יובל שרף ובעלה, הזמר שלומי שבן, התחדשו לא מזמן במזרן חדש למיטה הזוגית. אחרי שנים רבות הירשו לעצמם להשקיע במזרן משובח ויקר כזה, שמתהדר בתעודות מָשל היה מינימום חללית המשוגרת לחלל. והקנייה המשמעותית הזאת, של אחד הזוגות הכי יציבים ואטרקטיביים שיש בתעשיית הבידור הישראלית, מקפלת בתוכה באופן סימבולי את מה שעובר על שרף בתקופה האחרונה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"פתאום אני מרגישה גדולה כזאת, אישה של ממש, שסוף סוף מאפשרת לעצמה מזרן של ממש. עד עכשיו רק להורים שלי היה מזרן כזה מסיבי, ופתאום גם לנו יש כזה, של הורים".
בעוד שנה וחצי תהיה יובל שרף בת 30, והיא מרגישה איך העשור הזה נושף לה נשיפות קצובות בעורף הברבורי שלה, מבקש שתניח אותו בעדינות על מזרן אורתופדי. מתחילה לקלוט שהיא מתבגרת. היא, שהיתה תמיד הכי קטנה בחבורה, שמעולם לא עשתה עניין מגיל, פתאום מתקרבת יותר מתמיד אל העשור הרביעי. ודווקא המקצוע שלה, שאליו היא מחוברת כל כך ועליו היא מודה כל יום, מאפשר לה עדיין לשייט בטבעיות בין העשורים, לשכנע את הקהל בקלות שהיא בת 17. או, לחלופין, בת 40.
באופן מקרי לחלוטין הזדמן לי לראות אותה מככבת על במות שבוע אחר שבוע, לפני שידעתי שאשב איתה לקפה של בוקר ("כן, אני טיפוס של בוקר. של עשר וחצי בבוקר"). בערב שלפני הפגישה שלנו היא היתה מתבגרת חכמה, דעתנית ונטולת רסן, בהצגת בית ליסין "סוסים על כביש גהה", שכתבה סביון ליברכט ושביימה מי שהיתה בין הראשונים לזהות ולנכס אליה את הפוטנציאל שלה, ציפי פינס. שם, על הבמה רחבת הידיים, פזורת שיער ולבושה במכנסי ג'ינס קצרים החושפים רגליים דקיקות וחטובות, היא היתה הכי בת 17 שאפשר לתאר.
שבוע לפני כן, באולם קטן ואינטימי בספרייה העירונית שברמלה, היא ישבה זקופה בכיסא עץ גבוה, לשמאלה חברתה הטובה אניה בוקשטיין, לימינה רונה קינן, והיא היתה אמא אבודה לשני ילדים קטנים המחפשת את מקומה בכאוס שמתרחש בחייה, בערב שהוקדש למילותיה של ליהיא לפיד. שם, על הבמה הקטנה והאינטימית, כששער ראשה הג'ינג'י אסוף ב"גולגול" נסיכותי ומחמיא והיא במרחק נגיעה מהקהל הפריפרי שהקשיב לה רוב קשב, הצליחה לשכנע בקלות שהיא אישה בשלה המתמודדת עם מה שהחיים מזמנים לה, תוך כדי הקראת קטעים מרגשים בקולה הנמוך והסדוק, זה שהפך כבר לחלק מכרטיס הביקור שלה.
"אני לא חושבת שאוכל לשחק ילדה בת 17 בקולנוע", היא אומרת, "זהו, זה כבר אבוד לי. לבמה הגדולה והמרוחקת הזו של התיאטרון יש פריבילגיה משמעותית מאוד, אבל בקולנוע זה כבר לא יקרה. אין מה לעשות, אני פשוט לא נראית בת 17, וזה בסדר גמור".
וכן, בטח שהיא קלטה אתמול את הצופה המבוגר, שנרדם עשר דקות לתוך ההצגה בשורה הראשונה, וודאי שזה מעליב עד מאוד, והיא גם רואה את כל אלה שמסמסים תוך כדי, ואת כל אלה שמגדילים לעשות ואוכלים תוך כדי הצגה. ובכל זאת, ברגע שהיא עולה על הבמה והעיניים שלה פוגשות בקהל, היא מרגישה שקהל עבורה הוא דבר מדהים וגדול, שיש לברך ולהודות עליו בכל יום שמתקיים הקסם הזה שבמפגש עימו, ואם הדמות שהיא מגלמת נגעה בבן אדם אחד בכל הקהל הגדול שגדש אמש את האולם, הרי היא באה על שכרה.
"יובל זה שם של בן"
שרף (28) אמנם לא נראית תיכוניסטית, אבל כשהיא מסירה את משקפי השמש הגדולים שלה ומגלגלת לעצמה סיגריית טבק דקיקה, אי אפשר לא להתפעל מיופייה. תווי פניה הסימטריים, שערה הכתום ומידות הדוגמנית שנתברכה בהם מציבים אותה, כמתבקש, על שטיחים אדומים, כאילו שם מקומה הטבעי.
היא נולדה בתל אביב ועברה עם משפחתה לאבן יהודה בגיל 12. לקח לה זמן להתרגל לשם שלה, שהיה נדיר לבת באמצע שנות השמונים, וברור לה שאם היו קוראים לה נופר היא היתה מישהי אחרת לחלוטין. שנים היתה מרכינה ראש ומסננת בחטף "יובל" כשנשאלה לשמה, כי היה ברור לה שהנה באה התגובה המסויטת "אבל יובל זה שם של בן", והיא כל כך שנאה להתנצל ולהבהיר. היום היא מאוד מחוברת לשם הזה, אבל לא מכירה עוד יובלים בנות שהן בנות גילה, חוץ מיובל של רון ארד.
כבר באמצע שנות העשרה שלה החלה לדגמן, בסוכנות הדוגמנים של רוברטו בן שושן, "והייתי ממש, אבל ממש לא טובה בזה". לאחר שחרורה מהצבא בחרה לשנות כיוון והחלה לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב, ומאז קריירת המשחק שלה רק הולכת ונוסקת. לצד מבחר תפקידים מרשימים בתיאטרון (בין השאר בהצגות "עלמה ורות", "תנאים של חיבה" ו"הדוד וניה"), השתתפה בסדרות טלוויזיה דוגמת "סרוגים", "חיים אחרים" ו"נויורק", ובשלל סרטי קולנוע מוערכים, ובהם "הערת שוליים" של יוסף סידר, "פלאות" של אבי נשר, ועכשיו "אנה ערבייה" המדובר של עמוס גיתאי, שבו היא מגלמת תפקיד ראשי.
"הסרט הזה צולם ב'one shot', בלי קאטים ובלי טייקים נוספים, במשך 81 דקות", היא מספרת. "זו היתה חוויה שאי אפשר לתאר. אני מגלמת שם עיתונאית שמגיעה למשפחה ערבית, שבה אם המשפחה, אנה, היא בעצם ניצולת שואה שהתאהבה בערבי, התאסלמה ונישאה לו. עם פטירתה צפים כל מיני סיפורים שיוצרים מפגש של תרבויות, עמים ויחסים, והכל מתואר מנקודת מבטה של העיתונאית.
"בסוף הסרט, כשהמצלמה מתרוממת ומצלמת מלמעלה, מבינים שהמשפחה הזו גרה ממש פה לידנו, ביפו, במרחק דקות מהבית שלי. ואי אפשר להישאר אדישים לעובדה הזו".
יום למחרת הפגישה שלנו היא כבר תהיה בפאריס, בהקרנת הבכורה של "אנה ערבייה". במאי יתחילו צילומי העונה השלישית של "נויורק", ויש גם סידרה שהיא מתכוונת לסיים לכתוב וחלומות על מעבר לים. אבל התיאטרון הוא הדבר שהכי חשוב לה לשמור עליו.
"אני משחקת בתיאטרון כבר שש שנים, ושם חוויתי את ההתפתחות המשמעותית שלי בתור שחקנית. יש פה בארץ המון כישרון ליצור קולנוע וטלוויזיה, אבל מעט מדי תקציבים ליצור, ולכן המקום הזה של התיאטרון, שהוא מקום של קבע ויציבות, הוא גורם מרכזי בהתפתחות שלי כשחקנית".
היא גאה שבישראל יש קהל גדול שמגיע לתיאטרון, אבל קצת חבל לה שלהצגות מחוץ לעיר לא מגיע קהל צעיר דיו, וגם כשהיא באה להופעות של בעלה הזמר ומתבוננת בקהל שהטריח עצמו מספת הטלוויזיה, השקיע כסף וקנה כרטיס, היא נפעמת ומתרגשת ומודה על הזכות.
והיא גם לא שוכחת להוקיר ולהודות לכל מי שפותח לה עמודי מעריצים מושקעים בפייסבוק ובאינסטגרם, ולכל מי שאי פעם נתן לה הזדמנות לתפקיד בתיאטרון או בטלוויזיה או בקולנוע, ולבן זוגה האהוב שלימד אותה להשאיר מאחור תסכולים ועכבות וגרם לזרעים חדשים לנבוט מתוכה. והיא גם מודה מקרב ליבה לאישה שחולפת על פנינו בבית הקפה ומסננת לעברה בלחש, "את אדירה".
ובתוך כל ההודיה המתמשכת הזו, שמרגישה לרגע כמו חזרה גנרלית לנאום הזכייה בפרס על תפקידה הזה או האחר שעוד יבוא, היא בעיקר משכנעת בנורמליות שלה, בארציות שלה, במודעות שלה לעצמה ולהתפתחות שהיא חווה, ובהבנתה את הדינמיקה של המקצוע המורכב שבו בחרה.
כאילו יצאה מתוך "ווג"
גם בעשר וחצי בבוקר, שרף נראית כאילו יצאה הרגע מ"ווג" האמריקני, והיא בכלל לא קוראת "ווג". התכשיטים המדויקים, המשקפיים הנכונים, התיק הממותג, השיער שאסוף ברישול מוקפד והשילוב בין כל פריטי הלבוש גם יחד, המשדר נאמנה "יש לי את זה, ואפילו לא התאמצתי".
"אני לא עובדת בלהיות אופנתית, ולכן כל הכתרים שקושרים לי כמתלבשת מצטיינת בעיקר מצחיקים אותי, לא שזה לא נעים לי לקבל פרגונים. אני חובבת אופנה מגיל צעיר, אבל בעיקר בקטע היצירתי, שבו אני בעצם יוצרת כל הזמן פאזל שלם ודואגת שסך חלקיו יתחברו נכון. אני לא שולטת בשמות של מעצבים בינלאומיים, אני לא קוראת מגזיני אופנה, וודאי שגם לי יש ימים שבהם אין לי מה ללבוש. פשוט חשוב לי להיראות טוב ולהרגיש טוב עם עצמי. ברגע שאני מרגישה טוב עם עצמי, אני אשחק טוב יותר, ללא ספק, זה קשור אצלי אחד לשני".
העובדה שהיא אייקון אופנה בלתי מעורער גרמה לה להיבחר להוביל את הקמפיין החדש של קבוצת קניוני עופר, 19 קניונים מהידועים בארץ, המושקים במיתוג משותף ומחודש. אם פעם היא אולי היתה מנסה להתנצל על העיסוק האינטנסיבי הזה במראה שלה, היום היא שלמה עם העניין וגאה בו. וכמובן, מודה, מודה, מודה.
"אני גאה לעשות קמפיין לקניונים שמכילים בתוכם את כל המותגים שרק אפשר לחלום עליהם. למה שחקניות מוערכות בחו"ל יכולות להתהלך על השטיח האדום וללהג על מעצבי אופנה, ופה העניין מוקצה מחמת רדידות? למה הן יכולות לככב בקמפיינים גדולים ואף אחד לא יפקפק בכישרון שלהן, ואצלנו בפרובינציה זה מהלך שיגרור ביקורת מזלזלת? אני גמרתי להתנצל על מי שאני ומה שאני".
קמפיין כזה לא פוגע בתדמית שלך כשחקנית?
"להפך. כל נים בגופי מרגיש בטוח במקצועיות שלי, וסליחה באמת אם אני שואפת ביום מן הימים לקנות דירה צנועה משלי. בתקציבים שיש פה לתעשיית הקולנוע, הטלוויזיה וגם התיאטרון, זו משימה בלתי אפשרית. אז כן, אני מוחמאת מעצם העובדה שבחרו בי, ואני מצטלמת לקמפיין ואפילו נהנית מזה מאוד.
"פעם היה לי ממש קשה לעמוד מול מצלמות ולשתוק, להיות פנים יפות בלי לדבר. הייתי תקועה בטראומות שסחבתי איתי מהשנים הראשונות שדיגמנתי. היום אני כבר משוחררת לחלוטין, ואני נהנית להתמסר לסיטואציה הזו, ליהנות ממנה ולהפיק ממנה את המקסימום".
אז היא גמרה להתנצל, וגמרה גם לפחד מהפחד. נכון יותר, היא מכריזה שהיא כבר לא פוחדת, ועצם ההכרזה הזאת היא חלק מההתמודדות שלה עם מיני פחדים שעוד קיימים בה. היא פוחדת מקור, למשל, ודואגת לפטריית חימום שתהיה מעליה במשך כל הראיון.
"הגוף שלי ממש לא יודע להתמודד עם קור. אני באמת הופכת להיות חסרת אונים כשקר לי. בבית שלי פזורים מחממים ותנורים בכל מקום. מחר בבוקר אני טסה לפאריס ורק עסוקה באיך לא יהיה לי קר. בעונה הראשונה שצילמנו את 'נויורק' חטפתי כוויות משקיות חימום שהנחתי ישירות על הגוף שלי במקום על הבגדים. גם באוגוסט אני תמיד עם עליונית בתוך התיק, למקרה שאזדמן למקום עם מזגן מקפיא.
"מבחינה פיזית אני יכולה להתמודד עם הכל. אני טיפוס ספורטיבי שמתאמן הרבה וצריך להרגיש את הגוף, לרוקן אנרגיות ולהתמלא באנרגיות חדשות, רק בלי קור בבקשה ושהשמש תזרח, כי היא עושה לי שמחה בלב".
ויש לה גם פחד גבהים של ממש, היא רק מחכה שההמראה תסתיים כדי שתוכל כבר להגיף את חלון המטוס למטה, ובעבר פחדה לטפס גבוה, באופן המטאפורי של המילה. פחדה לחלום על תפקיד מעבר לים, פחדה להתיישב סוף סוף מול המקלדת ולכתוב את כל הדיאלוגים ששנים הסתובבו לה בראש. בשנתיים האחרונות היא מרגישה בטוחה יותר, נינוחה ושלווה, ובעיקר מאמינה בעצמה. יש לה את הכוח להסתכל לפחד בעיניים ולהילחם בו, לא לתת לו לנהל אותה.
"מבחינתי, פחד הוא הגורם הכי מסרס שקיים בבני האדם. ולכן אני עומדת גבוה ומעזה להסתכל מטה, הנה, בתוך שניות אני קופצת. יכול להיות שאני אפתח את הראש, יכול להיות שילטפו אותי מים חמימים, אבל אם לא אקפוץ, איך אדע מה קורה שם?"
והיא קפצה. קפצה בכל הכוח אל תוך החלומות שלה. לא מכבר חזרה מסידרת אודישנים ופגישות בלוס אנג'לס, והיא כבר לא מתביישת להודות בפה מלא שכן, היא חולמת לעבוד שם, בהוליווד, בטח אחרי החוויה המדהימה שחוותה שם. היא לא רואה את עצמה אורזת את כל התנורים שבדירתה ועוברת לשם, אבל היתה שמחה להתנסות ולעבוד שם קצת. והיא עובדת על האנגלית שלה ולומדת להשתחרר מהדאגה לדיקציה הנכונה.
גם את הפחד לכתוב היא שיחררה, וסוף סוף העזה להעביר את הרעיונות שלה אל הכתב. אניה בוקשטיין הכירה לה את העיתונאית נסלי ברדה, והן התחברו והתיישבו לכתוב יחד סידרה, שהיא עדיין מנועה מלמסור עליה פרטים.
"בבית הספר למשחק שבו למדתי, ניסן נתיב, תמיד עודדו אותנו להיות שחקנים יוצרים, ליצור לעצמנו את העבודה, את התפקיד, לשים בפינו את המילים שלנו. אני מודעת לעובדה שאני כלי שרת בידיו של כותב המחזה או התסריטאי או הבמאי, מקבלת את זה באהבה גמורה ויוצקת לתוך הדמות שהם חלמו את האינטרפרטציות שלי. זו תמצית המקצוע שלי. אבל עכשיו, בתהליך הכתיבה, שחדש לי, אני חווה דברים מעבר לכך. אני מייצרת את הדמויות, אני כותבת את המילים. וזה קשה, וזה מרתק, וזה מתסכל, וזה כיף אדיר".
היא אוהבת מאוד את מה שקורה לה בשנתיים האחרונות, בטוחה שזה חלק מתהליך ההתבגרות שמביא אותה אל אזור הנוחות של המזרן האורתופדי. חשוב לה לדעת שהיא לפחות עשתה את הכל, מקסימום יצליח לה, ואז היא תוכל להרוויח כל כך הרבה מהעניין. ואם לא יצליח, היא גם ככה תחזור לנקודת ההתחלה שבה שהתה מלכתחילה, אולי תהיה קצת מבואסת עד שיעבור לה, אבל לפחות תדע שניסתה.
"משהו טוב קרה לביטחון העצמי שלי בשנתיים האחרונות. עד היום אני רואה שחקנים צעירים בתחילת דרכם, בטוחים כל כך בעצמם, ואני ממש מקנאת בהם, על היכולת הזאת להיות בטוח ונטול ספקות. זה לא המקרה שלי. אני כל הזמן עם הפחדים האלה, שאולי אני לא מספיק טובה, ושאולי אני לא מספיק מוכשרת, ושבטח כבר לא ייתנו לי יותר הזדמנויות.
"אבל כמו שאמרתי, אני מסתכלת לפחדים הללו בעיניים ומשחררת אותם. וזה מצליח לי, ואני מרגישה שזה משפיע עלי גם בתור שחקנית. אני פחות מבוהלת, פחות חרדתית, פחות עושה מכל אודישן עניין של חיים ומוות, ופשוט מתמסרת לָרגע. מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן משהו מאוד נכון: יש מספיק נשמות טובות שיגידו עלי שאני לא מספיק טובה, או לא מספיק מוכשרת, או לא מספיק זה או זה, 'אז למה שאת תגידי את זה על עצמך?' ובאמת, שיחררתי את האנרגיה הזאת, העוצרת והמבטלת".
יוקו אונו שכזאת
בעלה של שרף, שלומי שבן, נכנס לבית הקפה השכונתי באזור פינסקר בואכה בוגרשוב. הוא בא לשבת עם המפיקה של האלבום החדש שלו, שעומד לצאת באמצע מארס, ושרף נרגשת.
"זה הולך להיות אלבום מדהים, אני מכירה את כל החומרים. אני סוג של יוקו אונו כזאת. עכשיו יש בבית התרגשות גדולה מאוד לקראת היציאה של האלבום, בדרך כלל אנחנו מסונכרנים עם הפרויקטים שלנו בצורה כזאת שמפלס ההתרגשות והיצירה בבית מאוזן".
אני לא מתאפקת ושואלת על ילדים, בכל זאת מזרן של הורים כבר יש. "אין לי הרבה זמן להשתהות עם זה", היא אומרת. "ברור לנו שזה יקרה, זה לגמרי באוויר. שלומי כבר בן 37, כל החברים שלו כבר עם ילדים, ואני מתבוננת בהם ונוכחת לדעת שהחיים שלהם לא נעצרו. הם כולם מטפחים קריירות, יוצאים לבלות, נוסעים לחו"ל, רק האופרציות משתנות. נטע גרטי אמרה לי פעם, 'ילדים לא עוצרים את הקריירה, הם רק מביאים איתם שפע והופכים אותך לבן אדם טוב יותר'".
בימים שהיא לא צריכה להתעורר בארבע לפנות בוקר לצילומים, היא מקדישה תשומת לב לכלי העבודה הראשי שלה - הגוף שלה, המראה, והנפש שבתוכו. לומדת פיתוח קול ועריכת וידאו, לוקחת סדנאות משחק, מתרגלת יוגה, משפרת את האנגלית ועובדת חזק על ניתוק הרעשים שמסביב, אלה שמביאים איתם את הפחדים, את הביקורות, את האנרגיות השליליות.
"זה מדהים איך מבקרים אותי על זה ש'רואים אותך בכל מקום', אף על פי שכף רגלי לא דורכת באירועי יח"צ, רק בפרמיירות של פרויקטים שלי, וכאלה יש הרבה, לשמחתי. מובן שאם אני אחליט לשבת בבית תקופה ארוכה, ישאלו אותי מייד 'לאן נעלמת?' כך שבכל מקרה אני לא אוכל להשביע את רצונן של הנשמות הטובות, ולכן הן לא מעניינות אותי מראש. אני רק רוצה להסתכל על עצמי במראה ולהגיד לעצמי, 'לפחות עשית כל מה שיכולת כדי שזה יצליח'".
סטיילינג: זאזא כהן; איפור ושיער: נאור אפל
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו