ביום ראשון השבוע, רגע לפני שהשאיר את הילדים הקטנים עם הבייביסיטר ויצא לטקס גלובוס הזהב, גילה מתיו מקונוהיי את קמע המזל שלו. "יש לי הרבה מאוד קמעות, ואני בטוח שיש גם כאלה שאני לא יודע על קיומם. אבל האחד הזה הביא לי את המזל", הוא סיפר בלילה, אחרי שקטף את הפסלון הנחשק. "לפני שיצאנו לטקס, אשתי ואני הסברנו לילדים לאן אנחנו הולכים וסיפרנו להם שאני מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, אבל שחוץ ממני יש עוד ארבעה שיכולים לזכות. לוי, בני בן החמש, הסתכל עלי ואמר: 'אני מקווה שתזכה, אבל אתה הולך להפסיד'. עכשיו אני רק מחכה להגיע הביתה ולומר לממזר הקטן, 'חה, חה, ניצחתי'".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שני עשורים של משחק עברו על הקריירה של מקונוהיי (44) עד שקיבל את הפרס החשוב ביותר שבו זכה עד היום, על תפקידו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס". ברגע שבו הכריזה ג'סיקה צ'סטיין על זכייתו נפרש חיוך ענק על פניו של הקאובוי. הוא חיבק את המפיקים, נישק את רעייתו הדוגמנית, ועלה על במת אולם הנשפים של מלון הילטון בוורלי הילס כשהוא פותח את נאומו במשפט הקאלט שהפך לסימן ההיכר שלו: "Alright, alright, alright".
"אני רוצה להודות לאמא שלי", אמר. "בתור ילדים לא גדלנו על סרטים או על טלוויזיה, כי היינו כל הזמן בחוץ, וכשביקשתי ממנה לצפות בטלוויזיה אפילו לחצי שעה, היא תמיד אמרה לי: 'אל תצפה במישהו עושה משהו בטלוויזיה, צא ועשה זאת בעצמך'. עכשיו אני מבין שזה מתכון לא רע עבור שחקן".
מתוך "מועדון הלקוחות של דאלאס". נכנס לדמותו של חולה האיידס רון וודרוף
מקונוהיי היה צריך להתמודד עם לא מעט מכשולים בעבודה על הסרט. תמונות מסט הצילומים, שהתפרסמו בשנה שעברה הראו אותו במצב של תת־תזונה, כחוש להחריד - בדיוק כפי שמתבקש ממי שמגלם אדם שאובחן כחולה איידס באמצע שנות השמונים. השחקן, ששקל לפני הצילומים 83 ק"ג וגובהו 1.82 מטרים, נאלץ לרזות מאוד בשביל התפקיד; לאחר דיאטה רצחנית של 150 גרם דגים בתוספת כוס ירקות מאודים, הוא שקל 60 ק"ג בלבד.
"מועדון הלקוחות של דאלאס" מתרחש בשנת 1986, ימי התפרצות האיידס, כשעדיין היה מוקדם לדעת מה השלכותיה הרפואיות של המחלה ואיך נלחמים בה. הסרט מביא את סיפורו האמיתי של רון וודרוף - חשמלאי, רוכב רודיאו, רודף נשים והומופוב - שמתאשפז בבית החולים לאחר שחש ברע. הרופאים מוצאים בדמו את נגיף ה־HIV והרופא מנבא כי נותרו לו שלושים ימים לחיות. לאחר שהוא שומע על תרופה בשם AZT, שהשימוש בה אינו חוקי בארה"ב, עוזב הגיבור את טקסס וחוצה את הגבול למקסיקו; שם הוא מצליח להישאר בחיים, וכתוצאה מכך מפתח מזימה עסקית להברחת התרופה והתוספים האסורים לארה"ב.
וודרוף מתחיל למכור את התרופה לקבוצת חולים, רובם הומוסקסואלים, שמגיעים אליו בתיווך שותפתו למסע, טרנסג'נדרית בשם רייאון, שאותה מגלם ג'ארד לטו ("רקוויאם לחלום"), שזכה גם הוא בגלובוס הזהב על תפקידו. וודרוף מקים מועדון לקוחות הקונים ממנו אספקה על בסיס דמי מנוי קבועים, ובכך הופכים את הנוכל ההומופוב ללוחם למען כבוד החולים. וודרוף נפטר ב־1992, שש שנים לאחר שאובחן כנשא.
שני זוכי גלובוס הזהב על ספסל אחד. עם ג'ארד לטו, שמגלם את הטרנסג'נדרית רייאון
"דווקא אחרי שגילו אצלו את הנגיף, הוא מצא מטרה בחיים", אומר מקונוהיי, "משום שזו היתה הפעם הראשונה שהיה לו מה להפסיד. החיים שלו החלו באופן אירוני דווקא בנקודה שבה כל מה שנותר לו זה להילחם עליהם. היה מישהו בחיי האישיים שחלה בסרטן ונפטר, והיה לו הרבה מן המשותף עם אופיו של רון. לאחר שהוא חלה והסרטן אכל את גופו, ראיתי את רוח הקרב שלו מנסה להיאבק בעיקשות במחלה הארורה. הוא לא הסכים לקבל את רוע הגזרה".
סיפורו של וודרוף נחשף לראשונה במאמר בעיתון מקומי בדאלאס בשנת 1992. התסריטאי קרייג בורטן, שקרא את הסיפור, הספיק להיפגש עם וודרוף ולהקליט שיחות רבות עימו, חודש לפני שהלך לעולמו. אחר כך הוא הסתובב בין האולפנים בהוליווד עם התסריט, שעבר עשרות שכתובים.
בתחילת הדרך דובר על דניס הופר כבמאי ועל וודי הרלסון כמועמד לתפקיד הראשי, וגם עם בראד פיט התנהל משא ומתן על התפקיד. אלא שאז לא נמצא מימון להפקה, והיא בוטלה. לפני כשש שנים הוצע התפקיד לבמאי קרייג גילספי, וראיין גוסלינג היה אמור לגלם את וודרוף. אולם אז נכנס מקונוהיי לתמונה, והמפיקים הצמידו לו את הבמאי הקנדי ז'אן מארק ואלי. משפחתו של וודרוף סיפרה לימים כי מקונוהיי היה מבחינתם הבחירה המועדפת בהפרש ניכר.
"הסרט הזה היה אנדרדוג עשרים שנה", הוא אומר, "86 פעם דחו אותו, ואיש לא היה מוכן להשקיע בו. עד שלפני חמש שנים התקבצו האנשים הנכונים, הם דבקו במטרה, והנה הגיע הרגע. אני מאושר שוויתרו עליו כל כך הרבה פעמים, אחרת הוא לא היה מגיע לידיי".
בעת בניית הדמות נעזר מקונוהיי בשעות ההקלטה הרבות בווידאו ובאודיו שהעביר לו התסריטאי בורטן. "ראיתי את השנינות וההומור של וודרוף, למדתי איך ברגע שמשהו לוכד את עיניו הוא סוטה מהנושא, מפתח תיאוריות קונספירציה, ואז חותך בחזרה לנושא המקורי, עם בדיחה. הוא התפזר לכל עבר, אבל תמיד התנסח בנחישות ובבהירות.
"הנשק הסודי, שעזר לי בסופו של דבר הכי הרבה, היה היומן האישי שלו, שקיבלתי מבני משפחתו ושהכיל תיעוד מלא של חייו לפני המחלה. כך זכיתי לגלות את המונולוג האינטימי שניהל עם עצמו. הוא כתב שם הכל - מה הוא חושב שיעלה בגורלו, מה יקרה לו בחיים, מתי הוא התמסטל, מה הוא אכל באותו יום ואיזו חתיכה היתה המלצרית בדיינר שבו אכל בצהריים".
איך המשפחה שלו הגיבה לסרט?
"הם אמרו שהם מרוצים מאוד, אבל אין ספק שעוד קשה להם להתמודד עם הסיפור. ביקרתי אותם לפני הצילומים, וכעת אני מאמין שהם זקוקים לשקט, בעקבות החשיפה התקשורתית של הסרט, כי עבורם רון היה לפני הכל בן ואח. אם לאנשי הקולנוע שבינינו קשה לצפות בסרט, אני רק יכול לתאר לעצמי כמה זה קשה עבור המשפחה עצמה. נפגשתי עם בתו (שקיומה לא מוזכר בסרט משיקולי תסריט; ד"כ), והיא לגמרי נשאבה לפרץ של רגשות שרק יתעצם בעתיד, כי הסרט יישאר לנצח".
מקונוהיי ורעייתו קמילה אלבס, לאחר הזכייה בגלובוס הזהב. צילום: אי. פי
טריפ נעורים ותופי בונגו
אני פוגש את מקונוהיי לראיון במלון ארבע העונות בבוורלי הילס. מאז סיום הצילומים הוא החל בהדרגה להעלות שוב במשקל, ולהחזיר לעצמו את המראה שהכניס אותו בעבר למצעדי הגברים הסקסיים בעולם. הוא מתיישב מולי בנונשלנטיות טקסנית, לבוש בג'ינס, חולצת טי־שירט כהה ומעליה ז'קט עור כחול. מוותר על הסמול־טוק.
"זה לא קורה לי הרבה, אבל הפעם הייתי מוכרח לקחת על עצמי את התפקיד. היה ברור לי שזה יותר מעוד תפקיד, שזו דמות מקורית ועשירה שאני יכול להזדהות איתה. זה נושא חשוב, שמסופר בדרך מרעננת ומנקודת מבט של גבר הטרוסקסואל. הוא לרגע לא הציג עצמו כלוחם צדק שיוצא למסע למען כבוד החולים וזכויותיהם לקבל טיפול, אלא היה קפיטליסט מוצהר, שאפילו לא הבחין שהפך ללוחם צדק.
"חשוב לומר שהיינו נאמנים למקור - זה היה הבן אדם, הוא לא התנצל לרגע. אתה יכול לא להסכים עם הדעות שלו, אתה יכול לתעב את ההתנהלות שלו, אבל זה מי שהוא, לטוב ולרע. אלמלא הוא היה בן זונה עם פה מלוכלך, ספק אם היה מסוגל לעמוד על רגליו. והוא נשאר בן זונה עד הסוף המר".
אפשר לומר שזה היה תפקיד מכונן בקריירה?
"התפקיד הרגיש לי מצוין. 40 אחוזי האנרגיה שאיבדתי ממשקל גופי טיפסו לראש והפכו אותי ליותר חד ושקול מבחינה מנטלית. העובדה שאני אב לילדים רק מפיחה בי עוד השראה, כי הם חיים בעולם מלא דמיון. אצלם אין סוף לשום סיפור, והם הפכו אותי שוב לאדם צעיר, מלא סקרנות מחודשת. אני מרגיש היום שיש לי תאווה לחיים יותר מאי פעם, כי גם בכל מה שלא קשור לקריירה המקצועית שלי, יש לי חיים שמאוד מעשירים אותי. אני נותן לזה להזין את העבודה, ומאפשר לעבודה להעניק ערך מוסף לחיי. זו הנקודה המדויקת שבה אני שואף להישאר תמיד".
לא בונה על עונה שנייה. עם החבר הטוב וודי הרלסון בסידרה החדשה "בלש אמיתי"
ציפית לכל השבחים והפרסים על התפקיד?
"זה נחמד מאוד, אני לא אשקר לך. יש שיגידו שאי אפשר לחלק פרסים ולהעניק עדיפות ליצירה אחת על פני אחרת, כי אי אפשר לשפוט. אני לא מסכים עם הדעה הזאת, כי היא מבטלת יוצרים גדולים כמו שייקספיר, בטענה שחיבור של ילדה בת 12 עומד בשורה אחת עם המחזות שלו. אני בחור דעתן, שיודע טוב מאוד מה הוא אוהב ומה לא".
אחרי טקס "גלובוס הזהב" השבוע, בחדר העיתונאים, סיפר מקונוהיי כי תמיד הקפיד לבחור תפקידים "שיזעזעו את האדמה שאני דורך עליה, שיאתגרו אותי ויגרמו לי להגיד לעצמי: 'אין לי מושג מה אני עומד לעשות עם התפקיד הזה, אבל אני יודע שאני כבר לא יכול לחכות'. אני בוחר במאים שיש להם חזון מקורי, סיפורים שטרם נתקלתי בהם ודמויות עם זהויות אמיתיות. אני תמיד שואף לזהות את האובבסיה של הדמות, כי אז אני מוצא את המונולוג הפנימי שלי כשחקן. ברגע שזה קורה, אני כבר יודע את הסוד של הבן אדם".
הוא נולד בעיירה יוואלד שבטקסס וגדל כבן זקונים אחרי שני אחים בוגרים - מייקל (60), שהופיע לפני חמש שנים בתוכנית ריאליטי כושלת על עסקי הנפט בטקסס, ופטריק (51), איש מכירות. האבא, ג'ים, היה שחקן פוטבול בקבוצת גרין ביי פאקרס, ולאחר הפרישה הפך לספק נפט ובעל תחנת דלק; אמם קיי עבדה כגננת. לפני כמה שנים היא פירסמה אוטוביוגרפיה, סיפרה על החיים לצד בעלה, שממנו התגרשה ואז נישאה לו מחדש, וגילתה כי מותו מדום לב ב־1992 אירע בעת שקיימו יחסי מין.
כבר בספר המחזור של התיכון ב־1986, 19 שנים לפני שיוכתר לגבר הסקסי בעולם של המגזין "פיפל", נבחר מתיו לחתיך של השכבה. אחרי סיום הלימודים בילה שנה באוסטרליה במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים של ארגון "רוטרי", ועם שובו לאמריקה נרשם ללימודי תואר ראשון בתקשורת, עם התמחות ברדיו, טלוויזיה וקולנוע במכללת אוסטין, שלוחה של אוניברסיטת טקסס.
ב־1990, בגיל 21, החל לככב בפרסומות טלוויזיה. כעבור שלוש שנים פרץ לתודעה הציבורית עם תפקיד בקומדיה "טריפ נעורים". הוא הופיע בסרטים דלי תקציב, עד שקיבל ב־1996 את התפקיד הראשי בעיבוד לספר של ג'ון גרישם "עת להרוג". שם גם הכיר את סנדרה בולוק, הגדולה ממנו בחמש שנים; היא הפכה לבת זוגו במשך שנתיים (לסירוגין), ולימים נותרה אחת מידידותיו הקרובות.
ב־1999 הסתבך עם החוק, לאחר ששכן התלונן על מוסיקה רועשת שבוקעת מביתו באמצע הלילה. כשהשוטרים נכנסו פנימה הם גילו את מקונוהיי מסומם, רוקד עירום ומתופף על תופי בונגו. הוא נעצר על החזקת מריחואנה והתנגדות למעצר, ובסופו של דבר שוחרר והתיק נסגר ללא משפט. הוא תומך בלגליזציה של סמים קלים ונוהג לעשן בצוותא עם חברו הטוב וודי הרלסון.
בשנת 2000 הופיע מקונוהיי בתפקיד עצמו בפרק של "סקס והעיר הגדולה", שבו הוא מספר לקרי בראדשו כי הוא מעוניין לגלם את מיסטר ביג בעיבוד קולנועי של הטור שלה, שהוא רוצה להפיק. הוא היה שובר הלבבות בקומדיות הרומנטיות "מארגנת החתונות" (עם ג'ניפר לופז) ו"איך להיפטר מבחור ב־10 ימים" (עם קייט הדסון), ושיחק גם בסרטים "קונטקט", "החיים בשידור חי" ו"סהרה" - שם שיחק לצד פנלופה קרוז, זוגתו במשך ארבע שנים. לאחר הפרידה מקרוז ב־2006 החל לצאת עם הסופר־מודל הברזילאית קמילה אלבס.
בינתיים פיתחו צלמי הפפראצי בלוס אנג'לס חיבה לצלם אותו מתעמל בחופי העיר ללא חולצה, מלווה בדרך כלל בחברו לאנס ארמסטרונג בימיו היפים, הרבה לפני שכל זכיותיו נשללו ממנו בשל שימוש בחומרים אסורים. בראיון למגזין "Details" בשנה שעברה ניסה מקונוהיי לגונן על ארמסטרונג: "לאנס אמר דבר שקר, אבל הוא לא שקרן. כשהסיפור התפוצץ לקחתי את זה אישית, אמרתי לעצמי 'איזה בן זונה הוא', אבל אז חשבתי לעצמי: מה הוא היה יכול לעשות? לקחת אותי הצידה וללחוש לי: 'תראה, עשיתי כך וכך'? אני שמח בשבילו, כי למרות המהומה שזה יצר, הוא לפחות הצליח להיפטר מהקונפליקט שאכל אותו מבפנים".
לפני שנה וחצי, לאחר שהביאו לעולם את בנם הבכור לוי ב־2008, וכעבור שנתיים את הבת וידה, נישאו מקונוהיי ואלבס. בשנה שעברה צירפו למשפחה בן נוסף, ליוינגסטון.
"יש לי הרבה פחות זמן לחברים היום", סיפר מקונוהיי, שהיה ידוע בעבר כחובב מסעות טיולים, ג'וגינג, גלישה ופעילויות ספורטיביות מגוונות. "החברים הקרובים הבינו שאני כבר לא יכול לזרוק על הגב תיק ולהיעלם איתם לארבעה ימים. אני נשוי לאישה שמאתגרת אותי. בשנה שעברה צילמתי שני סרטים, בזה אחר זה, והיא זו שאמרה: 'אתה רוצה לעשות את זה - תאזור אומץ, תחזיק חזק בביצים ותגרום לזה לקרות. אנחנו נהיה שם איתך'".
שני הסרטים שהיו חשובים למקונוהיי היו "ברני", קומדיה שחורה עם שירלי מקליין, שזיכתה אותו בשני פרסים מטעם איגוד המבקרים האמריקני, ו"מג'יק מייק", שבו גילם בעל מועדון חשפנים. בשנה האחרונה הופיע ב"סיפורו של מאד", שזכה לביקורות מהללות, וגם בסרטו החדש של מרטין סקורסזה "הזאב מוול־סטריט" כמנטור של דמותו של ליאונרדו דיקפריו. בסתיו יככב גם בסרט "Interstellar" של כריסטופר נולאן.
הונו של מקונוהיי מוערך כיום בכ־65 מיליון דולר. הוא מתגורר באזור אוסטין, באחוזה המשתרעת על פני 6,500 דונם ומעוצבת בסגנון ספרדי מימי הביניים. יש בה, בין היתר, שבעה חדרי שינה, ואת אוסף מכוניות המירוץ של מקונוהיי. הוא מסיע את משפחתו ב"יוקון דנאלי" לבנה, ולאחרונה הגשים חלום ישן כשאשתו קנתה לו במתנה שברולט קאמרו Z28 מודל 1981 - מכונית שמקונוהיי חלם עליה מאז נעוריו, כשאחיו הגדול נהג על אחת כזו.
ועכשיו גם בטלוויזיה
בד בבד עם הסרטים שבהם הוא משחק, עשה מקונוהיי גם את טבילת האש שלו בטלוויזיה - עניין כמעט מתבקש בימים אלה אצל כל כוכב הוליוודי שמחשיב את עצמו. הסידרה החדשה מבית HBO, "בלש אמיתי", שבה הוא מככב לצד הרלסון, עלתה השבוע לאוויר בארה"ב ובישראל. בסידרה בת שמונת הפרקים הם מגלמים בלשים לשעבר ממדינת לואיזיאנה, הנקראים לסייע בחקירה בניו אורלינס, בעלילה המתפרשת על פני 17 שנים ושואבת אותם חזרה לשדים שרדפו אותם בעבר.
"צילמנו טקסט של 29 דפים ביום אחד", סיפר מקונוהיי על העבודה האינטנסיבית, "זו היתה פיסגת ההר הגדולה ביותר שעמדה בפניי. אמרתי לוודי: 'אם אנחנו הולכים להיכנס לזה, אנחנו צריכים פשוט לרקוד'. עשינו את הכל ביום אחד, ואני זוכר שבסופו, כשנותרה לנו זווית צילום אחרונה ומישהו מהצוות אמר 'אנחנו גמורים, בואו פשוט נלך הביתה' - עניתי: 'אנחנו לא זזים לשום מקום עכשיו'".
מקונוהיי דואג להותיר את הרושם כי מכיוון שמדובר בסידרה אנתולוגית, אין בכוונתו לחזור לעונה שנייה, גם אם HBO יציעו לו. בטח לא עכשיו, כשהאוסקר במרחק נגיעה.
"אני לא מביט לאחור במראת הנהג, אני לא במצב רוח לרטרוספקטיבות. אני עדיין חי את השנה הזאת בזמן הווה. היו דברים שעשיתי בעבר, שהיו להם חיי מדף קצרים, אבל היום הפרויקטים שמציעים לי מרגישים יותר עכשוויים, ומעוררים עניין רב אצל אנשים".
רגע לפני שהיחצנית שולפת את מקונוהיי החוצה לטובת הראיון הבא שלו, אני מספר לו על אירוע שרודף אותי אישית שלוש שנים. בדיוק עברתי אז ללוס אנג'לס, ויצאתי לסרט עם חברים בקולנוע מפורסם בשדרת סאנסט. בזמן שנהגתי לעבר החניון הצמוד, הבחנתי לפתע בגבר לבוש חליפת ערב כסופה, שחצה את מסלול הנסיעה שלי. לחצתי בחוזקה על הבלמים. יצאתי רועד ממושב הנהג, ואז קלטתי שכמעט דרסתי את מתיו מקונוהיי. הוא הגיע לקולנוע לרגל הפרמיירה לסרטו "סנגור במבחן", ובדיוק החנה את רכבו האישי והמתין למכונית הלינקולן, שתיקח אותו עד לשטיח האדום. התנצלתי במבוכה, בעוד הוא לקח את זה בקלות והשיב: "אין בעיה, אחי, לא קרה כלום. אל תדאג, הכל בסדר", והמשיך לדרכו. כשחזרתי לרכב, החבר שישב במושב לידי צחק ואמר: "רצית להיות עיתונאי בהוליווד? זהו, אתה גמור בעיר הזאת".
החיוך של מקונוהיי שוב עולה על פניו כשאני מזכיר לו את הסיפור. הוא מודה שהוא לא זוכר, אבל טופח לי על השכם וקובע שזה כנראה באמת לא היה כל כך נורא. "עכשיו אתה מבין למה אני מעדיף לחיות בטקסס עם המשפחה, הרחק מהבלאגן של הוליווד. שלא תבין אותי לא נכון - אני מת על הוליווד; אם אתה לוקח אותה במידה הנכונה ונמנע מחיכוכים עם הנשמות הרעות היא אפילו די מגניבה. אבל יותר מהכל אני אדם פשוט. לא משנה מה קרה בלילה שלפני או כמה יין שתיתי, אני קם בכל יום כמו חץ בארבע וחצי בבוקר.
"המוטו שלי בחיים הוא 'פשוט תמשיך לחיות', וזה גם השם שהענקתי לעמותה שלי, שמסייעת לבני נוער למקסם את יכולותיהם. החיים שלי השתנו כשהקריירה שלי יצאה לדרך ממש בזמן שאבא שלי נפטר. יכולתי בקלות לוותר על זה, אבל באותו רגע הבנתי שהנה הפכתי לגבר, והחיים שלי רק מתחילים. מדליק אותי להיות שחקן".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו