האם הפסיכואנליזה נפלה, נדחפה או קפצה בעצמה אל מותה בארה"ב? זו השאלה המעניינת במחקרה של ד"ר אורנה אופיר, פסיכואנליטיקאית ישראלית שמתגוררת בניו יורק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מוצאה של אופיר ומקום מגוריה הם מרכיב חשוב בבואה לחקור - שכן היא מתבוננת בגורל החברתי והפסיכולוגי של הסביבה האמריקנית מבחוץ - ונוכחת־נפקדת בתוכה.
בפרק ההערות של "על גבול השיגעון" מתואר הסיפור הידוע שמשמש קרקע פורייה לכל דיון על פסיכואנליזה בארה"ב: רגע לפני שנכנסו בשערי אמריקה, הביטו זיגמונד פרויד וקרל גוסטב יונג על חופי ניו יורק, ופרויד הפריח שאלה לחלל האוויר: "האם האמריקנים לא יהיו מופתעים כשישמעו מה יש לנו לומר להם?".
ז'אק לאקאן אמר כי יונג טען בפניו שפרויד השתמש במילה "מגיפה" ברצונו לתאר את הרתיעה השורשית של החברה האמריקנית מפסיכואנליזה. לא פלא: לאקאן עסק רבות בהשפעה המסרסת של אמריקה הקפיטליסטית על שיטתו של פרויד. ההערה הזו חשובה כי היא שמה את העבודה של אופיר בפרספקטיבה ברורה, כמי שחוקרת את הפסיכואנליזה במקום שבו היא כמעט לא קיימת.
אופיר מנסה לחזות בספרה אם קיים בכל זאת סיכוי כלשהו לפסיכואנליזה בארה"ב. היא מתארת חברה שמטפלת גם במקרים הכי קשים שלה בכדורים, ומגדירה את הלך הרוח הטיפולי כ"פתרון המקדונלד'ס" - מהיר, זול, יעיל לרגע אבל לא רק שלא עוזר לטווח הארוך אלא בעיקר יוצר נזקים.
בהנחה שכפסיכואנליטיקאית אופיר שוללת טיפול "אינסטנט" מהסוג האמריקני ומודעת לעובדה שפסיכולוגיה היא סוג של בזבוז זמן כטיפול, הרי יש לבחון שוב את כותרת המשנה בספרה: "פסיכואנליזה, פסיכיאטריה ופסיכוזה באמריקה". הכותרת הזו קובעת למעשה כי ריבוי מקרי הפסיכוזה באמריקה (שניכרים גם במעשי הטבח האזרחיים הרבים ובנשיאת הנשק המוגברת) מעיד כי הטיפול בכדורים כושל.
מדוע, אם כן, שם הספר הוא "על גבול השיגעון"? האם הגבול הזה לא נחצה עדיין?
כך או כך, התמונה שעולה מן הספר היא שארה"ב (ולא אמריקה כיבשת, כי בארגנטינה, לדוגמה, האנליזה הלאקניאנית הצליחה לחדור אל תוך חלקים רחבים בציבור) היא מדינה שהיא פסיכוזה; נשל הנחש, האני האינדיבידואל, ממשיך להתקיים ללא הגוף שאותו עזב כבר מזמן.
על גבול השיגעון - פסיכואנליזה, פסיכיאטריה ופסיכוזה באמריקה / אורנה אופיר; רסלינג, 281 עמודים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו