שישה סיפורים מכיל "משוחרר", קובץ הסיפורים של יונתן פיין, ובמרכז כל ששת הסיפורים עומדים בחורים צעירים בשלבים שונים של התבגרות: בבית הספר, עם השחרור מהצבא, באוניברסיטה או על סף התמסדות. מפגש עם אדם קרוב אך גם רחוק, זר ומוכר מעמת אותם עם הכרעות פנימיות וחיצוניות ובעיקר עם האופן שבו הם תופסים את עצמם.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בראיון שהעניק ל"הארץ" טען פיין כי שלא כמו כותבים בני זמנו, בחר לעסוק ביצירתו דווקא בסיפורם של החזקים - הטיפוסים הנורמטיביים, המסודרים כלכלית; שדרה רחבה מקרב האוכלוסייה שאינה נמנית עם קובעי הבון־טון התרבותי אך שולטת במרבית מוקדי הכוח.
ואכן, פיין ממקם את מרבית סיפוריו באזור הרצליה ורמת השרון, תוך כדי שרבוב אזכורים מעודנים למותגים ולסמלי סטטוס שמעידים על השתייכותן של הדמויות למעמד הביניים הגבוה, שאינו מתעורר מדי יום למלחמת קיום מתישה.
יש לשער כי בחירה זו מקורה ברצון לספר סיפור כל־ישראלי. זהו סיפור שעיסוקו בפלח אוכלוסייה רחב ולא בשוליים צעקניים, ולפיכך סיפור שמימד ההתבגרות וההתפכחות האישי שבו מתכתב עם התהליכים ועם התהפוכות שעוברת החברה הישראלית עצמה.
כוונה זו, שמלווה את הספרות העברית מראשיתה, אינה חדשנית, אך היא שאפתנית ביותר, במיוחד כשמדובר בסיפור הקצר, אשר מבקש ליצור עולם ומלואו בעמודים ספורים. ב"משוחרר", שאיפה זו היא לא פעם בעוכריו של הקובץ.
כמו בספרי ביכורים רבים, יש בסיפורים של פיין תערובת של בשלות ובוסריות, דיוק ופספוס. נתחיל בבשל ובמדויק: פיין ניחן בשפה עשירה ובעין חדה לפרטים ולמחוות. יש לו כישרון לאתר רגעים מתים כביכול, אך טעונים ברגשות סותרים ומרובי רבדים, להנהיר אותם במילים ספורות ובכך להפוך סיטואציה סתמית לכאורה למעניינת.
היכולת זו מאפשרת לפיין לנתח בביטחון ובהרחבה סצינות שעל פניו נדמות בנאליות - ארוחת בוקר בין חברים, שיחה לילית עם חבר שתקן, לילה במועדון באזור השרון לצלילי שיר של שלמה ארצי, תוך כדי שימת דגש על ניואנסים וזרמים תת־קרקעיים בלי להידרש למחוות דרמטיות. לפרקים, בעיקר בסיפור הפותח "משקפי ראייה" אך גם בסיפורים אחרים, הפריטה על המיתרים הללו מפיקה רטט עז.
אך למרבה הצער, אלו רגעים בלבד. על אף הסגנון המרשים, הבעייתיות טמונה בתוכן. שני הסיפורים המרכזיים בקובץ, "משוחרר" ו"הרצליה הירוקה", מציבים את הגיבור בסיטואציה הווה, שההתרחשויות בה מעוררות בגיבור זיכרונות; התנגשות זיכרונות העבר עם ההתרחשות בהווה אמורה לייצר קונפליקט פנימי ולהגיש לקורא דמות עגולה, המורכבת ממי שהיתה, מהאנשים הקרובים לה, ממי שהיא חוששת להיות. אולם במקרה הנוכחי המכניזם מתברר לא פעם כגלוי מדי ואף פשטני, ולכן צורם.
פלאשבקים מייצרים תחושה של היכרות קרובה יותר עם הדמויות, אך בשני הסיפורים הללו וגם באחרים (למעט "משקפי ראייה") לקריאה מתלווה תחושה מתסכלת של הצטברות מידע שאינו מעניק עומק לדמות; לעיתים נדמה שאת הזיכרונות שעולים בעיני רוחו של הגיבור - נסיעה משפחתית לחו"ל, פעם ראשונה כושלת עם בחורה - היה אפשר להחליף בזיכרונות אחרים; אין בהם הכרח פנימי.
אפשר להעז ולנחש שגם בפיין קינן הספק שמא לקראת סופו של סיפור לא נוצר עומק מספק כדי להמחיש את היות הגיבור מצוי בקונפליקט ועל סף הכרעה. זהו ההסבר ההגיוני ביותר לכך שהוא בוחר לא פעם, לקראת שיא הסיפור, לנטוש את הסגנון האלגנטי ולהכריז על השורה התחתונה בריש גלי.
כך למשל ב"הרצליה הירוקה", סיפור שמתאר ארוחת בוקר בין שלושה חברי ילדות. שניים מהם, עמרי ונופר, פנו לחיי בורגנות מבוססים, להקמת משפחה ולהזדהות עם ערכים שמרניים. השלישי, נדב, נותר קרוב יותר בהשקפתו ובסגנון חייו לעברם ומתקשה להסתיר את התסכול ואת הלעג שהוא חש לנוכח המפנה שביצעו חבריו, למורת רוחם כמובן.
לקראת שיאו של הסיפור תוקפת נופר את נדב באומרה "אתה מנסה לברוח. מאיתנו, מהחברים שלך, מכל מה שקורה"; משפט מלאכותי ומתקתק שכזה שומט את הקרקע תחת רגלי הסיפור וחושף באופן בוטה את השלד שלו. חמור מכך, הניסיון המיותר לקשור בין סיפור התבגרותו של גיבור "משוחרר" ובין רצח רבין לקראת הסוף, ובכך להעניק לו מימד לאומי - רק מכביד עליו ונתפס מלאכותי.
הניסיון של פיין לספר סיפור "כל־ישראלי", אם כן, לרוב אינו צולח. אך יש רגעים שבהם כל המרכיבים שמאפיינים את כתיבתו מתלכדים לכדי שלם הגדול מסך חלקיו: כזה הוא רגע ב"הרצליה הירוקה", שבו נזכר בגיבור במשחקי כדורגל בבלומפילד, שאליהם נהג ללכת עם חברו. תיאור הציפייה, ההגעה, המתח, ההתרגשות, ההרגלים הקטנים - כולם יוצרים אנסמבל חי, שיש בו תנופה וקצביות וסלואו מושן של הזיכרון גם יחד, ומעבירים את התחושה של היות צעיר, על כל החרדה, המגושמות וקלות הראש הכרוכות בה.
"משוחרר" הוא לא קובץ נטול פגמים, אבל פיין הוא כותב מוכשר ביותר, ששווה להמשיך לעקוב אחריו.
משוחרר / יונתן פיין
כתר, 203 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו