ביקורת ספרות: "אידיופתיה"

צאת ספרו של סאם ביירס הבריטי, "אידיופתיה", בעברית - פחות משנה מפרסומו - היא הפתעה כפולה: בהכללה, שוק המו"לות הישראלי אינו נוטה לעוט על ספרי ביכורים אלא לאחר שהוכיחו פוטנציאל מסחרי או התקשטו בפרסים. לכן משמח, לשם שינוי, להרגיש חלק מהעולם הגדול; ועל אחת כמה וכמה במקרה הזה, שכן "אידיופתיה", שקצר שבחים עם צאתו, מתעלה על הציפיות ומתגלה כחוויה מענגת, דוקרת ופוצעת.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

במרכז הרומן ניצבות שלוש דמויות: קתרין ודניאל נפרדו לפני קצת יותר משנה ומאז קשה לומר שמצבם מזהיר; מאידך, החודשים האחרונים שלהם יחד שברו כל שיא של התנצחויות קטנוניות ומתישות להחליא והותירו אותם מלאי געגועים וסלידה. קתרין לא מודה בפני עצמה שהיא אומללה, אבל סבורה שאושר הוא מושג שאין שום סיבה לשאוף אליו. היא מחזיקה באחת המשרות המשמימות בתולדות היקום - מנהלת מתקנים בחברת תקשורת מקומית. כשהיא מרגישה מעורערת או לא נחוצה, היא מכריחה את העובדים לצאת לתרגולת אש ובכך מחזקת את מעמדה כאישה השנואה במשרד. בשאר הזמן היא מרעיבה את עצמה, עושה סקס עם גברים נלוזים ובוהה בחדשות בטלוויזיה בתקווה קלושה לחוש חמלה או פשוט להרגיש משהו.

דניאל מתגורר עם בת זוגו החדשה אנג'ליקה, חובבת ספרי ניו אייג' ותבשילים טבעוניים בלתי מזוהים. הוא לא בטוח שהוא אוהב אותה, או אפילו נהנה בחברתה, אבל אומר לה שוב ושוב שכן, כדי להתחמק מהמחשבה המפחידה. בסופי שבוע הוא נאלץ לארח את חבריה, היפים בגרוש, שנהנים לתקוף אותו על עבודתו כאיש יחסי ציבור בחברת גידולים ביוכימיים, אך בדרכם משועבדים לתרבות הצריכה ולחיי נוחות לא פחות ממנו. לעיתים קרובות מדי הוא חש אבוד; יחסיו עם קתרין אמנם היו בלתי נסבלים, אך לפחות אז ידע מי הוא ומה הוא מרגיש. כתוצאה מכך, ימיו אפופים אימה סתומה.

נייתן השתחרר לאחרונה מאשפוז פסיכיאטרי ממושך ונאלץ לחזור לגור עם הוריו, רק כדי לגלות כי בהיעדרו הפכה אמו לכוכבת טוויטר, אחרי שכתבה ספר חושפני על התלאות שהעביר אותה בנה. גם לפני שפגע בעצמו חש בדידות מצמיתה, אך כעת מששוחרר הוא מגלה שעוצמתה לא פגה. במצוקתו הוא יוצר קשר עם קתרין והשלושה מחליטים להיפגש.

"אידיופתיה" הוא בראש ובראשונה ספר שכתוב מתוך הבנה עמוקה, הן של נפש האדם והן של אמנות הסיפור; דוגמה לכך היא חוש מידה מחודד: בכל הדמויות שבורא ביירס יש מימד גרוטסקי, וביירס מותח את הגרוטסקה כמעט עד לקצה; ועדיין, כל הדמויות, גם הפרועות שבהן, מעוררות אהדה והזדהות, ואפילו חמלה. 

דוגמה נוספת היא חוש קצב: ביירס השכיל לשזור שתי וערב את חייהן והתנסויותיהן של שלוש הדמויות בנפרד למול האינטראקציה המשותפת לקראת המפגש המשולש; כתוצאה מכך, הפרקים העוסקים בהן בנפרד, המתאפיינים לא פעם בלופים מחשבתיים מענים, שמסתיימים לרוב ברצון של הדמות לשלוף את מוחה מתוך ראשה ולרמוס אותו, מתחלפים בפרקים שמתאפיינים בפעולה, בתנועה ובדיאלוג. מלאכת השזירה הזו מייצרת קריאה קצבית, אך לא מוותרת על העומק ועל הנבירה המפותלת בנבכי הנפשות הפועלות. 

בנוסף, זה ספר מצחיק. מצחיק מאוד. אך לפטור אותו ככזה יחמיץ את הנקודה. נראה שביירס מתייחס להומור ברצינות רבה, שכן ההומור ב"אידיופתיה" נע בין השנון והעוקצני על חשבון הדמויות ועל חשבון כולנו (נטייתו של סבסטיאן, חברה של אנג'ליקה, היפי נרקיסיסט ונבוב, להשוות כל מה שלא מוצא חן בעיניו לפשיזם), לדוחה ולפתטי (החופשה של קתרין ובן זוגה הזמני, קית', נהרסת סופית כשהיא מנגבת סרח נזלת מאפו בבריכה), לאבסורד (אמו של נייתן מבקשת ממנו להירשם לפייסבוק כדי לסייע במכירות של הספר) ועד לעצוב ולמייאש.

עניין זה ראוי להתעכבות, שכן הנושא המרכזי ברומן אינו מצחיק כלל. ברקע ניצבת מגיפה משונה שתוקפת את הפרות, גורמת לעדרים שלמים לקפוא על מקומם באדישות ולהזיל ריר עד מוות, תוך יצירת היסטריה כללית. זו התופעה היחידה שגורמת לקתרין לבכות, לדניאל לנוע בחוסר נוחות על מקומו, והיא מזכירה במידה רבה את נייתן ברגע השפל של חייו. 

אפשר לטעון כי במגיפה המסתורית טמונה אלגוריה למצבו של הדור (לזכותו של ביירס ייאמר כי לא מדובר באלגוריה שמנופפת באצבעה בתוכחה מול אפו של הקורא) - דור שלא יודע מה הוא מרגיש ואיך להביע רגשות, שעסוק בחשיפת יתר אבל מרגיש מנותק ומבודד. אבל האלגוריה הזו נטענת בעניין ובתוקף מרגע שהיא מונחת על ציר הזמן. לא במקרה מוקדש מקום רב להוריהם של הגיבורים: אקסצנטרים, בוגדנים ומרוכזים בעצמם. אלה הורים די מחורבנים, שנטיותיהם הפרועות רק מקצינות עם השנים. בסיקסטיז הם היו דור ילדי הפרחים - דור שידע מה הוא מרגיש והכריז זאת בקול רם, שהזדכך מעצם הנפנוף במושגים יפים; אך איזה עולם הם מורישים לילדיהם? "אתה יודע מה הבעיה שלך?" שואל אביו של נייתן, "לא רק שלך. של כולכם. של הדור שלך. דור ה'אני'". "חשבתי שדור ה'אני' זה אתם", משיב לו נייתן. 

הקונפליקט בין הגיבורים להוריהם לא נוטל מהראשונים את המימד המגוחך והמשעשע שנטבע בהם מלכתחילה, אבל גם שולף אותם מתחום ההווה המיידי, שבו הם כביכול נתונים לשדה רחב ודינמי יותר של הסתכלות. העובדה שביירס מאפשר לנו לבחון נושאים כגון יחסים, מיניות, דימוי עצמי, קפיטליזם, מדריכי עזרה עצמית, חופשות עצובות, בורגנות בהכחשה או אפרוריות של חיי משרד דרך מסננת של שלוש דמויות נוירוטיות, הופכת אותו לתופעה, שמקיימת דינמיקה עמוקה ומעניינת עם תוצרים תרבותיים בני זמננו כגון "Girls" או להבדיל אלפי הבדלות סרטו של ספייק ג'ונז "Her". האם ביירס עשוי להיות אחד הקולות המשמעותיים של דורו? עוד מוקדם לומר, אבל יש לקוות שהוא כבר עובד על הספר הבא. 

אידיופתיה / סאם ביירס

מאנגלית: יואב כ"ץ

פן, 312 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו