להמציא מחדש את ההיסטוריה

חוקר הלאומיות הנודע אנתוני סמית הבדיל פעם בין שני סוגים של הבניית זהות לאומית: הסוג הראשון - אומות עם ליבה של תרבות והיסטוריה, והשני - אומות ללא גרעין שכזה, שחייבות להמציא הכל מחדש. היסטוריה, הסביר פעם פרופ' יצחק רייטר (בספרו "מירושלים למכה ובחזרה"), אינה תמיד מדויקת. במקרים קיצוניים היא המצאה. המקרה של ראש צוות המו"מ הפלשתיני, סאיב עריקאת, הוא כפי הנראה מקרה קיצון מהסוג הזה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

עריקאת, שהשבוע הטיח בשרה ציפי לבני במינכן, כי הוא ובני משפחתו הכנענים גרו ביריחו 3,000 שנה לפני שהגיעו לעיר בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, אינו הפלשתיני הראשון שממציא את עצמו מחדש ומותח קו ישר בין הכנענים של פעם לפלשתינים של היום. רבים בהוויה הפלשתינית קדמו לו. חלקם ראו עצמם כצאצאי היבוסים. אחרים כצאצאי הפלישתים. אחרים בחרו כאמור בכנענים.  

במוקד התעמולה הערבית עומדת כבר שנים הטענה שהעם הפלשתיני יושב בארץ אלפי שנים וקדם לעם היהודי שהגיע לכאן כ"כובש"; שהפלשתינים, צאצאי הכנענים הקדמונים, או היבוסים הקדמונים, או הפלישתים הקדמונים, הם הילידים המקוריים של הארץ הזאת, שכאז כן היום - נכבשה מהם על ידי היהודים. לצד מחיקת ההיסטוריה היהודית וסילופה - לעיתים עד כדי אבסורד - מומצאות אלפי שנות היסטוריה פלשתינית חדשה: הכנענים התנ"כיים הופכים לפתע לערבים, ישו לפלשתיני שהטיף לאיסלאם ולא לנצרות, ומשה? הוא בכלל היה מוסלמי.

דילוג היסטורי קצר ולא בהכרח ממצה בין מומחים וספרים ישנים וחדשים, וגם ציטוטים נבחרים מרחבי הרשת של ערבים ישראלים ופלשתינים, המעידים כי שורשי משפחותיהם נטועים הרחק מכאן, מלמדים שהנרטיב הפלשתיני, שעריקאת לוחם על כבודו, הוא נרטיב מדומיין. 

טלו לדוגמה את גברת סלמה פיומי, תושבת כפר קאסם, שהפגינה את כישורי הבישול שלה בתוכנית "מאסטר שף". פיומי בוודאי לא התכוונה להכניס את ראשה לפולמוס על מוצאם של הפלשתינים, אבל היא הציגה בגאווה רבה את  תבשיל ה"קושרי", "תבשיל מצרי מאורז ומעדשים". "המשפחה שלי", הסבירה הבשלנית מכפר קאסם, "באה ממצרים מאל־פיום, ואני סלמה פיומי באה מאל־פיום". 

גם פתחי חמאד, שר הפנים בממשלת חמאס, ששיווע לעזרה מצרית במהלך מבצע "הד חוזר" של צה"ל ברצועת עזה (מארס 2012), לא התכוון בוודאי לקלקל לעריקאת ולדומיו את התיאוריה הכנענית שלהם, אבל דבריו לא השאירו הרבה מקום לפירושים: "כשאנו קוראים לעזרתכם", הסביר חמאד, "זה כדי להמשיך את הג'יהאד. השבח לאל - לכולנו יש שורשים ערביים וכל פלשתיני בעזה וברחבי פלשתין מסוגל להוכיח את שורשיו הערביים, אם בערב הסעודית ובתימן, ואם בכל מקום אחר. יש לנו קשרי דם. 

"באופן אישי, חצי ממשפחתי היא ממצרים. היכן הרחמים שלכם? יותר מ־30 משפחות ברצועת עזה מכונות אל־מאסרי - 'מצרי'. אחים, חצי מהפלשתינים הם מצרים, והחצי האחר - סעודים. מי הם הפלשתינים? יש לנו הרבה משפחות אל־מאסרי ששורשיהן מצריים! הן באות מאלכסנדריה, מקהיר, מאסואן. אנחנו מצרים. אנחנו ערבים. אנחנו מוסלמים".

מי שדווקא התכוון לקבוע מסמרות בוויכוח על כנעניות הפלשתינים הוא ח"כ לשעבר, עזמי בשארה, ערבי־ישראלי־נוצרי, ומייסד מפלגת בל"ד. הוא עזב כזכור את ישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה. בהקדמה למהדורה העברית של "קהילות מדומיינות", ספרו של בנדיקט אנדרסון, כתב בשארה ש"הלאומיות הערבית המודרנית נוהגת כאילו העובדה שהיא נוצרה במאה ה־19, כמו יתר הלאומים, מורידה משהו מערכה או מצדקתה". 

לכן, כך הסביר, "היא חשה עצמה חייבת להלאים את ההיסטוריה של דוברי הערבית ולהפוך אותה להיסטוריה לאומית, שנמשכת מלפני תקופת האיסלאם ועד ימינו... התנועה הלאומית הפלשתינית..." הטעים בשארה, "מתוך תחרות על העבר עם הציונות, עיגנה את ימי הבראשית שלה אצל הכנענים... וכך השיגה מקור של ייחוד בעבר, שהוא ותיק מזה של השבטים העבריים, שלטענת הציונות היא ממשיכתם הטבעית..." 

דברים בוטים אף יותר ברוח זאת רשומים על שמו של וואליד שועיבת, בעבר מוסלמי ופעיל פת"ח, שהתנצר והפך לדובר בולט בזכות ישראל והנצרות. שועיבת, שהיגר מירדן לארה"ב, טוען כי כל מי שהכיר בפלשתין: "ידע להתחקות אחר שורשיו עד למדינה שממנה הגיע סבא־רבא שלו. ידענו היטב שמוצאנו אינו כנעני, למרות שכך ניסו ללמד אותנו... סבא נהג לספר לנו שהכפר שלנו, בית סאחור במחוז בית לחם, היה ריק כשאבא שלו הגיע לשם עם עוד שש משפחות. היום יש בכפר יותר מ־30 אלף תושבים".

חפשו בקוראן

ואכן, הפרופ' רפי ישראלי, מזרחן ומומחה לאיסלאם, איש האוניברסיטה העברית ומחברם של יותר מ־20 ספרים על הערבים והאיסלאם, מגדיר כ"אבסורדי" את הקשר שעושים הפלשתינים עם הכנענים התנ"כיים: "מקורם הקדום של הערבים שהגיעו לארץ הוא בחצי האי ערב. משם באו הראשונים שבהם. עכשיו הם עומדים על הראש ובמקום להגיד שהם ערבים שהיגרו לכנען והפכו אותה לארץ מוסלמית, הם הופכים את עצמם לילידי כנען". 

"אפילו בשמות המשפחה הערביים", מציין פרופ' ישראלי, "יש עקבות מובהקים להגירה שלהם לכאן. באום אל־פחם יש ארבע חמולות גדולות שמוצאן ממצרים. בעיר העתיקה של ירושלים היה הרובע המוגרבי של המוסלמים שבאו מצפון 

אפריקה, מהמגרב, והתיישבו בארץ ישראל. מעבר לכך - האימפריה העות'מאנית העבירה אוכלוסיות ממקום למקום כדי להיטיב את שליטתה בהן. כך למשל הובאו לכאן הצ'רקסים, מוסלמים מהקווקז, ויושבו בארץ. 

"לפלשתינים אין בעצם שורשים כאן. הם יודעים זאת היטב, ולכן הם מנסים להמציא לעצמם שורשים אחרים. כשאתה מותח ביקורת היסטורית או ארכיאולוגית על דבר השטות הזה, המלומדים בעולם קוראים מייד 'לכבד את הנרטיב', ובכלל לא חשוב להם מה האמת ההיסטורית. אם לא נפריך זאת, זה יתקבל כעובדה. אם חוזרים על שקר אלפי פעמים הוא נתפס בסוף כאמת, ולכן אסור לשתוק".

השבוע יצא לאור ספרו התשיעי של של פרופ' ניסים דנה הנוגע במוקד המחלוקת הדתית בינינו לבין הפלשתינים: "למי שייכת הארץ הזאת - עיון מחודש בקוראן" (הוצאת מוסד ביאליק ואוניברסיטת אריאל). דנה עמד שנים ארוכות בראש האגף לעדות דתיות לא יהודיות במשרד הדתות. כיום הוא מכהן כראש המחלקה הרב־תחומית למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל.  

מסקנותיו עשויות להפתיע את מי שאינו מצוי בנבכי ספר הקודש של דת האיסלאם. "בקוראן, שעל פי האיסלאם הוא בבחינת דברי אללה שאין קדושים מהם", אומר הפרופ' דנה, "יש כעשרה מקומות הקובעים שאללה הוריש לעם ישראל את הארץ. כמעט בכולם מודגשת הזכות ואף החובה המוטלת על בני ישראל לרשת אותה. לעומת זאת, אין שום אזכור בקוראן המוריש את הארץ למוסלמים, לערבים, לפלשתינים או לכל אומה אחרת שאינה עם ישראל. 

"יתרה מזו, הטענה הנוכחית שהעמים שמהם נכבשה הארץ על ידי עם ישראל  - הכנענים, היבוסים, הענקים - היו עמים 'ערביים', אינה מתיישבת עם העובדה שעל פי האיסלאם עצמו, בני ישראל נצטוו על ידי אללה לכבוש את הארץ מידיהם של אותם עמים, לאחר שהם טימאו אותה, למשל בעבודת אלילים".

דנה מביא בספרו הן את המקור בערבית, הן את התרגום והן את הפרשנות שלו. הוא גם סוקר חיבורים של עשרות מפרשי קוראן. לדבריו, רובם תומכים במסקנה שמחזקת את זיקת עם ישראל לארץ ישראל. "אפילו מוחמד טברי, שבמושגים יהודיים נחשב לרש"י של המוסלמים ולגדול מפרשי הקוראן", מבהיר דנה, "נוקט בגישה זאת ואף מגדיר את גבולות ארץ ישראל 'מהפרת עד הגדה המזרחית של הנילוס'". 

"באשר לירושלים", מחדד דנה, "הקוראן קובע בפרק 2 מפסוק 142 ואילך, שהיא נקבעה בשעתו ככיוון התפילה, רק כדי לפתות ולמשוך את היהודים לאיסלאם, אך הכיוון הנכון הוא להתפלל לעבר הכעבה שבמכה. אפילו בנוגע לסיפור המכונן של עליית נביא האיסלאם מוחמד השמימה, לאחר המסע הלילי שלו ממכה לירושלים על גבי הבהמה הפלאית 'אל בוראק' - יש לקוראן מה לומר. הקוראן מביא את עדותה של עיישה, אשתו האהובה של מוחמד, שלפיה הוא שהה איתה כל אותו הלילה, שבו נטען שעלה לשמיים, כך שעל פי עיישה, אין מדובר אלא בחלום ובחזון לילי בלבד. לא במסע ממשי". 

עוד מוסיף פרופ' דנה: "הפרשן אבן תימייה, שמת בשנת 1328, מגדיר כשקרית את הטענה הרווחת היום, בדבר סימנים שנותרו כביכול מביקורו של מוחמד בהר הבית. וגם אורוות שלמה, שהמוסלמים הפכו בדורנו למסגד, מזוהות במפורש על ידי אחד מגדולי האיסלאם, אבן חלדון, כחלק מבית המקדש".

העיון המחודש של דנה בקוראן מביא אותו למסקנה: "אין יסוד לזיהוי העצמי של הפלשתינים היום ככנענים. מקורם של המוסלמים שחיים היום כאן ושאבות אבותיהם הפכו בשנת 622 להיות מוסלמים, הוא בחצי האי ערב. הטענה שהם צאצאי הכנענים, היא מבחינות רבות  'גול עצמי', שהרי את הכנענים, כפי שכתוב בקוראן, אללה ציווה לסלק מהארץ, לאחר שטימאו אותה".

הגירה המונית

הנרטיב הפלשתיני נוסח עריקאת בדבר רציפות היישוב הפלשתיני כאן מאז התקופה הכנענית אינו עומד גם במבחן העדויות ההיסטוריות. ד"ר שאול ברטל, מהחוג למזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, אומר אף הוא כי ברבים מספרי ההיסטוריה הפלשתינית, הדגש העיקרי ניתן ל"כיבוש הערבי של פלשתין" במאה השביעית, בשנת 638 לספירה, "כיבוש שהפך את פלשתין למשך תקופה של כ־1,300 שנה לאדמת האיסלאם". 

ד"ר ברטל מבהיר שגלי הגירה שהגיעו מחצי האי ערב ובהמשך גם מעבר הירדן ומסוריה הם שהביאו ליישוב הארץ בערבים. "אפילו ברמאללה, הבירה המינהלית של הרשות הפלשתינית, מייחסים את שורשי אוכלוסייתה הערבית למשפחות שהיגרו לשם מירדן בסוף המאה ה־15".

מחקר שד"ר ברטל ערך עם ד"ר רבקה שפאק ליסק מלמד למשל שארבע החמולות המרכזיות שמרכיבות את אוכלוסיית אום אל־פחם -  מח'אגנה, ג'אברין, מחאמיד ואע'באריה - מקורן במשפחות שהיגרו לפלשתין מהמאה ה־17 ואילך מסעודיה, מתימן ומסוריה. רק בהמשך, במהלך המאה ה־19, הצטרפו אליהן משפחות רבות בעיקר ממצרים ומעבר הירדן.

שורה של מקורות היסטוריים מעידים על כך שבמאות הקודמות, שטחים נרחבים של ארץ ישראל היו עזובים וכמעט ריקים מתושבים. ד"ר ברטל ואחרים סקרו זאת. צ'ארלס אליוט, נשיא אוניברסיטת הרווארד, מתאר את אזור הגליל בשנת 1867 כמקום של "שיממון ואומללות". 

מארק טוויין, בספרו המפורסם "מסע תענוגות לארץ הקודש", מספר שלא ראה נפש חיה לאורך כל המסע, ואילו הכומר סמואל מנינג תוהה בשנת 1874: "היכן התושבים?" ג'יימס פיין, הקונסול הבריטי, מציין אף הוא ב־1857, כי "במידה ניכרת הארץ ריקה מתושבים", וגם אנציקלופדיה גרמנית שראתה אור ב־1827 מתארת את הארץ כ"שממה שכנופיות שודדים ערביות מהלכות בה בכל פינה". 

"הפלשתינים", פוסק לפיכך ד"ר ברטל: "אינם 'האיכרים הפלאחים שישבו בפלשתין מדורי 

דורות', אלא בעיקר מהגרים שזה מקרוב באו. רק לקראת סוף המאה ה־19 מתחילה הארץ לפרוח עקב כניסתו של גורם חדש - הציונות - והתוצאות מדהימות. בשנת 1878 מנתה אוכלוסיית הארץ 141 אלף מוסלמים, יושבי קבע, שלפחות 25 אחוזים מהם הוגדרו כחדשים זה מקרוב, שבאו בעיקר ממצרים". 

ברטל מציין כי "מחקרים שונים שנערכו במהלך השנים על ידי משה בראוור, גדעון קרסל ואחרים מעלים בבירור כי מוצאן של רוב המשפחות הערביות, שהתיישבו בכפרים בשפלת החוף ובאזור שלעתיד הפך להיות מדינת ישראל, היה מסודאן, מלוב, ממצרים ומירדן. מחקרים נוספים מעידים על גלי הגירה בהיקפים גדולים ממדינות ערב בתקופת המנדט".

החיבור הידוע והמפורסם ביותר הוא "מאז ומקדם", של ג'ואן פיטרס, שמצאה "לאו דווקא מצב שבו נדחק או מורחק מאדמתו עם ערבי צפוף, הקיים 'מאז ומקדם', אלא מצב הפוך כמעט לגמרי: מצב של עם - היהודי - שנוכחותו משכה אליה מהגרים ערבים, ושאדמתם של היהודים, שנועדה להיות להם בית, נחמסה מהם עם הגיעם של מהגרי פנים ערבים".

המהגרים הערבים נמשכו לארץ מכיוון שההתיישבות היהודית פיתחה את האפשרויות הכלכליות בה וכן את רמת התברואה ורמת הרפואה שלה. כך נוצר מצב שבשנת 1948 מנו ערביי פלשתין המנדטורית כ־1.3 מיליון איש, בעוד היישוב היהודי מנה כ־600 אלף איש בלבד, וזאת למרות גלי עלייה רבים שפקדו את הארץ. 

פרנקלין רוזוולט, נשיא ארה"ב, אמר בשנת 1939 שהגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בתקופה זו. גם וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראש ממשלת בריטניה, התייחס להגירה הערבית ההמונית לארץ ישראל באותה התקופה. הוא ציין כי "למרות שלא נרדפו, זרמו הערבים בהמוניהם לארץ והתרבו בה עד שהאוכלוסייה הערבית גדלה יותר ממה שכל יהדות העולם היתה יכולה להוסיף לאוכלוסייה היהודית". 

פיטרס ב"מאז ומקדם" קובעת על סמך המחקר המקיף שערכה, כי עם העמים שנמנו כערבים פלשתינים בני המקום היו מצויים: יוונים, סורים, לטינים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגאנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, אלג'יראים וגם טטארים.

חינוך שקרי

אבל כל זה אינו מרשים את הפלשתינים. החיבור המדומיין בין הכנעניות והפלשתיניות כהוכחה לכאורה לזכות הבכורה של הפלשתינים על הארץ הזאת, הוטמע אפילו בחומר הלימוד בבתי הספר של הרש"פ. עידו מזרחי, מרכז תחום "תרבות השלום וההסתה ברשות הפלשתינית" (המשרד לנושאים אסטרטגיים), בדק ומצא, כי המסר שהכנענים הם ערבים נלמד מכיתה ב' עד כיתה י"א.  

הנה שתי דוגמאות בלבד: "הערבים הכנענים היו הראשונים להתגורר בפלשתין", נכתב בספר חינוך לאומי לכיתה ב', ומטרת השיעור מוגדרת: "שהתלמיד יקשר בין ארץ פלשתין והעם הכנעני שהתגורר בה". בספר חינוך לאומי לכיתה ז' נכתב ש"הפלשתינים הכנענים הם אלה שהמציאו את אותיות האלף־בית בעולם הקדום". הכנעניות, מצא מזרחי, אינה תופסת מקום רחב בחומרי הלימוד הפלשתיני, אבל המסרים הקצרים חוזרים שוב ושוב והמסקנה שם אחת: הארץ היתה מיושבת בערבים עוד לפני שהיהודים הגיעו אליה.

ואולי דווקא בחינת צבעי הדגל הפלשתיני תספר את הסיפור האמיתי. שאול ברטל מעיר ש"לדגל חסר ייחוד משלו: הצבע הלבן מסמל את בית אומיה (750-650 לספירה), הצבע השחור מייצג את שושלת בית עבאס, הצבע הירוק - הוא צבע האיסלאם וכן צבעם של הפאטימים השיעים, בעוד הצבע האדום הוא צבעם של ההאשמים, צאצאי הנביא מוחמד. 

"לרבות ממדינות ערב יש דגלים זהים או כמעט זהים: ירדן, עיראק עד 1958, סהרה המערבית, כוויית וסודאן. הדמיון נובע מכך שהדגל הזה מייצג את הלאומיות הערבית, ואין בו דבר שקושר את הפלשתינים לכנעניות התנ"כית", מסביר ברטל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו