האנרגיה עדיין קיימת

"לפעמים חלומות מתגשמים / בגיל 32 הוא אוסף דברים לתיק / את מברשת השיניים את הכעס המעיק / מחזיק את הגיטרה מביט קצת מסביב / הילדות נשארת כאן הוא עובר לתל אביב / הוא נוסע לנגן עם הזמר המפורסם / תל אביב היא רוק'נרול, הכל פתוח ורועש / מרגיש כמו חוץ לארץ הוא נורא מתרגש" (מתוך השיר "רוק'נרול")

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אני נורא מתרגש מהשיר הזה, "רוק'נרול", שנכלל באלבומו החדש של יהודה פוליקר, "מוזיאון החלומות". לא רק משום שזה שיר עשוי היטב, אלא משום שאני הייתי שם בזמן אמת. אני זוכר את הגיבור של השיר אז, הכרתי אותו אישית. יהודה פוליקר, צעיר ב־33 שנים (!), הגיע מהקריות לתל אביב כדי לנגן עם צביקה פיק. הוא אומץ בהתלהבות ובחום על ידי יעקב גלעד, שהחליט להפוך את הנגן־זמר של להקת ברקת לשם החם ברוק הישראלי. יהודה הביישן, המגמגם, הנחבא בארון לא רק במיניות שלו אלא גם באהבתו למוסיקה היוונית, בטראומת הילד שהוא דור שני לשואה, בכישרון הציור שלו, מלא בתחושת נחיתות אאוטסיידרית של מי שמגיע מחוץ לתל אביב.

את כל המרכיבים הסודיים האלה של אישיותו לא הכרתי אז ב־1981, כשיעקב גלעד ויהודית רביץ הציגו את המוסיקאי שהכירו כמעט במקרה. ראיתי רק בחור ביישן ששר נהדר, גיטריסט ענק, חד־פעמי, ומוסיקאי נורא נורא יצירתי שלא מפסיק לחפש ולהמציא. הוא היה כבר מבוגר יחסית, בן 30 פלוס, אבל בוער באש נעורים של תחילת הדרך, מלא התלהבות ורצון להצליח, לכבוש את העולם, להיות הכי טוב שיש - חלומות רוק'נרול. אני גם זוכר את הופעת הבכורה של להקת בנזין במוזיאון תל אביב עם תערוכה של האמנית יהודית לוין. אולי גם לכן נקרא האלבום החדש "מוזיאון החלומות".

הספק מאוד מרשים

בימים ההם יעקב גלעד היה לא רק המפיק־חבר, אלא המוציא לאור המילולי של פוליקר. "תן לי מילים", שר פוליקר אז בגירסה לשיר של טוקסידו מון - ויעקב גלעד נתן לו, והרבה. שירים אישיים מאוד של יעקב ושל יהודה, שהפכו כמעט לאיש אחד. גלעד גם הוביל את קונספט התוכן - משירי רוק מעמד הפועלים של בנזין בשני אלבומיה, דרך תרגום או כתיבה מחדש של השירים היווניים ב"עיניים שלי" ועד לשיא הרגשי ולהצלחה המסחרית הגדולה של "אפר ואבק".

מאז קיץ 1982, כשיצא אלבום הבכורה של בנזין, עשה פוליקר דרך ארוכה ומלאה הישגים אמנותיים. הוא הציא לא פחות מ־־14 אלבומי סולו, כתב והפיק אינספור שירים לאמנים אחרים, והוא כל הזמן מופיע, כותב ומלחין בהספק מאוד מרשים. 

תסתכלו רק על שבע השנים האחרונות: הוא הוציא תקליט אחד יווני, שניים "רגילים", הפיק והלחין לירדנה ארזי ולצרויה להב, מסיים אלבום עם שותפו לבנזין אלי חדד, והוציא בשנה שעברה אלבום חשוב ומיוחד לזכרם (ובהשתתפותם) של הוריו. בגיל 64 הוא מאוד עסוק ופעיל, בייחוד ביחס לאמנים בגילו, ומה שכל כך משמח בהאזנה לאלבום החדש הוא שהאנרגיה הוותיקה ההיא עדיין קיימת. או ליתר דיוק, מתעוררת שוב. 

מאז נפרדה דרכו האמנותית מיעקב גלעד, לפני שנים אחדות, הוא החל בהדרגה לכתוב גם את המילים לשיריו, ונדמה לי שזהו האתגר העיקרי שלו כרגע: להגיע לאותה איכות ביטוי ועומק בטקסטים שלו כפי שהוא מגיע באופן טבעי במוסיקה שלו.

ב"מוזיאון החלומות" חוזר פוליקר אל הבחור הצעיר שהיה פעם ומעדכן אותו לימינו. הוא הכותב של רוב המילים (למעט שיר אחד של חנוך לוין, "שחמט"; שיר אחד שכתבה חברתו לעט צרויה להב, "עוד קצת"; והשיר "מאז שעזבת" שכתב לזכרו של אריק איינשטיין עם שימי קדוש). ככותב העיקרי הוא ממשיך ומעמיק את הקו הפסיכולוגיסטי שמאפיין את כל אלבומיו. הוא לא מוותר על אנליזה עצמית וחוזר שוב ושוב לחלומות שהניעו אותו לפעולה ואל הדרך הארוכה והקשה שעבר כדי להשתחרר מהשפעות הילדות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו