הטרגדיה והנס של ילדי משפחת גרוס

"כמה ימים לאחר שהתעוררו, הדבר העיקרי שעניין אותם הוא איפה האחיות שלהם. לא היתה לנו ברירה אלא לספר להם. מיכאל בן ה־7, הגדול יותר וזה שנחשב גם לבוגר יותר, פרץ בבכי קורע לב. ההורים הסבירו לו כמו שמסבירים לילד יהודי, שהנשמות של אחיותיו בשמיים ובביאת המשיח, כשייבנה בית המקדש - הן ישובו. מאז כל דבר שהוא קיבל, מתנות, צעצועים וממתקים, הוא שם בצד ומסביר שכשהן יירדו מהשמיים, יהיה גם להן מכל דבר".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כך, בקול חנוק ושבור מדמעות, מספרת ציפורה גרוס, סבתם של מיכאל ויצחק, שני הילדים שנפגעו באסון חומרי ההדברה בירושלים ושוחררו ביום שני השבוע מבית החולים, על תקופת ההחלמה הקשה שמאחוריהם, ועל ההחלמה הנפשית הקשה שעוד ניצבת בפני שני הילדים. 

סיפורה של משפחת גרוס, שילדיה נפגעו באסון ההדברה המדובר, מגיע השבוע לסיומו, לפחות מבחינה רפואית. אך הטלטלה הרגשית כאמור, בשיאה. בין האבל הכבד על שתי הבנות, יעל ואביגיל שקיפחו את חייהן כתוצאה מהרעלה, לבין השמחה על שני הבנים הגדולים ששוחררו מבית החולים. ארבעה שבועות של כאב מהול בתקווה ובאושר מפנים את מקומם לשיגרה לא פשוטה, לחזרה לחיים.

את החזרה לחיים נורמליים יציינו למרבה האירוניה זוג ההורים, הרב שמעון גרוס ואשתו מיכל, היום, יום שישי, כשיעלו לקבריהן של יעל ואביגיל כדי לציין שלושים יום לפטירתן.

לפני ארבעה שבועות, כשעזבו את הקברים לאחר האזכרה שנערכה בתום השבעה על בנותיהם, הם רק התבשרו על התעוררותו של יצחק בן ה־5, כמה הרבה השתנה מאז, כמה מעט הצליח לשקוע.

לאורך התקופה מורטת העצבים בבית החולים שניידר בפתח תקווה, ניצבה לצד הזוג ציפורה גרוס, אמו של הרב גרוס. "זאת שמחה גדולה לראות אותם משתחררים מבית החולים", היא אומרת בשיחה עימה. "הרגשנו כמו ביום חג. מצד שני אי אפשר להתעלם מהחוסר הנורא - שתי ילדות מקסימות ומתוקות לא איתנו. זה רודף אותנו יום ולילה, 24 שעות ביממה, זה לא מתרפא".

לדבריה, המשפחה משתדלת "להתרכז במה שיש ולא במה שאין, אבל זה מאוד קשה. אנחנו מאושרים ומודים לקדוש ברוך הוא, לרופאים ולעם ישראל. זו היתה משפחה יפה עם ארבעה ילדים מקסימים וטובים, ופתאום... קשה שלא להישאב לחוסר הזה אבל אנחנו יודעים שאסור וצריך להודות על מה שיש ולהמשיך להתפלל", היא אומרת.

ציפורה משתמשת במושג "טלטלה לנשמה" כשהיא מגוללת את הפרשה הטרגית שנחתה על משפחתה ביום בהיר אחד. "אמא שלי ז"ל, שהיתה ניצולת שואה, תמיד דיברה על "עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת" - מצד אחד תקומה, ומצד שני חורבן. כנערה, לא תמיד הבנתי על מה מדובר ועכשיו, לצערי, אני מבינה היטב".

במשפחה מספרים על כמעט חודש שלם רווי בשעות ארוכות של שיחות ואמונה, ולצד זאת גם הבנה ריאלית למצב שאליו נקלעו, "כשהבנים עוד היו בסכנה, היה לי שיח עם ריבונו של עולם יום ולילה; אמרתי לו: 'אתה לא תעשה לנו את זה, לא תיקח לנו את הכל'. מאוד שמחנו שהתפילות לא שבו ריקם".

בשיחות עם בני המשפחה ועם עובדי בית החולים שבו אושפזו הילדים לבית משפחת גרוס, מספרים שמלבד הרופאים, גם רוחם של תושבי ארץ ישראל כולם שרתה במסדרונות. "גילינו דברים מדהימים על אנשים", מאשרת הסבתא ציפורה, "אישה חילונית, אמא לילדים, סיפרה שלקחה על עצמה להתפלל כל יום תפילה מנחה. היא סיפרה לנו שנסעה עם חברות ופתאום ראתה שעוד מעט שקיעה ואז אי אפשר להתפלל, אז היא עצרה בצד והסבירה להם שזה לרפואת הילדים גרוס, וחברותיה הצטרפו לתפילה.

"היתה אישה נוספת, גם חילונית, לפחות בחזותה, שנסעה עד לבני ברק כדי לקנות לילדים צעצועים וספרים שמתאימים להם. השבוע סיפרה לי מישהי שרצתה לכבס את המכנסיים של הילדים שלה ולפני שהכניסה למכונה, בדקה את הכיסים ומצאה שם פתקאות עם השמות של הילדים במטרה להתפלל עליהם. אנשים זרים תרמו כספים לצדקה. זה כל כך מרגש לראות את ההתגייסות של העם", היא אומרת בחיוך.

לב שבור הוא לב שלם

ביום ראשון השבוע, יום לפני ששוחררו שני הבנים הקטנים מבית החולים, המליצה משטרת ירושלים להגיש כתב אישום נגד המדביר יוסי ברקן בגין חשד לגרימת מוות ברשלנות. לפי הפרסומים, ברקן חשוד שהשתמש בחומר ההדברה פוספין בניגוד לנהלים של המשרד להגנת הסביבה.

במשפחת גרוס השתדלו שלא להתייחס למעשיו של המדביר ואמרו כל העת באמצעי התקשורת כי הם עוד לא נמצאים בשלב של חיפוש אשמים; "אני מסתכלת עליהם, על שימי ומיכל, הם עד כדי כך צדיקים. הם אפילו מרחמים עליו, אבל אני לא עד כדי כך צדיקה. יש לי יותר ניסיון בחיים, יש לי הרבה רגעים שאני חוזרת ושואלת למה הוא השתמש בחומר הזה. הם אומרים שזו היתה גזירה משמיים, ולא אנחנו צריכים לשפוט אותו, לשם כך יש דין שמיים".

ומה ציפורה עצמה חושבת על זה? "גם לי, כאדם מבוגר יותר, יש רגעים שמבחינה שכלתנית, אני מסוגלת להבין שהכל אכן מאת השם ושאותו מדביר הוא בעצם מסכן", היא מודה, "אבל יש גם רגעים לא קלים, אני לא יודעת אם זה כעס או צער על זה שמשהו השתבש בצורה כל כך טרגית. אילו הייתי צריכה להיות במקומו אפילו לדקה, לא הייתי רוצה לחיות יום אחד. עדיף לי לא לחיות עם תחושת מצפון מעיקה כזאת שתלווה אותי כל החיים".

לדבריה, מה שהחזיק את כל בני המשפחה בקו השפיות הוא האמונה. "זה משהו שהוא מאוד מחזק. מדי יום הסברתי לקדוש ברוך הוא, דיברתי איתו כמו אבא, אמרתי לו: 'גם כשאתה עושה משהו לא טוב, אתה עדיין אבא אז תרחם! תרחם! גם אבא לפעמים נוזף, גם הוא צריך לקרוא לסדר, אבל צריך לעשות את זה ברחמים ובהתחשבות".

אך כפי שהיא מתארת לאורך כל הראיון, עם הצער יש גם נקודות אור חזקות במיוחד. "בשבעה על האחיות עלינו לקבר. עמדנו בבית הקברות ולא ידענו את נפשנו מרוב צער על הבנות ודאגה לבנים. התחננו לילדות: 'תלכו לפני כיסא הכבוד ותבקשו על האחים שלכם'. והנה, בעודנו יוצאים מבית הקברות התקבלה הידיעה שיצחקי מתעורר, זה היה כל כך סימבולי.

"מיכל ושמעון אפילו לא הורידו את בגדי האבלות, ומייד טסו לבית החולים, זה היה מחזה שלא אשכח כל חיי, לראות את הילד מתעורר ומייד מכיר ומזהה. אני ובעלי הגענו כמה דקות אחריהם, ניגשתי אליו ושאלנו אם הוא יודע מי אנחנו והוא מייד אמר, 'סבא וסבתא מנתניה'".

 מתחילים חיים חדשים. התאומים מיכאל ויצחק במרכז שניידר

לצד שמחת משפחת גרוס מההתעניינות הציבורית ומהסיקור התקשורתי, הם מודים שהם גם עייפים. כמי שניצבו במרכז הסיקור התקשורתי של הפרשה המצערת, הם חשים צורך, בימים אלה של חיכוכים בין חילונים לדתיים על רקע חוק הגיוס והבחירות החוזרות בבית שמש, להעביר מסר חשוב: "אנחנו מקווים שאולי דרך השבר הנוראי הזה שלנו יקרה משהו לעם שלנו, והפרופורציות ישתנו. אם יצרנו איזושהי מחשבה חיובית על ציבור דתי - בזה שכרנו". 

גם נאווה קנפלמכר, אחותו של שימי גרוס, ציינה בהתרגשות את ההתגייסות של ישראלים רבים לטובת המשפחה. "יש משפטים דוגמת 'עמו אנוכי בצרה' ו'צרת רבים חצי נחמה', ולעיתים אתה תוהה כמה מזה מיושם בחיי היומיום, בטח כשאתה מאבד ילד ועל אחת כמה וכמה שתי בנות. הרי קשה לחשוב שהצרה שלך היא הצרה של כולם, אבל במקרה הזה כך הרגשנו. "לכל אדם יש את הצרות שלו, אך עדיין המונים הגיעו מכל הארץ, שלחו מכתבים, מתנות ואפילו שליחים מחוץ לארץ רק כדי להגיד שהם איתנו ושהם מתפללים עבורנו; אנשים קיבלו על עצמם כל מיני קבלות, להדליק נרות שבת, להתחזק בדברים מסוימים, זה מאוד ריגש אותנו".

נאווה מספרת ש"כשחזרנו מההלוויה של הבנות, נסענו אני ובעלי ישר לשניידר, תפסנו את הרופאים בצד והתעקשנו שיגידו לנו באמת מה קורה ומה הסיכויים להחלמתם של הבנים. הרופאים בעצמם גם לא הכירו את הרעל הזה ולא היתה אפשרות לדעת מה יהיה; הם היו מאוד סקפטיים, אבל העם דרש נס". לדבריה, "ידענו שדרוש כאן מעין כוח על־טבעי, והעם שהתגייס בכל הכוחות שלו, בתמיכה פיזית ונפשית - עשה את העבודה".

בדומה לשיחה עם אמה, גם אצל נאווה מתגלים עוד ועוד סיפורים מרגשים על נדיבותם של זרים. "היתה משפחה שבאה פעם אחר פעם והביאה אוכל ושתייה. חזרנו מההלוויה של הבנות, ולמי היה תיאבון בכלל, אבל הם הביאו מגש פיצה ומשהו בפשטות שבמחווה הזאת מאוד ריגש אותי. למחרת הם באו שוב, וכך מדי יום. אפילו בשבת הם באו והלכו ברגל כל הדרך מהבית שלהם לבית החולים. אתה מגלה מלאכים רבים בזמן כזה".

נדיבותם של זרים

כמי שגדלה עם שמעון, השבחים שאנשים הרעיפו על אחיה ועל אצילותו ואורך רוחו לא הפתיעו אותה. עם זאת, את כוחות הנפש שהפגין בחודש האחרון גם היא לא הצליחה לצפות, "אנשים רבים שאלו אותי: 'איך אחיך הוא כזה?' ואמרו שהוא נראה אדם משכמו ומעלה. בשבילי הוא תמיד היה בסך הכל האח הקטן, אמנם ידעתי שהוא בעל מידות ושהוא תלמיד חכם, אבל לא הכרתי אותו ככה. הוא טוען שקיבל כוחות מיוחדים, למשל בהלוויה; ביומיום הוא לא עומד בפני קהל רב כל כך, הם הרי אנשים צנועים ושקטים שיושבים בפינה שלהם ולא רגילים להמולה סביבם. בטח שלא לעמוד בפני קהל ולהתבטא בפומבי. שמעון אמר שהוא הרגיש כוחות מלמעלה", היא מספרת.

על החיבור המיוחד בין החילונים לחרדים שהולידה הטרגדיה של משפחתה, אומרת נאווה: "גם אנשים שרחוקים מדת אמרו לנו שהם התחזקו, שאחי שימש עבורם השראה מיוחדת. זה באמת מקרה מיוחד, לצערי במדינה שלנו כבר קרו אסונות רבים שהרסו משפחות, אבל כאן היתה דווקא הרגשה שנוצרה מעין אחדות. 

"כל מוות של אדם הוא כואב", היא ממשיכה, "אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שכאן קרה משהו בחיבור אצל העם; גיסתי אמרה שהיא יודעת שהקריבה את שתי הבנות למען כולם, שזה לא רק כאב פרטי, שזה חיזק את כולם. אחי אומר שהא מקווה שהאחדות הזו שהוא מרגיש בימים האלה תישאר, וזה לא רק בין חרדים לחילונים; בבית החולים ניגשו אלינו גם מהמגזר הערבי וכל אחד בדרך שלו ובשפה שלו מבקש לחלוק את רגשותיו. זה משהו שקשה מאוד להסביר אותו".

"שחקנים בעולם של השם"

גם נאווה נוקטת גישה מאופקת כשהיא נשאלת על האחריות של המדביר במותן של הבנות. "מבחינת המשפחה, אין לזה כמעט משמעות. המשטרה בטח תעשה את מה שהיא צריכה לעשות, אבל אנחנו בתור אנשים מאמינים יודעים שמה שהיה צריך לקרות, קרה. המדביר היה השליח המסכן שנשלח לבצע דבר שלילי. אחי חזר ואמר שהמדביר הוא המקל, הוא השוט של הקדוש ברוך הוא לעשות את השליחות הזאת. אם לא המדביר, הילדות האלה היו חיות היום - אולי זה מה שהיה צריך לקרות? כשאתה נמצא בשניידר אתה רואה הרבה ילדים עם כל מיני צרות ומחלות ואתה מבין שיש גזירה משמיים; אחד זה מדביר, השני זה תאונה או כל צרה אחרת לא עלינו".

"יש רגעים לא קלים". ציפורה גרוס. צילום: קוקו

בדומה לשאר בני משפחתה, גם נאווה מספרת שהאמונה הדתית שמרה על שפיותם לאורך ימי האבלות והדאגה האינסופית, "אני שואלת את עצמי במה נתלה אדם שפחות מאמין, בלכעוס על המדביר? אנחנו יודעים שזה היה התפקיד שיועד לבנות בעולם הזה. אנחנו יודעים שזה כמו סרט, גם כשרואים שמשהו לא טוב קורה אתה לא יכול להתערב, יש במאי והוא בנה את התסריט. אנחנו שחקנים בעולם של השם. אנחנו לא מבינים למה זה מתרחש אבל זה הסרט שלנו".

אין אפילו מעט כעס?

"לא כעס, אלא כאב עצום וחוסר, שכבר מורגש ויורגש תמיד. אני ובעלי מקווים שהזוג יצליח לנהל שיגרה. ברור לכולם שזה לא יהיה אותו הדבר, אבל החיים נמשכים והם חזקים יותר מכל דבר אחר. אפילו אחרי השואה, שהיה אסון כה גדול, אנשים קמו, בנו משפחות, הקימו את המדינה. עכשיו אנחנו מבינים דבר או שניים בפרופורציות, אין ספק". 

*   *   *

ד"ר בירק, שטיפלה באחים: "המשפחה נכנסה לי לנשמה"

המקרה החריג של המשפחה הירושלמית השאיר חותם גם על רופאי הילדים בבית החולים שניידר. גם בצד הרפואי התרחשה דרמה מסעירה. "בטלפון הראשון שהגיע משערי צדק נמסר שלטיפול נמרץ הגיעו שתי ילדות שכנראה סובלות מהרעלה ושהלבבות שלהן קורסים להם מול העיניים", מספרת ד"ר עינת בירק, מנהלת מכון הלב במרכז שניידר לרפואת ילדים על הדיווח הראשוני שהגיע משתי הילדות הקטנות.

"האבחנה במיון בשערי צדק היתה מאוד חשובה. ידענו שילדה אחת כבר נפטרה, והשנייה היתה מחוברת למכשיר החייאה. כשהם איבחנו והתחילו לטפל בילדים, זה היה זמן קריטי. הצוותים שלנו יצאו אליהם עם מכשירי האקמו, ובינתיים מיכאל הגדול נכנס לתהליך של החייאה; בשערי צדק גילו תושייה וחשבו מחוץ לקופסה. הם רצו איתו לחדר ניתוח וכירורגים לב של מבוגרים עשו דבר אמיץ ולא שגרתי וחיברו אותו למכונת לב־ריאות, פעולה שגם דורשת מיומנות מאוד גבוהה. הפעילות ההרואית בשערי צדק הצילה את הבנים".

לדברי בירק, "הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהלוואי שנצליח להציל את הילדים, הלוואי שנוכל לתת לאמא הזאת את הילדים שלה. כבר ידעתי שאחת נפטרה והיינו פסימיים לגבי השנייה. אמרתי לעצמי שאפילו אם נצליח להציל ילד אחד, נצליח להציל עולם מלא", משחזרת בירק.

בהמשך, מספרת בירק, הגיעו הילדים כשהם מחוברים למכונות. "ראינו את מה שידענו, שהלבבות שלהם לא פועלים והם תלויים לגמרי במכונות. הבעיה היתה שלא ידענו הרבה על הרעל. כשהודיעו לי מהו סוג הרעל, התקשרתי לבת שלי כדי שהיא תוציא לי מידע על הרעל הזה, ובמקביל התחלנו לחפש. לגבי יצחק הייתי אופטימית, אחרי שקראתי על מקרה דומה שבו המטופל החזיק מעמד, אך לגבי מיכאל לא ידענו מה גרמה לו ההחייאה מבחינה נוירולוגית. הבדיקה היתה מדאיגה וההתאוששות היא בהחלט מזל גדול", מספרת הרופאה.

בירק, שהכירה את משפחת גרוס, מספרת על "משפחה סופר אינטליגנטית, הם משלבים בין התפילות לבין הרפואה המודרנית. זה היה מקרה קשה בגלל שלא היה מדובר במחלה אלא בתאונה. מי לא יבכה מול אמא שקברה שתי ילדות? אנחנו רופאים אבל גם אנשים. האמא והאבא האלו נכנסו לי לנשמה. הם אנשים אמיתיים, חכמים ומבינים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו