1 קלווין תומפסון היה שחקן זר ששיחק בארץ בתחילת שנות ה־90. שחקן מבריק, שכמו רבים ומבריקים פחות, איכשהו התגלגל לישראל לאחר שחווה פיינל פור מכללות עם קנזס ושיחק עם דני מנינג תחת מוח הכדורסל הקודח העונה לשם לארי בראון. לאחר שנבחר בדראפט על ידי הניקס אך לא קיבל חוזה, התגלגל לקיבוץ גבת - סוג של מיני קנזס ישראלית - ושיחק תחת ארז אדלשטיין. כשעבר לשחק בנתניה, דרכינו הצטלבו.
"הוא יהיה מאמן גדול", אמר אז על הבחור האלמוני מהעמק, בעודו עושה מתיחות ולוגם מבקבוק המים האישי שלו, שהיה עשוי מפלסטיק קשיח וכהה, והיה בעצם ריק ממים אך מלא בקולה וברום. זו היתה הדרך של תומפסון לעכל את שברו של חלום הכדורסל שלו. אבל שם, בעמק, התחיל גם תהליך בניית חלום הכדורסל של אדלשטיין. ומחר, אם ינקוש בנעליו שלוש פעמים, ממש כמו דורותי מהקוסם מארץ עוץ, גם הוא יגלה שהוא כבר לא בקנזס, אלא מאמן נבחרת ישראל, ממלכתי כמו שורה מהתקווה: "ארז, ציון וירושלים". והנה, התואר הזה נראה לפתע אטרקטיבי יותר מכל תואר אחר, אליפות או גביע, שאדלשטיין עדיין, בדגש על עדיין, לא זכה בו כמאמן ראשי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
2 בלי להיות דרמטי מדי, המינוי הנוכחי של אדלשטיין הוא לא רק קונצנזואלי, אלא גם מרגש. למרות שהלקאה עצמית טבועה בדנ"א המקומי והלאומי, צריך לעצור לפעמים ולהוריד את הכובע בפני פס הייצור האיכותי של מאמנים ישראלים השולח את אחד מבכירי בניו לנבחרת הלאומית. זה אמור להיות מובן מאליו, אבל עובדה שאנחנו מתפעלים מכך. ואם מאמנים מבקשים בתחינה, רגע אחרי ניצחון גדול, לחגוג את הרגע וליהנות מלוח התוצאות, לפני שהשחר יעלה והם יתפנו לדאגות המשחק הבא - גם אדלשטיין ראוי לתקופה סבירה של שביעות רצון עצמית, הרמת כוסית, חיבוק עם האישה או סתם מבט עצמי נוקב מול הראי עם שחרור "יש" גדול כשאף אחד לא שומע.
3 ובניגוד לסלוגן של אוהדי הקבוצה שלו, ה"מייצגים את הפועל ולא את ישראל", אדלשטיין לא יוכל להרשות לעצמו, מקצועית ותדמיתית, להיות שבטי וסקטוריאלי. לכן סוגיית גיא פניני היא בכלל לא דילמה. הוא לא קיבל את הג'וב כדי להמשיך בעונשו של פניני או כדי לחנך אותו. עבור זה יש לו הורים והנהלה. אדלשטיין שם כדי ליישם את פילוסופיית הכדורסל שלו, כדי להעפיל לאליפות אירופה, כדי להיות תחרותיים בטורניר עצמו וכדי להוסיף נדבך לבנייתו של הכדורסל הישראלי.
הוא לא צריך להיות דן כנר בטקס יום העצמאות, כי מאמן נבחרת הוא סך כל צלקותיו והישגיו המצטופפים למשפך של טורניר מוקדמות והאליפות עצמה. והרי בזכות הג'ינג'יות הזו המינוי הזה כל כך מרענן. אבל כמה שחקנים ברמתו של פניני יש לנו, ביכולת המקצועית והמנטלית, עם נגיעות מזליקיות ועם ווינריות בילט אין? כמה ישראלים מצליחים לשרוד בצורה עקבית את סיר הלחץ של מכבי ת"א (ומי באמת יהיה הישראלי הבא שיעשה זאת)? חשיבותו של פניני בנבחרת ישראל משתווה לזו של המנהל מומו לוצקי. הכתם של פניני עוד רחוק מלהתעמעם, התחושה האישית של כל אוהד כדורסל ראויה להישמע, ולצערנו היא מתחלקת על פי מחנה האהדה: הצהובים בעדו, האדומים נגדו, הניטרלים היו נגדו ועם הזמן שעבר מתקרית שולדברנד זיכרונם קהה. אבל זה כבר עניין שפניני צריך להתמודד איתו. הנבחרת זקוקה לו באותה מידה שהוא זקוק למירוק הכתם, והנה עוד מפגש אינטרסים שיועיל לכולם.
4 דבר אחד יש לקוות שייפסק בתקופתו של אדלשטיין - ההתרפסות בפני המתאזרח התורן. ההתנהלות של אלכס טיוס עם הפציעה שלו בקדנציה האחרונה הזכירה לכולנו ששחקן זר - גם אם קוראים לו מתאזרח והוא אוחז בסט תכונות ישראליות כמו היכולת לצטט מ"גבעת חלפון" ולצפור בחלקיק השנייה שבה הרמזור מתחלף לירוק - לא באמת מבין שהשורש של נבחרת היא מלשון בח"ר. השורש היחיד שזרים מסוגו מבינים הוא מלשון אנ"י.
5 אינטואיטיבית, המינוי הזה מרגיש אחרת מהמינוי הכביכול ראוי של הנבחרת המקבילה בכדורגל. נדמה שאוהד הכדורגל הסביר ליווה בעין דואגת את דרכו של אלי גוטמן ואת מלחמתו חסרת הסיכוי בחוסר יכולתו של הכדורגל הישראלי להתעלות משיברונותיו, והלב יצא אליו. ואילו בכדורסל נדמה שהמינוי הזה הוא בדיוק האזימוט הנכון שבה הספינה צריכה לפנות. אף שהיתה כאן פוליטיקה בשקל והתבזות בואכה תהליך קלוקל, בסופו של דבר הדבר הנכון נעשה.
6 לאדלשטיין, כמו למאמנים בכירים נוספים בכדורסל הישראלי, יש מאמנים המזוהים איתו. נדמה שדווקא במינוי עוזריו יהיה מעניין לראות אם ימונו מאמנים שניזונים מאותם אבות מזון כדורסלניים, או שהוא יבחר דווקא באלה שייתנו לו קונטרה פילוסופית.
