שתי תמונות של יצחק שמיר תלויות בחדרו של בנו יאיר, שר החקלאות. בשתיהן מופיע דיוקנו הרשמי של ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. שש שנים כיהן שמיר האב בתפקיד ראש הממשלה, ורבים יזכרו אותו כאיש שדגל בקו מדיני נוקשה, מתבצר, ודבק בארץ ישראל השלמה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אבא שלי הוא האורים והתומים שלי", אומר שמיר הבן. "תשמע, הוא המגדלור שלי. מגדלור זה לא בניין יפה במיוחד; האבנים גסות. איש לא יקבל על הקמה של מגדלור את פרס הארכיטקט הנודע, אבל זה מבנה מאסיבי. ואיפה שמים מגדלור? על סלעים, היכן שהגלים מתנפצים. הבא ממרחקים מחפש את אורו. והוא ממשיך לעמוד שם ולהאיר, בעוד בניינים אחרים נופלים. היפה אצל אבא שלי הוא שהאלומה שלו לא היתה צרה. אני יכול לרוץ בה, באלומה שלו, ועדיין לבוא לידי ביטוי".
שמיר, חבר בכיר בליכוד ביתנו, מזכיר את אביו במראהו החיצוני, בתנועות הגוף וגם בהבעת עמדה ימנית יציבה. לרוב כמעט לא שומעים אותו, אך עמדותיו נחרצות. הוא מתנגד להקמת מדינה פלשתינית, הוא לא מאמין שיש סיכוי להצלחת המשא ומתן, ומסביר מדוע מאמצי האמריקנים מיותרים. "בהתייחס למידת ההתבצרות של שני הצדדים כיום, אני לא רואה הסדר באופק. כשאתה מנסה לפתור סכסוך בן 100 שנים ויותר בזמן קצוב של תשעה חודשים, כפי שג'ון קרי הקציב, זה לא רציני".
אז במה הוא כן מאמין? "בכוונותיהם הטובות של האמריקנים", כהגדרתו. "הסתכלות על הסכסוך באזור במושגים אמריקניים או מערביים מביאה עימה גישה של ביזנס, כזאת שננקטת כשמגשרים בסכסוך בין בעלי עסקים", הוא טוען. "הבעיה שכאן לא מדובר בביזנס. אצל האמריקנים הכל נראה בר פתרון והגיוני. זאת העמדה שלך, זאת העמדה שלי, בסוף נתפשר. באזור שלנו הכל הרבה יותר מורכב.
"אני מתנגד לרעיון שתי המדינות. נתחיל בירושלים. אצלי ירושלים היא בבחינת 'ייהרג ובל יעבור'. אני מוכן להילחם לנצח על העניין הזה - וזהו. כי זה ה'רזון ד'אטרה' (בצרפתית - ההצדקה הקיומית; ש"צ) של העם היהודי בארץ ישראל".
אי אפשר להגיע לפשרה שתכלול גם בירה פלשתינית בירושלים?
"לא. יגידו שאני טועה, אז שיגידו. עם שלא מוכן להילחם על הירושלים שלו, במשך הזמן גם הוא לא יהיה. נכון, בארה"ב יש כמה ערים שקוראים להן ירושלים; נכון, יש הרבה מדינות שמחליפות את הבירות שלהן. בניגריה למשל החליפו את השם מלאגוס לאבוז'ה. אצלנו אין בירה אחרת. ירושלים היא הבירה של כל העם היהודי, לא רק של היושבים בציון. זאת בירתנו ההיסטורית והנצחית".
שמיר חד־משמעי, "אני לא חושב שצריך לחלק אותה, בייחוד לנוכח העובדה שהצד השני בחר את ירושלים כהתרסה. כשמוסלמי מתפלל כאן הוא מפנה את אחוריו לירושלים והוא מתפלל למכה. ירושלים לא מופיעה אצלם בקוראן ולא בשום מקום. זאת דרישה מתריסה, כדי להגיד 'זה שלנו' ולקבוע קו אדום עכשווי".
"איפה יש מקום לעוד מדינה?"
כשאני שואל את שמיר מדוע הוא מתנגד כל כך להקמת מדינה פלשתינית, הוא משיב: "המרחב הזה לא מספיק לשני עמים. אם המרחב היה יותר גדול, אולי היינו מוצאים את הנוסחה הנכונה. אבל פה השטח בין הירדן לים לא מספיק כדי לאפשר להם להקים מדינה.
"נאמר שניתן להם מדינה; המשמעות היא שהם תמיד יילחמו על המרחב כדי שיוכלו לקיים מדינה אמיתית; כזאת עם מוצא לים, עם מרחב אווירי, אתה יודע מה? גם עם מקום לבית חולים מרכזי. קח את השטח, תגיד לי אתה, איפה יש מקום לעוד מדינה?" הוא תוהה.
לפני כשבוע ביקר בישראל נשיא צ'ילה בלוויית כמה משריו. הנשיא והשרים סעדו בחדר הקבינט הסמוך ללשכת ראש הממשלה ונתניהו הזמין למפגש המצומצם גם את השר שמיר.
"בכניסה לחדר תלוי תצלום לוויין של מדינת ישראל", מספר שמיר. "אז לפני הארוחה הצבעתי לשרים על המפה והראיתי להם שממטולה עד אילת יש בסך הכל 500 ק"מ. הם נפלו מהכיסא. 'זאת ישראל הגדולה?' שאל אחד מהם. עניתי לו, 'ועכשיו, את זה, באזור הזה, רוצים לחלק'. הרי רוצים לבנות כאן מדינה שאין לה זכות קיום או יכולת להתקיים. מקימים כאן מדינה, והמשמעות היא פשוט מלחמה לנצח.
"קח את עזה כמשל", ממשיך שמיר, "יש שם מוצא לים, יש נפט וגז בים, יש דגה, יש מוצא לסיני ולישראל, באופן עקרוני. יש כוח עבודה רב לתעשייה, לחקלאות. במקום להקים מדינה משגשגת, הם מפנים את כל המשאבים כדי לפגוע במדינת ישראל. אז מה קורה במשא ומתן? מדברים איתנו על הנושא הזה (הוא מצביע על נקודה אחת בשולחן), כשבכלל הנושא המרכזי הוא זה (מצביע שוב על נקודה בקצה השני של השולחן). העניין הוא פשוט: יש כאן מרחב ענק שנקי מיהודים ונמצא בידי שלטון מוסלמי. זאת גם השאיפה של אבו מאזן. הרי במה הוא שונה מרצונות אחרים שקשורים למרחב הזה? מרחב שלם של מדינות ערביות שאין בו עכשיו יהודים וגם הנוצרים נדחקים ובורחים".
השר מאמין כי אבו מאזן לא מעוניין להגיע לשום הסכם, "מבחינתם כל דיון במו"מ מתחיל בנקודה טובה יותר, אז מדוע להגיע להסכם? בדרך הם יקבלו גם שחרור של מחבלים רוצחים ולא ייתנו כלום. הם לא ויתרו על שום דבר. בטח שלא על זכות השיבה, הם מנציחים את מחנות הפליטים לאורך הדורות. אני לא אשכח ביקור שהיה לי בעזה - כששאלתי ילד בערך בן 5 'מאיפה אתה?' הוא ענה לי 'מיפו'. זה החינוך, זאת ההנצחה והם לא מוותרים עליה".
איזה פתרון אתה מציע?
"סוריה במלחמה מתמשכת, הכאוס נמצא בכל האזור. אז דווקא אנחנו צריכים לקחת סיכונים בכל הפלונטר ללא מוצא הזה? כל מה שצריך לעשות הוא להסביר שזה המצב וצריך להתמודד איתו. אבל אפשר לייצר כאן שכנות טובה, בעיקר על ידי העלאת רמת החיים של הפלשתינים. אני בעד להקטין את הפער הכלכלי בינינו כמה שיותר. הם למשל בונים ובונים. על הכיפאק, למה לא? ככל שיהיה להם מה להפסיד, כך ייטב".
חבריך למפלגה טוענים כי אם לא ניפרד מהפלשתינים, תהיה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה יהודית.
"אני רואה את המספרים. אני רואה שמדי שנה 10 עד 13 אלף פלשתינים צעירים עוזבים את האזורים פה ומהגרים למקומות אחרים. אני רואה שאצלנו העלייה לישראל נמשכת וגם דמוגרפית אנחנו גדלים. אני לא רואה סכנה כזאת לקיומה של המדינה כמדינה יהודית. הם חיים בעריהם ואני כמובן לא בעד להפוך אותם לאזרחי מדינת ישראל".
המדיניות שלך לא עולה בקנה אחד עם הקו שמוביל רה"מ ובטח שלא עם הקו הפייסני שמוביל ראש מפלגתך אביגדור ליברמן.
"כשבאתי לפוליטיקה העמדות שלי היו ידועות, והעמדות שלהם היו ידועות לי. אבל רב המשותף על המפריד. עד שימצאו משותף עם אבו מאזן, אני מעדיף שימצאו את המשותף איתי. יש דברים רבים שצריך לעשות במדינה, שלא קשורים לנושא המדיני. אני חושב שהפלורליזם שקיים הוא לא לרעה. גם הליכוד הוא לא מקשה אחת. אני עושה הכל כדי לחזק את ראש הממשלה, לא להחליש אותו".
"להתייחס לבדואים בכבוד"
כששמיר נכנס לתפקידו כשר החקלאות, נתניהו הטיל עליו משימה שכל בן של ראש ממשלה אחר כנראה היה כושל בה: הטיפול בהסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שבה טיפל השר לשעבר בני בגין. שמיר מסביר כי עוד לפני בגין, קרוב ל־40 ועדות מקצועיות בחנו את הנושא, ולא הצליחו להגיע לפיתרון בר יישום. למרות זאת, שמיר משוכנע שכאן דווקא אפשר להגיע להסדר היסטורי עם הבדואים.
"עם קום המדינה היו בנגב 12 אלף בדואים. היום יש 210 אלף. הבדואים כולם אזרחי ישראל, עכשיו צריך לראות איך מכניסים אותם לתוך מדינת ישראל בכל המובנים, וגם לתוך המאה ה־21", הוא אומר, "הם לא שם. בשום חתך. לא ברמת חיים, לא מבחינת תרבות, לא בשמירת חוק. יש חמולות, יש שבטיות. יש יריות כל יום. לאורך השנים גם התרופפה ההיררכיה השבטית עד כדי התמוטטות. השייח' של השבט הוא עדיין דמות ייצוגית, אבל הוא כבר לא זה שקובע בשבילם. אי אפשר לשנות באופן מיידי ולקפוץ קדימה כמה מאות שנים. יש כאן תהליכים והדברים דורשים זמן".
מהו שורש הבעיה?
"מה שמעניין אותם זה שתהיה עבודה לכולם; החינוך לילדים, התשתיות, מקום קרוב לבן הצעיר שמתחתן. הרוב הגדול יושב ביישובי קבע. הוויכוח המדובר על קרקעות הוא מבחינתם בשוליים. מדובר בסך הכול ב־304 משפחות שדורשות בעלות על קרקע. דרישות בעלות על שטח מצד בדואים זאת בעיה לא רק בישראל, אלא בכל המרחב. זה לא עובר, כי אין להם מסמכים מספקים. זה סיפור מורכב. אם נפרק את סיפור הקרקעות מהמימד הלאומני והלאומי שדבק בו, בשני הצדדים, הדברים ייפתרו".
בכוחך לשנות במקום שכולם נכשלו?
"אני מקווה שכן. אם לא הייתי חושב כך מלכתחילה, לא הייתי לוקח את הטיפול בנושא. התנועה האיסלאמית, ערביי ישראל, גם הרשות הפלשתינית, לקחו את זה לכיוון של עימות לאומני, כביכול כדי להראות עוד פן של ישראל שמנשלת אנשים מקרקעות.
"מצד שני, גם חברי כנסת יהודים, במקום להבין שיש פה אפשרות לסיים את זה אחת ולתמיד ולקבוע ציון דרך היסטורי בנגב, תקפו את ההסדר בטענה שמעניקים קרקעות למי שהשתלט עליהן בצורה לא חוקית. יש לתת פתרונות של חינוך ותעסוקה. צריך להתייחס אליהם כחלק מהמדינה בישראל. ראוי לתת להם כבוד ולהניח מראש שזה יכול לקחת שנים. אין לי ציפייה שבעוד שנתיים־שלוש נגזור סרט ונגמור את העניין".
"כלי מרכזי להתיישבות"
לשמיר יש עבר כמהנדס אלקטרוניקה, טייס, אלוף משנה במילואים, לשעבר יו"ר אל על ויו"ר התעשייה האווירית, שכיהן כדירקטור בחברות פרטיות בתחום ההיי־טק. בשנה האחרונה הוא תושב קבע בבית דגן, שם שוכן משרד החקלאות ופיתוח הכפר שעליו הוא מופקד.
"אין לי שום פנטזיות להיות אגרונום", הוא מחייך קמעה ומסביר, "אני לא רוצה להיות חקלאי ולא רוצה ללמוד מה שאחרים כבר שכחו. אני משתדל להביא למשרד את היכולות שלי ולדחוף את החקלאות קדימה לתחום ההיי־טק. החקלאות היא גם עשייה וגם ערכים וכלי מרכזי להתיישבות. אדמות מעובדות מביאות גם עבודה וגם ערכים של קשר אל הקרקע".
שמיר מספר ש"בשנה הראשונה זיהינו את הבעיות בתחום והתחלתי להסיר את החסמים. לדוגמה, בתחום של מבנים בשטחים חקלאיים: רבים הקימו מבנים בשטח חקלאי, כמו אסמים, מחסנים, מפעלי אריזה, סככות, אורוות, כרמים, והמבנים האלה נחשבו לא חוקיים מכל מיני טעמים. אנחנו בתהליך הלבנה גורף עם משרד השיכון ומינהל מקרקעי ישראל כדי לאפשר פיתוח של שטח חקלאי באופן יעיל.
"בתחום אחר, הגדלנו מכסות של מים לחקלאים, הקמנו קרן הלוואות לחקלאים וכמו כן התחלנו לקדם ענפי חקלאות בעלי סיכוי צמיחה. קח לדוגמה את תעשיית הזרעים. היום מדובר בשוק של 250 מיליון דולר. אמנם מדובר בחקלאות, אבל מדובר בידע וביכולות שקשורים להיי־טק. הפוטנציאל הוא לגדול לשוק של מיליארד דולר באופן מיידי".
מה נחשב להיי־טק בשוק שאתה מתאר?
"למשל, לוקחים זרעים של עגבנייה ומתאימים אותם לביקוש - למשל עגבניות שמתאימות לקטשופ. זרעים של עגבנייה, שאחרי שהיא גדלה, היא מתייבשת באופן עצמאי ומוכנה לתעשיית הקטשופ. הפיתוח הזה חוסך נפח בשינוע ואנרגיה בייצור. אז למה לא לפתח חברות כאלה?
"ליד קיבוץ שמיר התגלה גייזר של מים חמים. אפשר לעשות שם ספא, אבל אפשר גם לגדל שם דגי אמנון ולקצר תהליכים כך שמרבייה ועד מכירה יחלפו רק תשעה חודשים, במקום 18 בהליך המוכר היום. כאן המשרד נכנס ומסייע".
לסיום, שמיר מצהיר שהוא "מנסה לקדם את החקלאות מהנקודה שבה היא נמצאת כיום, ולהעיף אותה למעלה. היא נתקעה באיזשהו שלב, לדעתי.אם פעם היו בישראל 40 אלף חקלאים, היום יש רק 8,000, אבל כאלה שמפיקים הרבה יותר תוצרת. זאת חדשנות, זאת ציונות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
