"גם מטפלים הם בני אדם, לא?"

ביום שני בשבוע שעבר עמדה דלית רייך נרגשת בהשקת ספרה החדש "לנפש אין טיוטה", וקיבלה את הבאים. שתיים לא היו שם. גיבורות הספר שלה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בתה דנה (16), שנהרגה בתאונת דרכים בקיץ 2010, והפסיכולוגית שלה. דלית אומרת שהיא מתגעגעת לדנה בכל שנייה בחייה בארבע השנים האחרונות. היא מספרת בכנות שגם לפסיכולוגית שלה היא עדיין מתגעגעת. לאותה פסיכולוגית, שיצאה מחייה בסערה לפני שנתיים, לאחר שטילטלה אותם בגלל הטיפול שנתנה לה. 

"רגע לפני ששקעתי במערבולת של הטיפול הקשה שעברתי, ורגע לפני שהסחף עמד להטביע אותי, החלטתי להציל את נפשי ולחיות. ולכתוב ספר, שיציל את המטופלים הבאים מהפסיכולוגים שכבולים ומאולפים לשיטות שלמדו, ואינם מבינים שיש מצבים של אסונות ושל משברים איומים שאנשים חווים לפתע, שבהם צריך לצאת מהכורסה. להשתחרר מהשבי של ההרגלים והמוסכמות, ולהעניק למטופל משהו אחר: נוגע, אוהב, מכיל. אני התרסקתי בטיפול שלי, אבל אני מקווה שבעזרת הספר שלי והתובנות שלו, אציל אחרים שנמצאים שם עכשיו".

דנה ז"ל במדי הצופים שכה אהבה. "היה לה חיוך כובש שהמיס את כולם"

זה קרה בצהרי 19 ביולי 2010. דנה רייך, נערה בת 16 ועשרה חודשים מחדרה, מדריכה בצופים, עשתה את דרכה הביתה בתום מחנה קיץ של התנועה ביער ציפורי שבצפון. היא נסעה עם בלומה גל, אמה של אחת החניכות, במכוניתה של גל עם נערה נוספת. בין צומת זרזיר לצומת רמת ישי פגע מערבל בטון במכונית הקטנה. דנה ובלומה נהרגו. הנערה נפצעה.

דלית ומרסלו, הוריה של דנה, היו באותה שעה בסטודיו למוסיקה שלהם בחדרה. "בתקשורת התחילו להתפרסם ידיעות על תאונה קטלנית בצפון, והחניכים, שכבר חזרו לשבט וחששו לגורלה של דנה, צילצלו אלינו לברר בעדינות היכן היא. התקשרתי לסלולרי שלה, והיא לא ענתה לי. חשבתי, בטח הסוללה שלה התרוקנה. שקלתי כבר ללכת לשבט שלה בחדרה ולבדוק מה איתה ואיפה היא, ואז צילצלו בדלת. עמדו שם שוטר ועובדת סוציאלית. לעובדת הסוציאלית היו ממש פנים של מוות. והשוטר אמר: 'קרתה תאונה חמורה'. "צרחתי עד לב השמיים".

הם נסעו מייד לבית החולים. מרסלו עם השוטר, דלית עם העובדת הסוציאלית. "ביקשו שנגיע מהר לבית החולים, והיה לי ברור שדנה שלי בלי הכרה, ובטח אראה אותה בטיפול נמרץ, מחוברת להרבה מכשירים. הלכנו שם במסדרון, חצינו את בית החולים. ואז ראיתי את מרסלו כבר נשען על הקיר ליד החדר שבו היתה דנה. הוא אמר לי: 'היא בפנים'. לא הייתי צריכה יותר מזה. אני חושבת שהבנתי כבר אז שהבת שלי מתה.

"נכנסתי פנימה, ולא רציתי להסתכל עליה בצורה ממוקדת. כאילו עוד לא להבין לגמרי. היא שכבה שם כמו נסיכה יפה ושלווה ושלמה, עם השיער הבהיר הגולש שלה על פניה. נתתי לה נשיקה בין הלחי לשיער שלה, והרגשתי קור אדיר. זה הלם בי. כאילו קיבלתי את הכווייה הכי שורפת בעולם. הרי דנה היתה הילדה הכי חמה בעולם.

"שם הבנתי. העולם הישן מת. מתחיל עולם חדש. אין לי שפה לתאר בכלל איך הרגשתי כשהבנתי שמתה לי ילדה", היא מספרת בדמעות. 

דלית יצאה מהחדר הקטן, התיישבה על ספסל קטן בחוץ והניחה את ראשה על כתפו של מרסלו. הם בכו יחד. לאחר פנייה של מתאמת ההשתלות של בית החולים הלל יפה, החליטו לתרום את איבריה של דנה.

דקות ארוכות ישבו שם, חבוקים. דלית הבחינה מרחוק בפסיכולוגית שלה, שאליה התקשרה מוקדם יותר כדי שתבוא להיות איתה ברגעיה הקשים.

"צמודה אל החדר הקר,

רואה מרחוק את קרובה רחוקה

מתנשפת אליי בריצה,

מגיעה, 

נופלות אחת בזרועות השנייה

אין בי בכי. אין בי תחושה".

(מתוך "לנפש אין טיוטה", הוצאת סטימצקי)

***

זו לא היתה הפעם הראשונה שדלית חווה אובדן קשה. לפני 17 שנים נהרגה אמה בתאונת דרכים בקנדה, כשהיתה בטיול עם אביה של דלית. היא אומרת שמוות, עצב ואובדן הם דבר נורא, אבל מוות של בת לא ידמה לשום דבר אחר.

"השבעה על דנה היתה קטסטרופה. הבית הוצף בהמון אנשים, חברים שלנו, שלי, של מרסלו, של שני הילדים הנוספים שלנו, גל (בן 26) ומיכל (22), חברים רבים של דנה. היה לי קשה להכיל את זה. הצירוף הבלתי אפשרי הזה של אנשים ושל הדאגה להם הזכיר לי בכל רגע נתון שדנה שלי מתה, כי אחרת הם לא היו בבית שלי עכשיו. ואני הרגשתי הכי בודדה בעולם".

את הבדידות הזאת היא חיכתה להפיג בעזרת הפסיכולוגית שלה. להגיע אליה כבר ולקבל אפילו מעט מזור לכאב העצום. את הפסיכולוגית הכירה שנתיים וחצי לפני שדנה נהרגה בתאונת הדרכים.

"תמיד היה בי שילוב של אושר וחרדה ועצב וחוסר ביטחון. אבל אחרי שהבן הגדול שלי, גל, סבל מווירוס קשה שנקרא אנצפליטיס (דלקת במוח), שגרם לו להתעורר בוקר אחד ולדבר בג'יבריש, זה העצים את הדאגות שלי והחלטתי ללכת לטפל בעצמי.

"הגעתי אל הפסיכולוגית מלאת ציפייה. נפשי נקשרה בנפשה, הרגשתי שאני פותחת בפניה את כל הסודות הכי גדולים שלי, נותנת מעצמי הכל. אבל אחרי כל צעד מקרב, היא היתה מתרחקת. עוד לפני התאונה של דנה עלו בי ספקות לגבי הטיפול. היה לי מאוד קשה שהיא לא מביעה שום דבר אישי. לא אומרת את דעתה גם על דברים מוסריים שדיברתי עליהם, לא נותנת שום דבר מעצמה. אני מדברת עם בן אדם, לא? והיא לא גילתה בפניי את הדמות שלה.

"הרגשתי שהיא מאולפת, כבולה לכללים ולשיטת הטיפול שלמדה, בזמן שאצלי היתה הצפה רגשית. אני קילפתי מעצמי עוד שכבה ועוד שכבה, חשפתי עוד תא סודי, והיא הביאה הרבה הקשבה, אבל גם תגובות של ריחוק רגשי, בלי הבעה ובלי שום אמירה משלה. התגובה הזאת החלישה אותי וגרמה לי להרבה שאלות עם עצמי. חשבתי שיש החמצה גדולה בטיפול הזה.

"כשהיא המליצה לי על כדורים, זה הטריף אותי. הרי באתי להתחזק, לא לשקוע. לא הייתי צריכה כדורים. הייתי צריכה אותה שתהיה באמת איתי, שתרגיש אותי.

"אחרי שנתיים וחצי, שבוע לפני התאונה, באתי אליה והגשתי לה פתקה. כתבתי לה שהטיפול הזה מענה אותי, ואני רוצה לנוח, אבל שאני מרגישה כמו באמצע ניתוח לב פתוח".

ואז התרחשה התאונה הקטלנית.

ביום השמיני, מייד אחרי שסיימה את "מהומת השבעה", כפי שהיא מכנה זאת בספרה, לקחה דלית את המכונית ונסעה לפסיכולוגית שלה, שאותה היא מכנה בספר "קרובה־רחוקה". 

"קמה, 

יוצאת מרחם השבעה,

רק רוצה את קרובה־רחוקה,

את מי שאותי כל כך טוב מכירה.

ילדיי פצועים, אישי הטוב מעורפל הכרה,

עוד חצי יממה ואשקע בחוּמה.

ערב,

עוזבת את הבית בפעם הראשונה,

יוצאת אל העולם, עקודה,

נוסעת לפגישה ללא ילדה.

עוד מעט תסוכך על גופי נגיעה

ותצלול אל נפשי האבודה,

רק רוצה ביחד לבכות

רוצה מן הלבד להתנקות".

(מתוך הספר)

כשדלית נזכרת בפגישה הזאת, היא נסערת, גם עכשיו, במרחק שלוש שנים וחצי מהפגישה ההיא. "היא בגדה בי".

היא ידעה שהטיפול לא יוכל להיות כמו זה שקיבלה לפני שדנה נהרגה. "התיישבתי בספה, ממש צמוד לכורסה שלה. חיפשתי חיבוק, נגיעה, חום אנושי, ליטוף. יותר מכל רציתי את קרובה־רחוקה, שתהיה הכי איתי. 

"ישבתי בראש שפוף, ולא אשכח את התמונה הזאת לעולם. ראיתי את הדמעות זולגות על הנעליים שלי, והן היו מבריקות מרוב בכי. ולא היה חיבוק. ולא היה חום או ליטוף. היא לא נגעה בי. התרסקתי לגמרי". 

המשפחה באולפני פיקוד העורף, זמן קצת לפני התאונה. מימין לשמאל: מיכל, דנה ז"ל, דלית, גל ומרסלו

את מה שקרה אצל הפסיכולוגית היא מתארת בספרה במקצב שירי וסוחף. המילים קשות וחותכות, חושפות כאב מפלח ועצב תהומי של אם שלא יודעת את נפשה מיגון וזקוקה נואשות לעזרה, למגע, לתמיכה, לאהבה.

"אין מילים, אין דממה

מן השדה נשמעת יללה

מכווצת בקן, מאובנת מקור, חשופה

רק רוצה עלי שמיכה,

מחכה. 

משותקת, מבועתת, לא מאמינה

אחת מול השנייה

אחת מול ה־הכי קרובה

לגדולה ילדים, נכדים, מומחיות בניסיון החיים.

לקטנה: ילדה בתכריכים

אישה מול אישה

ומהבטן אין תגובה.

אני שותה את דמי מגופי המדמם

כדי שלא להתרוקן

צונחת מטה - מושפלת, דחויה, ילדותית,

מקבצת נדבה אנושית.

סוף פגישה".

(מתוך הספר)

דלית מספרת שיצאה מהפגישה הרוסה. התיישבה במכונית עוד שעה ארוכה, ולא הפסיקה לבכות.

"נגררתי החוצה ממש בזחילה. ישבתי במכונית והשקפתי על הבית של המטפלת שלי. העיניים שלי היו כל הזמן על דלת הכניסה. חיכיתי. חשבתי שאולי היא תבוא אלי. שאולי היא תבין ותתקן. הייתי חייבת חיבוק ממנה בפגישה הזאת, וברגע שזה לא קרה, זה שבר אותי. סגר אותי והרס אותי מבפנים. ישבתי מול ההגה ורציתי להירדם לעולמים. קרובה־רחוקה לא באה".

"ברגע השיא מחקת את נפשי", כותבת לה דלית בספר.

היא מביטה בי בעיניים אדומות מבכי. "הייתי בטוחה שאבוא לפגישה הבאה, והיא תתקן את הטעות שלה. שהפעם היא תחבק אותי, תחזיק לי את היד. גם בפגישה הבאה זה חזר על עצמו. היא לא נגעה בי, היתה נוכחת־נפקדת, ואני שוב ישבתי מאובנת, שותקת, עם הראש למטה, ורק שמעתי את השתיקה שלה. שוב יצאתי מהחדר ממוטטת".

וכך זה המשיך. פגישה, ועוד פגישה, ושתיקות ארוכות, והמון בכי.

הספר שכתבה מעלה שאלות כבדות משקל על עולם הטיפול הפסיכולוגי, על גבולות האחריות של המטפל, וגם על אחריות המטופל לכל מה שקורה שם, בחדר. כשאני שואל את דלית למה בדיוק ציפתה מהמטפלת שלה, ואם ייתכן שציפיותיה חרגו ממה שטיפול פסיכולוגי אמור להעניק, היא נדרכת.

"היתה בי ידיעה, לא ציפייה, שיושב מולי בן אדם. גם המטפל הוא אדם, ואחרי האסון שקרה לי הייתי בטוחה שיזרמו בחדר רגשות אנושיים. שיהיה שם גם חיבוק פיזי, ושאני אקבל את האישה שיודעת עלי הכי הרבה מכולם בצורה אחרת. שהיא תהיה עכשיו אחרת, ולא נוכחת־נפקדת, כמו לפני התאונה. כשזה לא קרה, כשהטיפול המשיך להתנהל כמו שהיה לפני שדנה מתה, זה פגע בי בצורה קשה ביותר.

"עד היום אני מתקשה להבין למה הקשר בחדר הטיפול היה כל כך לא שוויוני. למה בין מטפל למטופל שלו לא יכול להתקיים שום סוג של קשר מעבר לקשר הרשמי, שאתה בעצם קונה בכסף שלך. אני יודעת שמדובר בגבולות שבין המטפל למטופל, שזה עניין חשוב בטיפול, ואני לא מקבלת את זה. אני רוצה לשנות את זה, ולכן כתבתי את הספר. הרי מדובר כאן בבני אדם, ומדובר בדמות שהמטופל הכי נקשר אליה בעולם ומוסר לה את נבכי נפשו".

אם היה לך מטפל גבר, גם ממנו היית מצפה לחיבוק, ללטיפה, לנגיעה פיזית ורגשית?

"קשה לי להשיב, כי לא היה לי. אולי מראש, מול מטפל גבר היו לי ציפיות שונות. אני ראיתי במטפלת שלי משהו מאוד אמהי. אדם בהגדלה, שהיה צריך לקרוא אותי. גם למטפלת וגם למטפל יש פה. אני חושבת שאם זה היה גבר והוא היה מבין שאני צריכה חיבוק או לטיפה, הוא היה צריך להגיד לי, 'אני מרגיש ומבין שאת זקוקה לזה, אבל אני לא יודע אם זה ראוי'".

אחרי כמה טיפולים, שעברו עליה בעיקר בייסורי שתיקה ובכי, החליטה דלית להתחיל למסור למטפלת שלה פתק אחר פתק, שבהם היא מתארת לה את תחושותיה הקשות מהטיפול.

"לא יכולתי לבטא את הרגשות הקשים שלי בעל פה. פשוט התביישתי. הייתי מגיעה לפגישה, מתיישבת, מניחה את הפתק על השולחן ומחכה. בכל פעם חידדתי את התחושות ואת הרמזים שלי. שלא תנסה רק להבין, שגם תרגיש אותי. זה לא קרה".

מתוך אחד הפתקים שמסרה דלית למטפלת שלה:

"דנה, 

אני מנסה לצעוק אותך בקולי קולות

וקרובה־רחוקה עונה לי בשתיקות

אני אומרת:

קרובה, 

מתה לי ילדה.

והיא עונה: 

ספרי לי איך בעבודה.

דנה,

אני אבודה".

היא אומרת שמדי פעם ניסתה הפסיכולוגית לעזור לה, וגם שאלה שאלות וניסתה לדובב אותה. אבל היא כבר לא היתה שם, אחרי השבר ואובדן האמון לאחר השבעה.

"החדר מת עבורי בפגישה הזאת. הוא היה עירום וקר, וכל הסיסמאות של המטפלים על 'רחם וחיק' הושלכו הצידה ונשרו באחת. כתבתי בפנקס שלי: 'כשנפשי הציפה את החדר בדם, שכחת להיות אדם?'"

למה בעצם לא קמת ועזבת את הטיפול, אם הוא גרם לך כל כך הרבה סבל?

"לא יכולתי לחוות עוד אובדן בחיים שלי. איבדתי את הילדה שלי, שמתה לי פתאום, והיא היתה הילדה הכי חיה בעולם עד לרגע ההוא. נקשרתי מאוד לפסיכולוגית שלי, וכל הזמן חיכיתי שיהיה שינוי. שהיא תעניק לי נגיעה ותגיד שהיא טעתה, ולא תהיה מתה עבורי בחדר הזה. פסיכולוגים שמטפלים כמו שהיא טיפלה בי הם אנשים מתים. ואני רק רציתי לברוח מעוד מוות.

"ידעתי שאם אני עוזבת, זה לתמיד. שאין דרך חזרה. והמחשבה הזאת הרגה אותי. חשבתי שאני לא בסדר. שמשהו אצלי שרוט, ואולי בגלל זה הטיפול תקוע. אתה יודע מה עשיתי? הזמנתי שעה כפולה. באתי לשעתיים של טיפול ולא לשעה, מתוך מחשבה שאולי פשוט הזמן לא מספיק לנו.

"זה לא שינה כלום. להפך, הסיוט היה רק יותר גרוע, ארוך כמו הנצח. ישבתי ושתקתי. הגשתי לה פתקה אחר פתקה עם מילים קשות על איך שהיא מטפלת בי. היא קראה את הפתקים, נאנחה, הניחה אותם בחזרה על השולחן ועברה לנושא אחר. שאלה אותי: 'אז איך היה השבוע שלך'. דברים כאלו. ברחה מהדברים, לא היתה איתם.

"היא לא אישה רעה. היא פשוט שבויה של כללים ושל שיטה. יום אחד הבאתי לטיפול אלבום תמונות קטן, שבו רואים את דנה שלי צוחקת ומאושרת. ביקשתי ממנה שתתקרב אלי, כדי לראות. היא התיישבה לצידי. כתבתי לה באצבעות רועדות: 'תהיי איתי את, לא הקלינית ולא הבכירה. עזרי לי להיות רגע במנוחה'. היא קמה ואמרה לי: 'אני לא מבינה מה את רוצה'. נשארתי נמוכה. זה היה נורא".

את מרסלו (53) הכירה דלית לפני כשלושים שנה, כשלמדו יחד באקדמיה למוסיקה בירושלים. שנתיים לפני כן עלה מאורוגוואי לישראל. כשניגן יצירה שדלית כתבה, היא ידעה שנפשו נקשרה אליה. אחרי כשנתיים התחתנו ועברו לגור בחדרה.

גל, בנם הבכור, הוא בוגר בית הספר תלמה ילין במגמת קולנוע וסטודנט לתואר ראשון באסטרטגיה וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא עובד כעורך וידאו. מיכל עשתה שנת שירות וכיום היא חיילת בנח"ל.

דנה היתה בת הזקונים. כבר מגיל צעיר ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית, ובגיל 15 התקבלה לפרויקט הנוער בבית הספר למשחק בית צבי. למדה משחק יום בשבוע, במקביל ללימודים בתיכון. אהבתה השנייה היתה שבט הצופים "בני היער" בחדרה, שבו הדריכה. 

"דנה אהבה להצחיק ולצחוק, והיה לה חיוך כובש שהמיס את כולם", מספרת דלית, "היו לה יכולות כאלו לרגש את האנשים פתאום. היא לימדה אותי ליהנות מכל רגע בחיים, להתפעל מכל בובת פלסטיק לא מושלמת, להתפרע מצחוק על חיפושית שהולכת בזיג זג.

"אחרי שהיא מתה, בהתחלה לא ישנתי בלילות בכלל. הגעגוע והעצב היו קשים מנשוא. ביטלתי שיעורים בסטודיו שלנו למוסיקה וללימוד גיטרה, צללתי לתהומות גדולים. עד שהחלטתי לא לוותר על החיים. נרשמתי לחוג פלמנקו ועמדתי שם מאחור כל השיעור, בוכה, אבל החזקתי מעמד. הלכתי גם ליוגה, והרגשתי שקצת יותר טוב לי.

"השיא היה כשיום אחד הלכתי ברחוב מול חנות מראות, וראיתי את דמותי נשקפת משם. דמות חלשה ונמוכה, וכפופה מאוד. החלטתי - לא עוד. אני חייבת להזדקף. להתיישר.

"במקביל, היה את מסלול הטיפול. שם הלכתי ודעכתי משבוע לשבוע. נפלתי לבור ועוד בור, ונגמרתי לגמרי.

"לפני שנתיים, אחרי שנה וחצי בטיפול, החלטתי שאני לא יכולה יותר. ואז המטפלת שלי הציעה לי לנסות טיפול אצל מטפלת אחרת. הלכתי לפגישה אחת וחזרתי. תפסתי את עצמי הכי חזק שאני יכולה והחלטתי לסיים את הטיפול. זה היה בייסורים.

"כתבתי לדנה שבחרתי בחיים. בכל התהום הזאת של חסרונה אני לא מיואשת ולא מוכנה להישבר, ואני לא בדיכאון, ואני לא צריכה כדורים שיגמרו לי את החשק ואת התשוקה ואת התאווה לחיים. אם אני אשקע לתהומות קשים, אז לא למדתי ממנה כלום. לא למדתי מה זאת אהבת חיים אמיתית".

את ימיה ולילותיה מאז הפרידה הכואבת מהפסיכולוגית שלה השקיעה בכתיבת הספר על כל מה שעברה בשנים האחרונות - על צער הפרידה מבתה ועל הטיפול הכושל.

"נכנסתי לאטרף. לא הפסקתי לכתוב ולדבר עם פסיכולוגים על סוג הטיפול שעברתי. דיברתי גם עם רבים שעוברים טיפולים פסיכולוגיים, שאלתי אותם מה זה עשה להם. הפתעתי את עצמי. עד אז כתבתי רק מנגינות, ופתאום היו לי מילים. ועוד מילים. בלי הפסקה. היו לי כבר לא מעט פתקאות מהטיפול שלי, פתקים שכתבתי לדנה, והוספתי עוד ועוד חומרים.

"עזבתי כמעט לגמרי את התלמידים שלי לגיטרה, והתרכזתי רק בזה. כל הזמן חשבתי רק על דבר אחד: שאני חייבת להציל את המטופלים הבאים מהשיטה שאני והפסיכולוגית שלי היינו קורבנות שלה".

לפני כשנה סיימה לכתוב. הגישה את החומר לכמה הוצאות ספרים ונענתה מייד על ידי שתיים מהן. "חזרו אלי די מהר, וזה מרגש. עוד לפני שהספר יצא, הראיתי את הטיוטה גם לפסיכולוגית שלי. משהו במצפון שלי אמר לי לעשות את זה. לא רציתי לפגוע בה בספר הזה, רציתי להציל אנשים אחרים. עד היום אני מתגעגעת אליה.

"היא קראה את זה ובירכה אותי. אמרה לי שאם זה עושה לי טוב, אז היא נותנת לי את ברכתה. וגם אמרה: 'בעוד עשר שנים תביני'. עניתי לה: 'בעוד עשר שנים את תביני'". 

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו