ראיון עם תסריטאי "סוף שבוע בפריז"

על פניו, הסופר־תסריטאי־מחזאי הבריטי־פקיסטני חניף קוריישי אינו נראה כמו הבחירה הטבעית לכתיבת קומדיה רומנטית. התסריטים שחיבר לסרטים פרובוקטיביים ומשפיעים כגון "מכבסה יפהפייה שלי" (1985) ו"סמי ורוזי עושים את זה" (1987) התרחשו בלונדון מטונפת, גזענית ורב־תרבותית ונתנו פתחון פה לדמויות שנדחקו לרוב לשוליים, דוגמת מהגרים והומוסקסואלים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הספרים וקובצי הסיפורים שלו - שעימם נמנים רומן הביכורים האוטוביוגרפי "בודהה מהפרברים" (1990), "האלבום השחור" (1995), "אהבה בימי עצב" (1997), "אינטימיות" (1998), "משהו לספר לך" (2008) ועוד - עירבבו בכישרון תרבות פופ, הדוניזם ונוסטלגיה והירבו לשרטט דיוקנאות כנים, מדכאים ומעוררי הזדהות של גבריות אנוכית ונרקיסיסטית. אלה סייעו לקבע את מעמדו של קוריישי כ"ילד הרע" של הסצנה הספרותית בבריטניה.

במילים אחרות, קוריישי, שהוציא ממש לאחרונה רומן חדש ומדובר לאחר שש שנות שתיקה, העביר את מרבית הקריירה שלו במעבר משערורייה אחת לאחותה, ומעולם לא נחשד בתמיכה במונוגמיה, באיפוק או בהפי אנד.

אך הזמן כנראה עושה את שלו, והסופר בן ה־59 כנראה התרכך מעט עם השנים. לראיה, "סוף שבוע בפריז", סרט הקולנוע השלישי שיצר עם חברו הטוב, הבמאי רוג'ר מישל ("נוטינג היל"), ושעלה בסוף השבוע בארץ, הוא סרט יחסית אופטימי, יחסית רומנטי ויחסית מצחיק.

"הכל התחיל מאלבומי תמונות". מתוך "סוף שבוע בפריז"

"אני לא בטוח שמדובר בקומדיה רומנטית כי יש בסרט גם עצב וכאב", אומר קוריישי בטון קצת מתגונן במהלך שיחה טלפונית שמתקיימת לרגל עליית סרטו בישראל, "אבל אין ספק שעם הגיל התחלתי לחפש לעצמי תחומי עניין חדשים. רציתי לכתוב הפעם סיפור על מערכת יחסים ארוכה, ורציתי שזו תהיה קומדיה.

"הרעיון לסרט נולד כשרוג'ר ואני הסתכלנו על תמונות שצולמו ביום ההולדת ה־40 שלי, ושמנו לב שכל הזוגות שמופיעים בתמונות נפרדו במהלך השנים שחלפו מאז. התחלנו לדבר על הנושא והחלטנו ללכת לכיוון השני ולעשות סרט על זוג שמחליט לא להיפרד, למרות הקשיים".

נשמע שכיום דווקא ההחלטה להישאר נשוי מתפרשת כאקט לא קונפורמיסטי.

"בהחלט. יש בזה משהו חריג. בימינו אנשים הרבה יותר מודעים לאיכות מערכת היחסים שלהם. הם מסתכלים על הזוגות שסביבם, וכל הזמן שואלים את עצמם אם הם מסופקים. אם לא, הם עוזבים את בן הזוג ומתחילים פרק חדש.

"גם מבחינה כלכלית הדברים השתנו. להורים שלי לא היה גרוש, ובגלל זה אמא שלי בחיים לא היתה יכולה לעזוב את אבא שלי, אבל כיום התפיסה שלפיה מתחתנים עם מישהו בגיל 25 ונשארים איתו עד גיל 80 כבר לא מאוד פופולרית".

מבוגר אחראי

במרכזו של "סוף שבוע בפריז" ניצב זוג אנגלי בתחילת שנות ה־60 לחייו (ג'ים ברודבנט ולינדסי דאנקן), ששב לפריז, העיר שבה חגג את ירח הדבש שלו, כדי לציין 30 שנות נישואים. אולי כך יצליחו להזריק מעט חיים אל תוך מערכת היחסים הכבויה והמתפוררת שלהם. ואולי לא.

השניים מסתובבים בסמטאות הציוריות, סועדים במסעדות המקומיות, רבים בקולי קולות ומנסים להבין אם עליהם להישאר יחד או להיפרד. בין לבין הם גם פוגשים חבר ותיק מהעבר (ג'ף גולדבלום), שחייו נטו למסלול שונה משלהם.

"הדמויות האלה שייכות לדור שגדל על גודאר ועל דילן", מסביר קוריישי, "זה דור שמרד, שהיה פוליטי, שהיה חלק מהמהפכה של 1968. הם חוזרים לפריז כדי להיזכר איך הם הרגישו כשהיו צעירים, להבין למה הפכו עם הזמן ולהחליט מה הם רוצים לעשות עם השנים שנותרו להם".

בדומה לשני הסרטים הקודמים שעשית עם רוג'ר מישל, "האמא" (2003) ו"ונוס" (2006), גם הפעם בחרתם לעסוק בדמויות מבוגרות יותר. מה מושך אתכם בגיל השלישי?

"אנשים מבוגרים פשוט נראים לי מעניינים יותר. נמאס לי לכתוב על בני 20. תוחלת החיים התארכה, וגם לאנשים מבוגרים יש חיים עשירים. יש להם בעיות, חיי מין, חלומות. התחושה שלי היא שלא מספרים את הסיפורים האלה מספיק".

בעבר התדמית שלך והספרים שכתבת היו מבוססים על המשולש הקדוש של סקס, סמים ורוקנרול. היית סוג של רוק סטאר. נשמע שכיום אתה במקום אחר לחלוטין.

"טוב, יש לי שלושה בנים, וכיום מצפים ממני להיות המבוגר האחראי. אבל ממש לא ויתרתי על הדברים האלה. אני עדיין פונה אל שלושתם בכל פעם שהדבר מתאפשר לי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו