לילה טוב: סוף עידן ג'יי לנו

"אנשים יכולים לנהל ויכוח אם משהו מצחיק או לא, כי הומור זה עניין סובייקטיבי. אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח: המספרים. הג'וב שלי היה להנחות את התוכנית מספר 1. קיבלתי אותה כטוק־שואו במקום הראשון ברייטינג, ובמשך עשרים שנה שמרתי עליה כתוכנית מספר 1. זו הדרך שבה צריך להסתכל על כל זה" (ג'יי לנו, פברואר 2014).

זה מרגיש כאילו היינו בסרט הזה בעבר. ג'יי לנו מתבקש לפנות את מקומו כמגיש ה"טונייט שואו", תוכנית האירוח הלילית שמשודרת ברשת NBC כבר 60 שנה. "לנו מוחלף, וזאת הפעם השנייה שזה קורה. זה מטורף", הזכיר דיוויד לטרמן. "הוא מוחלף על ידי המגיש הצעיר של תוכנית הלייט־נייט; מה כבר יכול להשתבש? הרי היתה להם הצלחה גדולה מאוד עם המהלך הזה בעבר".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בשישי בבוקר (שעון ישראל) אמורה להיות משודרת תוכנית הפרידה של לנו בטלוויזיה בארה"ב, ובעוד שבוע וחצי יהפוך ג'ימי פאלון למגיש השישי בתולדות ה"טונייט שואו" - מוסד של ממש בהיסטוריית הטלוויזיה, מדורת השבט של 11:30 בלילה, שאיתה הורגלו דורות שלמים של אמריקנים ללכת לישון. רק שתי תוכניות ותיקות ממנה בלוח השידורים של NBC: תוכנית הבוקר "טודיי", המשודרת מאז 1952, ו"פגוש את העיתונות", שעלתה ב־1947.

סטיב אלן הוא זה שהמציא את הפורמט של ה"טונייט שואו". הוא ביסס אותו על תוכנית רדיו שהגיש. אלן התחיל בערוץ מקומי בניו יורק, וב־1954 NBC אימצה אותו אליה. היו שם מונולוג פתיחה, ראיונות עם מפורסמים, קצת מוסיקה וקטעים קומיים. כשאלן פרש נעשה ניסיון כושל להפוך את התוכנית למהדורת חדשות קלילה, עד שהקומיקאי ג'ק פאר הוזעק להחיות את הפורמט ב־1957. כעבור חמש שנים החליף אותו ג'וני קרסון, ששלט ברייטינג במשך שלושים שנה (עם ממוצע של 12 מיליון צופים), והוכתר למלך הבלתי מעורער של תוכניות הלילה.

אבל אלו היו ימים אחרים. התוכניות היו איטיות וארוכות, וכל האנשים הכי חשובים בארה"ב ביקרו באולפן של קרסון. הוא היה מעשן כבד, שנהג לגמור קופסת פאל־מאל ללא פילטר בתוך שעתיים, וגם רבים מאורחיו היו מעשנים במהלך התוכנית. בדצמבר 1969 קיים באולפן חתונה בין הזמר טיני טים לנערה בת 17, אירוע שהביא רייטינג שיא של 45 מיליון צופים - השידור הנצפה ביותר בסיקסטיז אחרי הנחיתה על הירח.

המספרים של היום הרבה יותר צנועים. לנו (63) עוזב את ה"טונייט שואו" עם ממוצע צנוע של 3.8 מיליון צופים, פחות מהמספרים שהשיג קונאן או'בריאן לפני ארבע שנים, כשאולץ לפרוש כדי לאפשר את חזרתו של לנו בשנית; אבל גם עם הרייטינג הזה הוא עדיין מוביל על מתחריו - "ג'ימי קימל לייב!" ברשת ABC (שצימצם פערים בחודשים האחרונים והתמקם במקום השני), ו"לייט־שואו עם דיוויד לטרמן" ברשת CBS.

עם המחליף, ג'ימי פאלון. צילום: אי.אף.פי

אבל המאבק בגיזרת הלייט־נייט כבר חרג מזמן מגבולות הערוצים המרכזיים. ערוצי הנישה מספקים אלטרנטיבות הרבה יותר אינטליגנטיות ופופולריות, שמכוונות ומגיעות אל הקהל המועדף על המפרסמים, דוגמת ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר ב"קומדי סנטרל", קונאן או'בריאן ב־TBS וצ'לסי הנדלר בערוץ E.

"התחרות רק הולכת וגוברת, ותוכניות האירוח הליליות של סטיוארט וקולבר הן הדאגה הכי גדולה של הרשתות הגדולות", אומרת לייסי רוז, עורכת הטלוויזיה של המגזין "הוליווד ריפורטר". "אלו תוכניות שבאופן ברור מכוונות לפלח הדמוגרפי הכי נחשק, בני 49-18, ואמורות להביא לא רק צופים אלא גם הכנסות ממפרסמים. סטיוארט מוביל על כולם".

"כוחה של ה'טונייט שואו' היה תמיד במונולוג שלה", אמר לנוֹ בשבוע שעבר בראיון ל"הוליווד ריפורטר". "תוכניות לייט־נייט שכשלו היו אלו שהמונולוג שלהן היה חלש או קצר. אנחנו עושים 14 דקות בכל לילה, שזה כמעט כמו סיטקום. יש בזה הרבה מאוד פאנצ'ים, אבל עבור לא מעט אנשים, זו הדרך שבה הם מקבלים את החדשות שלהם.

"אני מנסה לפנות לקשת רחבה ככל האפשר. אם תנתחו את המונולוג שלי, תראו שעל כל בדיחה חכמה יש בדיחה מטופשת ובדיחה כיפית ובדיחה שנונה. זה הטריק: אתה מנסה להביא משהו בשביל כל אחד, ונראה שזה עובד".

אז למה NBC שוב מסלקת את המגיש מספר 1 ממשבצת השידור היחידה שבה היא מנצחת באופן קבוע? יש כמה דרכים להסתכל על זה. התוכנית מייצרת מדי שנה הכנסות של 40-30 מיליון דולר; זה אולי נשמע הרבה, אבל זה כלום בהשוואה ל־150 מיליון שהכניסה רצועת השידור הזאת בימי השיא שלה. הרווחים מפרסומות צנחו בחמש השנים האחרונות בכמעט 40 אחוז - מ־255 מיליון דולר ב־2007 ל־125 מיליון בשנה החולפת.

לנו יהיה בן 64 באפריל, בעוד קימל בן ה־47 סוחף אליו את הצופים הצעירים, בייחוד מאז שעבר לשדר ישירות מול לנו בינואר 2013. המשימה של פאלון, בן ה־39, תהיה להחזיר חלק מהקהל הצעיר שנטש.

"זה כמו בספורט: אתה פּיצ'ר בן 39 ועדיין יכול לזרוק כדור טוב, אבל אז מגיע נער בן 19 ואתה צריך לזוז הצידה", הסביר לנו בראיון ל"הוליווד ריפורטר". "ג'וני (קרסון) היה בן 66 כשעזב. זה תמיד מרגיש כמו הגיל הנכון. בפעם הקודמת שסילקו אותי טענתי שזה לא מרגיש טבעי לעזוב בגיל 59, אבל 63 מרגיש לי נכון".

הון אישי של 350 מיליון דולר ואוסף של כ־200 כלי רכב נדירים. צילום: NBC-UNIVERSAL

לא מחובר לאינטרנט

כוחה של תוכנית טלוויזיה נמדד כיום לא רק באחוזי צפייה, אלא גם בגודל החשיפה - בייחוד כשחלק ניכר מהצופים צורך את התכנים דרך ממירים מקליטים, הורדות או קליפים קצרים, שמופצים ביו־טיוב וברשתות החברתיות. לנו מנותק יחסית מהעולם הטכנולוגי. הוא מסתובב עם טלפון סלולרי עתיק עם פומית, ולא מצליח לעקוב אחרי ההתפתחות האינטרנטית.

לעומתו, קימל ופאלון חזקים מאוד ברשתות החברתיות. מספר העוקבים של קימל בטוויטר צמח בשנה האחרונה ב־85 אחוז, ועמוד היו־טיוב שלו רשם בשנת 2013 יותר מ־620 מיליון צפיות; לפאלון יש יותר מ־11 מיליון עוקבים בטוויטר, והוא משתמש בחשבון שלו כדי לערוך תחרויות ולהפיץ קטעים ויראליים. אז מה זה משנה אם מול לנוֹ יושבים בכל ערב 3 מיליון צופים, כשפאלון יכול לצייץ לינק למערכון ששודר בתוכנית ולהגיע לתפוצה של פי שלושה.

"עבור NBC, מדובר במבט קדימה", מסבירה לייסי רוז. "הם מוכנים כעת להמר על קריצה לקהל הצעיר, באמצעות ג'ימי פאלון וסת' מאיירס, שיגיש את התוכנית שאחרי. מדובר בפרצופים צעירים, שמעבירים לצופה תחושה רעננה יותר. הם יוכלו לדבר לקהל צעיר בצורה שלנוֹ כבר אינו מסוגל".

לנו היה אמור לפרוש רק בספטמבר 2014, עם סיום חוזהו, אולם NBC החליטה להקדים את החילוף, כדי לרכוב על הרייטינג הצפוי מסיקור אולימפיאדת החורף, שתיערך בשבועיים הקרובים. פאלון יתחיל ב־17 בפברואר, ולתוכנית הבכורה שלו כבר שריין את וויל סמית' ואת להקת יו־2. כפיצוי על הפרת החוזה קיבל לנו 15 מיליון דולר - סכום בגובה משכורת שנתית. 

"בכנות, אני אוהב את ג'ימי (פאלון)", אמר לנוֹ בראיון לאלן דג'נרס. "אני חושב שהוא הבחור שהכי דומה לג'וני קרסון בתחילת ימיו - שטותניק, מוסיקלי מאוד. כשצפיתי בו עושה נאמבר עם ג'סטין טימברלייק, חשבתי לעצמי, אני לא יכול לעשות את זה. יש ביני לבינו פער דורות עצום, 23 שנים, וזה לא צחוק. זה אומר המון".

יו גרנט מגיע לספה של לנו אחרי שנתפס על חם עם פרוצה. צילום: NBC-UNIVERSAL

אלא אם כן גם ג'יי לנו רוצה

מסע ראיונות הפרידה של לנו היה גם ההזדמנות הראשונה לשמוע את הצד שלו בסאגה שהתרחשה לפני ארבע שנים, כשעזב את ה"טונייט שואו" רק כדי לחזור כעבור כמה חודשים על חשבון מחליפו, קונאן או'בריאן.

או'בריאן הגיש את תוכנית הלייט־נייט ששודרה מייד אחרי לנו, וכשקיבל ב־2004 הצעה מ־FOX, הציב בפני ראשי NBC אולטימטום ואיים לעזוב אם לא יובטח לו לקבל את ה"טונייט שואו" לאחר עזיבתו של לנו. בערוץ חשבו שזה רעיון מוצלח, או'בריאן הוכרז כמחליף הרשמי, ותאריך החילוף נקבע לשנת 2009. לנו היה אחד האחרונים לגלות על העיסקה הזאת.

מתארח אצל ג'וני קרסון, 1988. צילום: NBC-UNIVERSAL

"הם הפתיעו אותי", סיפר בשבוע שעבר ל"60 דקות". "אמרו לי, 'אתה בחוץ בעוד חמש שנים'. אמרתי, 'אוקיי'. לא שאלתי למה. זה כמו שחברה שלך אומרת, 'אני לא רוצה לראות אותך יותר'. למה? אני לא יודע. מה יותר שואו־ביזנס מזה - אתה מפוטר, תעוף מפה, אבל בעוד חמש שנים מעכשיו".

אחרי חמש שנים, העסק נראה שונה לגמרי. לנו עדיין שלט ללא עוררין בטבלאות הרייטינג, ומכיוון שב־NBC חששו מהאפשרות שערוץ מתחרה יגנוב להם את מלך הרייטינג, הם הציעו לו תוכנית יומית ב־10 בערב. בפועל, גם לנו וגם או'בריאן לא הסתדרו עם השעות החדשות שלהם, והרייטינג התרסק. קונאן איבד את המקום הראשון של ה"טונייט שואו", וראשי NBC נכנסו לפאניקה והציעו ללנו בחזרה את משבצת השידור של 23:30, כשאו'בריאן היה אמור לזוז לחצות.

לנו הסכים מייד, אולם או'בריאן סירב והחזיר מלחמה במונולוגים שלו בתוכנית. במשך כמעט שבועיים, שבהם נפוצו שמועות ונערכו פגישות חירום ממושכות, תקף קונאן בתוכניתו את בכירי הרשת ואת לנו באינספור בדיחות ומערכונים, עד שסחט מהם פיצויים של 45 מיליון דולר ועזב לערוץ בכבלים.

"להנחות את ה'טונייט שואו' היה עבורי חלום", אמר או'בריאן באחד מהמונולוגים, "והמסר שלי לכל הילדים שם בחוץ הוא שמותר לחלום, כי אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו בחיים. אלא אם כן גם ג'יי לנו רוצה לעשות את זה".

לנו קיבל את התוכנית הוותיקה שלו בחזרה, ונזקק ל־14 חודשים כדי להתמודד עם הפגיעה בתדמיתו עד שהחזיר לעצמו את המקום הראשון בטבלת הרייטינג הלילית. התקשורת ראתה בו את האיש הרע בכל הסיפור, אבל הוא התעקש לא לדבר או להגיב לכל ההתקפות הללו. "לא לגמרי הבנתי למה הציגו אותי כך", הוא אומר, "אבל מעולם לא עניתי על כל ההאשמות הללו ולא צחקתי על מי מהמעורבים. זאת לא הדרך שלי".

בארבע השנים שחלפו מאז הוא נאלץ לפטר 20 עובדים ולקצץ משמעותית בשכרו, שעמד על 30 מיליון דולר בשנה, כדי לשמור על משרותיהם של עובדים נוספים. הוא לא החליף אפילו מילה אחת עם קונאן מאז האירועים ההם. "חשבת להתקשר אליו?" נשאל בשבוע שעבר וענה מייד: "למה אני צריך לעשות את זה? לא, באלוהים, לא".

או'בריאן. לא שוכח ולא סולח. 

בסופו של דבר ידפקו אותך

לנו מעולם לא היה המנחה הקוּל בזירת הלייט־נייט. ה"טונייט שואו" שלו אף פעם לא זכתה בפרסים או באהדת המבקרים. רבים בתעשייה בזים לו; בין שונאיו אפשר למצוא גם את שדרן הרדיו הווארד סטרן, שנוהג להאשים אותו בגניבת רעיונות ובכך שאינו מעניק במה לקומיקאים מתחילים. כשהצטרף לצוות השופטים של "America’s Got Talent", הכניס סטרן סעיף מיוחד בחוזהו מול NBC שאיפשר לו להתחמק מקידום התוכנית אצל לנו.

"קיימת אימרה שמזהירה אותך, 'אף פעם אל תתאהב בזונה', וזה מתאים מאוד למה שקורה בשואו־ביזנס", אומר לנוֹ. "כשאני קורא כתבה שאומרת 'ג'יי לנו גרוע', אני לא מתבאס יותר מאשר כשאני קורא אחת שאומרת 'ג'יי לנו הוא הבן אדם הכי מצחיק בעולם'. אני לא ממש מאמין לאף אחת מהן. אני מסביר לאנשים שנכנסים לתחום כי בשואו־ביזנס משלמים לך הרבה מאוד כסף, כי בסופו של דבר ידפקו אותך; וכשידפקו אותך, לפחות יישאר לך כל הכסף הזה".

והוא יודע על מה הוא מדבר. גם כשהחליף את ג'וני קרסון ב־1992 התפתחה סאגה שלמה, שאחר כך אף תורגמה לספר ולסרט. דיוויד לטרמן, שהגיש את ה"לייט נייט שואו" מאז 1982, נחשב למחליף הבטוח והג'וב אפילו הובטח לו; אבל בסופו של דבר הוחלט להעדיף על פניו את לנו, ששימש מאז 1987 המנחה ממלא המקום בימי החופשה של קרסון.

סטיוארט, האיום הכי גדול על NBC. צילום: אי.פי

החילוף לא עבר חלק. לנו חש שהנעליים של קרסון גדולות עליו, ואיבד את הביטחון. ראשי NBC נלחצו והתחרטו, ומייד הציעו ללטרמן להחליף את לנו אם הרייטינג לא ישתפר בתוך שנה וחצי. משמיציו נהנים לספר איך לנו התחבא בארון כדי לצותת לבכירי הרשת, במהלך דיון על עתידה של התוכנית.

לאחר התייעצות עם קרסון העדיף לטרמן לעזוב ל־CBS, שם קיבל את משבצת השידור מול לנו, ובמשך שנתיים גם ניצח ברייטינג. המהפך התרחש בשנת 1995, כשלנו השיג ראיון בלעדי עם יו גרנט, זמן קצר אחרי שהשחקן נתפס על חם עם פרוצה. הצופים הסקרנים פתחו לראות את גרנט ונשארו עם לנו.

לנו הראה באותו ראיון את כל התכונות שהפכו אותו למגיש פופולרי: רכות לצד הומור חד, וכן יכולת לשוחח על נושא מביך בלי להביך את המרואיין או את הצופים. סלבריטאים שהיו צריכים לנקות את עצמם מאיזו תקרית לא נעימה ידעו שאצל לנו זה יעבור בהצלחה. לנו לא חיפש קרבות, אלא ידע לצחוק ולחבק. אולי זה עוד משהו שהופך אותו למגיש טלוויזיה קצת מיושן.

לטרמן, יריבות ארוכת שנים. צילום: אי.פי

"אחרי מה שקרה עם קונאן היה עליו להשלים עם המכה התדמיתית שהוא ספג בתעשייה", מספרת לייסי רוז, "אבל עדיין יש דיכוטומיה ברורה בין האהדה הציבורית אליו - שבאה לידי ביטוי במספרים שהוא הביא לאורך השנים - ובין התפיסה שלו בתוך הוליווד. הוא גם אהוב מאוד בתוך המערכת של התוכנית. כל הצוות מעריץ אותו וממהר לגונן עליו כשהוא מותקף מצד לטרמן וקימל".

קימל, סחף אליו את הקהל הצעיר. צילום: אי.פי

לנו אמר ל"הוליווד ריפורטר": "קראתי ראיון עם ג'ימי קימל ב'ניו יורק טיימס', וכולו היה 'פאק ג'יי לנו, פאק ג'יי לנו', ואמרתי לעצמי, אוקיי, על מה הוא מתבסס? אבל זה בסדר. אני חושב שקימל בחור מצחיק, ואין לי בעיה איתו. הוא הגיע מהרדיו, שם אתה בוחר לעצמך קרב עם בחור אחר. אני לא עושה דברים כאלה. יש מספיק מקום לכולם.

"זו היתה בדיחה? זה מצחיק? ללטרמן ולי יש מערכת יחסית כיפית, כי כשלטרמן אומר משהו אז זה מצחיק. 'פאק ג'יי'? יש מישהו שקרא את זה וחשב לעצמו, 'אה, שנון! הוא אמר פאק ג'יי'. ואז הוא אמר את זה שוב. ולמחרת, הוא אמר את זה פעם נוספת. לדייב (לטרמן) תמיד יש משהו מצחיק לומר עלי, אני צופה בו יורד עלי ואומר, 'אוקיי, זה היה טוב'. וזה בדיוק ההבדל ביניהם".

אגב, בניגוד ללטרמן, שלא הכין קונטרה ונותן ללנו לעזוב בכבוד, קימל ואו'בריאן הציבו תחרות מול תוכניתו האחרונה. קימל מארח את מאט דיימון וג'ורג' קלוני, ואילו או'בריאן יזם ספיישל עם כוכבי "המתים המהלכים". מה לא עושים כדי להוריד את רייטינג תוכנית הפרידה של הצ'ילבה.

החבר של האדם הפשוט

ג'יי לנו גדל בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. אמו נולדה בסקוטלנד ומשפחתה היגרה לארה"ב כשהיתה בת 11, אביו נולד בניו יורק למשפחת מהגרים איטלקית. הוא סובל מדיסלקציה. כשלמד באוניברסיטה נהג לנסוע מדי ערב מבוסטון לניו יורק, כדי להופיע במועדוני סטנד־אפ. אחרי סיום לימודיו עבר ללוס אנג'לס, ובשנות השמונים נחשב לאחד הסטנדאפיסטים המצליחים באמריקה.

"ג'יי לנו הוא הראשון להודות שהופעות הסטנד־אפ שלו ברחבי ארה"ב הן הדבר החשוב ביותר עבורו", אומרת לייסי רוז. "הוא פוגש את הקהל שלו מקרוב ומנסה בכל כוחו להתרחק מהביצה ההוליוודית. לנו מעדיף להיות החבר של האדם הפשוט שצופה בו בסלון ביתו מדי לילה. הוא רוצה שהדבר הראשון שייקחו ממנו זה שהוא נגיש, שהוא ככל האדם".

התחביב היחיד של לנו שלא קשור לעבודה הוא אוסף המכוניות העצום שלו. בבעלותו קרוב ל־200 כלי רכב, שמאוחסנים בשני האנגרים בשדה תעופה מקומי. שווי האוסף מוערך ביותר מ־50 מיליון דולר. אבל גם התחביב הזה הפך לעבודה, ולנו מצלם תוכנית אינטרנט שבועית מהגראז' שלו, שעוסקת בתחביבו המוטורי.

אשתו מייביס, המבוגרת ממנו בשלוש שנים וחצי, היא תסריטאית, אקטיביסטית ולוחמת פמיניזם. הם נפגשו ב־1976 כשהגיעה לצפות באחת מהופעותיו, ונישאו ב־1980 בחתונה קטנה בבית חברים. אין להם ילדים.

"יש לי אישה נהדרת, אנחנו יחד כבר 34 שנה. יש לי אותם חברים שהיו לי בתיכון. יש לי את החבר'ה שעובדים בגראז' שלי, ויש גם כמה קומיקאים שהם חברים שלי, דוגמת ג'רי סיינפלד, לארי מילר וג'ימי בורגן. זה כל המעגל החברתי שלי".

הוא וורקוהוליק מוצהר: עובד בלי סוף, ולא רק בתוכנית היומית שלו. הונו נאמד ב־350 מיליון דולר; ב"טונייט שואו" קיבל 15 מיליון דולר בשנה, שאותם הפקיד בחסכונות, ועל הופעות הסטנד־אפ שעשה באותו הזמן הרוויח בין 15 ל־20 מיליון מדי שנה, ומהם הוא חי. מעולם לא היה לו סוכן או מנהל אישי, ועורך הדין שלו הוא זה שמנהל עבורו משא ומתן כשצריך.

"כשהייתי ילד, תמיד היו לי שתי עבודות, ותמיד הקפדתי לשים בצד שכר מעבודה אחת ולחיות על הכסף מהעבודה האחרת. כשמכרתי מכוניות הייתי שם בבנק את הכסף שהרווחתי, ומבזבז את הכסף שעשיתי מהקומדיה. כשהכסף מהקומדיה נהיה גבוה יותר מזה שהרווחתי מהמכוניות, אז החלפתי ביניהם. כשנכנסתי לטלוויזיה, הכסף מהטלוויזיה היה גבוה יותר מכל ההופעות האחרות שעשיתי, אז הפקדתי אותו. יש לי רק כרטיס אשראי אחד, ואין לי משכנתא. אני אדם פשוט מאוד, זה קל יותר ככה. יש לנו כמה קרנות מלגות שאנחנו מממנים, ואשתי עושה הרבה למען זכויות נשים. אנחנו תורמים הרבה לרווחה, וגם לכמה דברים אחרים".

כעת הוא נהנה מחיזורים רבים ומהצעות מגוונות שזורמות לכיוונו. החל ב־CNN, עבור בלא מעט מפיקים מוערכים בתעשייה, וכלה בערוץ ההיסטוריה - כולם רוצים להיות מעורבים בפרויקט הבא שלו. אולם לנוֹ מצהיר כי אין בכוונתו לעשות עוד תוכנית יומית.

"רוב ההצעות דומות מאוד למה שעשיתי, ולעשות 'טונייט שואו לייט' לא נשמע הגיוני. יש לי את ערוץ ג'יי לנו גראז' (ביו־טיוב), וזאת הצלחה גדולה מאוד. אני ממש נהנה מזה, וזה שונה מאוד ממה שעשיתי בתוכנית, כך שאני לא מתמודד מול הצל של כל מה שעשיתי קודם לכן.

"לפני הטלוויזיה הייתי קודם כל סטנדאפיסט, ואני עדיין ממשיך לעשות שתיים־שלוש הופעות בשבוע. הייתי באטלנטיק סיטי בשבת בערב והלכתי למועדון סטנד־אפ מקומי, משם המשכתי עם כמה קומיקאים חדשים לאכול בחוץ. ישבנו ודיברנו על קומדיה, וחשבתי לעצמי: 'זה כיף, זה מה שאתה צריך לעשות'. אני בקושי מכיר קומיקאים חדשים וצעירים, כי אני לא מסתובב יותר במועדונים. אז עכשיו, כשיתפנה לי קצת זמן, יכול להיות נחמד מאוד לחזור למועדוני הסטנד־אפ הקטנים ולבלות שם קצת". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו