"יותר מדי אנשים עוסקים פה בתרבות"

ביום חורף בשנת 1953 עצר נתן אלתרמן מבקר ספרות צעיר בכניסה לבית "דבר" הישן, ברחוב שינקין פינת מלצ'ט בתל אביב. זה לא כבר פירסם המבקר בן ה־19 בעיתון "זמנים" טור לגלגני על שיר־זמר שכתב אלתרמן על ירושלים, והמשורר הגדול, שהיה אז בשיא אונו היצירתי והציבורי (היו אלה שנות "הטור השביעי"), הניח יד עבותה על כתפו של העלם, ובקול רועם שאל: "אתה דן מירון?" 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

המפגש הראשוני ההוא, לפני 60 שנה, נמשך דווקא במחמאות מצד אלתרמן על חוצפתו וצדקתו של מירון, וסלל את הדרך לידידות ארוכה בין השניים. גם כיום, כשהאקלים התרבותי של ישראל ההיא אינו קיים עוד - דמותו של אלתרמן מהדהדת בנפשו וביצירתו של פרופ' דן מירון, אחד מחוקרי הספרות המשפיעים והחשובים ביותר שצמחו בישראל מאז הקמתה. 

לאחרונה חזר שוב מירון אל אלתרמן, הפעם בכותרת ספרו החדש, "עוד!" (בהוצאת אפיק) - שהמסה המרכזית והפותחת שלו נוגעת לשימוש הרווי של המשורר בהטיות המילה "עוד" בקובץ השירים הראשון והאלמותי שלו, "כוכבים בחוץ". המסה, שהתפרסמה בעבר בהמשכים בעיתון "הארץ", חוקרת את הפואטיקה האלתרמנית של עבר מתמשך - "העבר המת שאינו מת 'גמור', אלא מת 'חי', העבר המתמשך של ה'עוד'", כפי שמירון מגדיר זאת. 

למירון אין ספק - "אלתרמן מיקם את עצמו על ה'עוד' של ההמשכיות", הוא אומר, "היתה לו תפיסה מאוד עקבית - המאבק הוא על חיי העם היהודי; הקמת המדינה היתה חשובה לו, אבל היא היתה רק עניין אחד בתוך העיקר - שהוא הישרדות העם היהודי. אלתרמן נתן לתפיסה הזו תמונות מיתיות: הזקן שקם להגן על הנערה; ההגדרה של מלחמת העצמאות כמלחמת היהודים, במובן של פלביוס, ולא כמלחמת הקוממיות. 

"אלתרמן יצק נקודת מוצא רחבה מאוד של העניין הישראלי. ממנו יצאו - חלקו עליו, דחו אותו, קיבלו אותו, זה לא משנה; הוא הדמות שעמדה בפתח. הנגיעות שלו היו בדברים שהם עדיין העיקר בשביל הציבוריות הישראלית, עם כל הפלגים שבה והשינויים שעוברים עליה: קיום, משמעות הקיום כקיום יהודי וכקיום לאומי. בשביל כולנו אלו עדיין הדברים שהראש מתחבט בהם".

גם היום, מהמרחק הקשוח של האקדמיה ואלפי המסות והמאמרים שכתב, מירון מודה: "יחסי אל אלתרמן היה ונשאר יחס של הערצה. תמיד חשתי בעומק ובאחריות של גישתו בכל נושא. הוא היה לבני דורנו, גם לאלה ש'מרדו' בו, אב ומורה". 

פגישתו האחרונה עם המשורר היתה חודשים אחדים לפני מותו, במארס 1970. "הגעתי לביתו ברחוב שדרות נורדאו כמנהגי מימים ימימה", מספר מירון, "נתן קיבל אותי בנועם ובחמימות, סגר מאחורינו את דלת חדרו בדירה שבה גרו גם רחל מרכוס וגם בתו תרצה - הדלת הפנימית היתה מצוידת במנעול ייל, ורק הוא היה יכול להיכנס לחדר או להכניס אליו מישהו - וביקש שאספר לו על שני בניי הקטנים, דוד ואוריאל. כשסיפרתי לו מדוע באתי ועל כוונתה של אוניברסיטת תל אביב, שהייתי מאנשי הסגל שלה אז, לחוג את יום הולדתו ה־60 ברוב עם ובמתן תואר דוקטור של כבוד - התכרכמו פניו. הוא סירב בתוקף ואמר לי, ספק בהיתול ספק ברצינות, כי אם אבוא אליו עוד פעם בהצעות 'מטופשות' כאלה הוא יזרוק אותי מכל המדרגות. דירתו היתה בקומה השלישית".

"יש המשכיות לביאליק"

השיחה עם מירון נערכת בדירת העבודה שלו, סמוך לכיכר המדינה, שמאוישת רק כמה חודשים בשנה - שעה שהוא מגיע לישראל מניו יורק. ובכל זאת, החלל משדר ביתיות ורוך אינטלקטואלי: עבודות של מיכאל קובנר ורפי לביא על הקירות, מוסיקה קלאסית בעוצמה מדויקת. אולי אלה השנים בחיקו של הפוליטיקלי קורקט האמריקני, ואולי בכל זאת מהוגנות ארץ־ישראלית נכחדת, כך או כך מירון מארח בנדיבות ואינו קצר רוח גם לנוכח סשן צילומים ארוך. 

בנובמבר השנה יגיע לגבורות, וקצב העבודה אינו נבלם. כשהוא בארץ הוא משכים קום בדירתו שליד הים ונוסע נסיעה קצרה אל דירת העבודה ואל הכתיבה, העריכה והתרגום. 

המלאכה אורכת לעיתים חמש או שש שעות, ולאחר מכן הוא מתפנה לפעילות ספורטיבית, שאליה התמסר באוניברסיטת קולומביה, עונה באי־מייל לתלמידיו ולידידיו, צולל אל הקריאה ומשוחח בטלפון עם יפתח אלוני, מו"ל הוצאת אפיק, ששכר את שירותיו כעורך ראשי לפני כשנתיים. בתל אביב הוא חי עם בת זוגו, אסתר בכרך יעקבי, אלמנתו של גד יעקבי, ומעיד כי למרות "קשר חי מאוד" עם משפחתו (שני בניו הגדולים בעלי משפחות בישראל, בנו הצעיר סטודנט בארה"ב), "רוב הזמן אני עם עצמי".  

כמו תמיד, הוא בקיא ומעודכן בנעשה בספרות הישראלית העכשווית, אך את הכתיבה המסאית מקדיש לכותבים הטבעיים לו. לאחרונה אלו טשרניחובסקי וביאליק, במלאות 70 למותו של הראשון, אבל גם ספר עיון קצר שחיבר על "מגלה טמירין" הסאטירי ליוסף פרל, מראשי תנועת ההשכלה היהודית בגליציה, שעתיד לצאת בקרוב. 

כחוקר, מירון הוא איש של מבט משולב - תמיד אחורה, אל העבר ואל היסודות, אך בה בעת עין פקוחה אל העתיד, ובתווך - הקוסמיות והפסיכולוגיה. את השיבה המתמדת אל אלתרמן וזך, שניכרת גם בספרו החדש, הוא מסביר בזמן המתעתע. "אלתרמן תמיד אמר שמה שהיה יחזור, אחרת - אבל יחזור, עוד יחזור הניגון", הוא אומר, "זך, לעומתו, לא בטוח שמה שהיה יחזור, ולמעשה בטוח שלא. זה ההבדל הגדול ביניהם שגם מסביר - וזה חשוב לי - ברבדים עמוקים ועקרוניים את המתח ביניהם. ברובד הרכילותי - הוא שנא את זה והוא תקף את ההוא: זה נורא משעמם אותי וזה לא מעניין".

את ספרך החדש הקדשת לחיים גורי ולרעייתו עליזה. נראה שהכרת את כולם - את אלתרמן, גורי, זך, וגם את עוז ויהושע כמובן - כיוצרים צעירים וכבוגרים. העמדה המיוחדת שיש לך, מעין מצלמת על שמתעדת תקופה ארוכה כל כך - יצרה אצלך הבחנה שונה לגבי המהות של הספרות העברית?

"היא לא מתעלמת מהנרטיב המקובל, אבל היא בכל זאת שונה - כי היא כופרת בחשיבות של החלוקה לדורות ולקבוצות. לי יותר חשובים השווה והשונה בתפיסת המקום, הזמן והיהודיות. לא נחוץ לי לבצע חלוקות, זה, בעיניי, פני השטח. מתחת יש גישושי זהויות, תפיסת מציאות - איפה אני חי? מה אני במרחב? כל יוצר ששווה משהו שואל את השאלה הזו, והתשובות לאורך הדורות לפעמים דומות בצורות מפתיעות". 

דוגמה מיידית לכך מוצא מירון בשיר שקרא יום קודם לכן ב"הארץ", של המשורר הצעיר רועי חסן, חבר קבוצת "ערס פואטיקה" שמבליטה שירה ותרבות מזרחית. "אני קורא את השיר הפרובוקטיבי של חסן בעיתון", הוא אומר, "והחלק שנוגע בי הוא זה שבו הוא מדבר על אביו ואמו, ועל כך שכבר לא יהיו לו ילדים כאדם צעיר, ומכיוון שנולד במציאות קשה, הוא ניתק את היכולת הזאת להיות מעמיד דורות, כפי שהם עשו. והרי כמה זה קרוב לביאליק! על זה ביאליק דיבר שוב ושוב - על כך שהוריו לא איפשרו לו לעמוד עמידה ברורה במציאות - אמו שזרקה אותו, אביו שמת לו כשהיה בן 6. כבר הרבה זמן השירה הישראלית לא היתה קרובה כך לביאליק. השיר הזה המשכי לשירה העברית, אין בו שום מהפכה".

"ערס פואטיקה" רואים עצמם כפעילים חברתיים נגד ההגמוניה האשכנזית, שגם אתה שייך אליה. 

"ובאמת, כשחסן צריך לספר לי בהמשך השיר שלו שרפי לביא הוא צייר גרוע, או שהוא לא מבכה את קניוק, או שאבידן כתב כמה שירים טובים והשאר פטפוטי ביצים - זה רובד של התנגחות שכנראה נחוץ לו, אבל מסיבות לא שיריות. שלא יחשוב שאם אמר 'רפי לביא צייר גרוע' במילים מנוקדות ובשורה קצרה, אמר משהו. בבקשה, אזור כגבר חלציך, ואמור לי מהו ציור טוב. הניגוח הזה של העילית האשכנזית - יש משהו ילדותי במחשבה שגורסת שהעילית הזאת היתה חכמה ומושלמת. מה פתאום? אופנות וטיפשות שבאופנות יש בכל מקום. הרובד הזה של השיר של חסן כל כך נאיבי, עד שהוא לא מעורר התנגדות, אלא יותר חיבה ורחמים".

אתה לא מזהה בשירה הזו פעולה חברתית?

"אם זו העמדה של 'ערס פואטיקה', למה הם לא הולכים אל החברה ומשנים את עמדותיה? אני רוצה לשתף אותך ברעיון של ידידי, א"ב יהושע. אני תמיד אומר לו - ראה, יש ספרות, יש קולנוע ישראלי, יש מחול, יש המון אמנים פלסטיים, יש תרבות; ויהושע עונה לי 'זאת הצרה, יש לנו יותר מדי תרבות'. הבריחה אל התרבות היא בריחה ממקומות אחרים. יש לנו תרבות, אין לנו פוליטיקה. 30-20 שנה לא הופיע כאן אדם שחידש את השיח הפוליטי. 

"התרבות סופגת סוג מסוים של אנרגיה רוחנית שהיתה יכולה ללכת לחברה. החלק היותר אינטליגנטי ורגיש שמסוגל להתבטא בדור הצעיר של המדינה הזאת - לא הולך להתעסק בגורל הפוליטי שלה, אלא פונה להבעה. יש כאן דיספרופורציה. ברוסיה של המאה ה־19 הכל היה ספרות, מפני שלא היה אפשר לעשות דבר בפוליטיקה הצארית. אצלנו זה לא רק הקיפאון במחשבה הפוליטית, אלא גם קלות יתרה בכניסה למתחם התרבותי. להיכנס לעולם הפוליטי זה מאוד קשה, לכתוב ספר שירים - הרבה פחות". 

לקרוא הרצל לאמריקנים

משנת 1987 מירון מחלק את זמנו בין שני צידי האוקיינוס האטלנטי; המעברים, הוא מעיד, קשים, אבל הגוף מתרגל. כיום הוא מתפקד כל השנה כראש הקתדרה לספרות עברית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ומגיע לישראל רק בחופשות. ובכל זאת, הוא בן־בית גם בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולאחרונה השתתף בכנס להשקת כתב עת של החוג ולא הפתיע איש כשגער בנוכחים. "זה לא כתב העת שאנחנו צריכים עכשיו", הוא אומר, "אנחנו לא זקוקים לעוד מאמרים על עגנון, אלא צריכים כתב עת לביקורת עכשווית על ספרים ישראליים, על מה שקורה פה".

באקדמיה האמריקנית כל סטודנט חייב להירשם לקורס אחד בתרבות שאינה שלו, וכך הוא מוצא עצמו מדי שנה מלבד החוג לספרות, מול כיתה גדולה של 70-60 סטודנטים לא יהודים, "ונחרד לשמוע את דבריהם על ישראל ועל הציונות", כדבריו. כחלק מהניסיון לשנות דפוסי מחשבה, עשה לעצמו מנהג: "בחצי השנה הראשונה אנחנו קוראים יחד טקסטים של ראשית הציונות - הרצל וברדיצ'בסקי ואחד העם. הסטודנטים קוראים ומתעניינים, ולאט לאט הקולות משתנים. זו משימה שלקחתי לעצמי".

עוד רגע ומשרד ההסברה יגייס אותך.

"זה יהיה אסון, כמובן. אסור למדינת ישראל לבצע הסברה בעולם - כי ברגע שמדינה מסבירה, ההסבר הופך לפרופגנדה. ההסברה צריכה להיות תפקידם של גופים וולונטריים בלתי תלויים. יש לי שיחות בעניין עם הקונסול הישראלי בניו יורק. הוא אדם אינטליגנטי ומבין את הבעייתיות שבעניין. עם זאת, את ההסברה צריכים לבצע ישראלים בלבד, ולא יהודים אמריקנים - הם מצויים בקונפליקט עמוק מדי".

מה אתה מזהה בין היהודיות האמריקנית ליהודיות הישראלית?

"הן שונות, אבל נסמכות אחת על השנייה, ולא רק בכך שהקהילה היהודית באמריקה זקוקה לישראל, ממש כדי לא להתפורר, אלא גם ההפך - גם אנחנו כאן מאוד זקוקים לנוכחות ההיא. הבעיה הגדולה שעומדת בפני יהדות אמריקה היא פחות הבעיה שלנו: אנחנו יכולים, אולי, לנחם את עצמנו שהתבוללות שלנו היא התפתחות ושינוי של העניין היהודי, והם לא - הם יודעים שמי שיוצא מהפתח שלהם, אבד כיהודי. הם עושים את זה במובן מסוים במו ידיהם, כי הם כן רוצים לחנך את הצעירים במישור האמריקני התקני, הנורמטיבי, ואז האפשרות של ההתבוללות היא בפתח. בקרוב תופיע גם סוגיית המילה".

גם באמריקה?

"מה שקורה באירופה היום, יהיה בקרוב גם שם. גם באמריקה יש המון יהודים צעירים שלא מבינים את עניין המילה. יש לי ויכוחים איתם - על הזכות של הורה להחליט בשביל ילדו. אני אומר להם 'מה זה הורה? הורה זה מי שמנסה לעצב את הזהות ואת האישיות של הילד'. אם הילד ירצה למרוד כשיהיה מבוגר, זה עניין אחר. אבל היהודים האמריקנים עושים מאמצים, ויש להם תגובות אינטלקטואליות מעניינות בנושא. יש סופרת יהודייה אמריקנית נפלאה, סינתיה אוזיק, שחושבת כל הזמן מה זה להיות יהודי. דברים מאוד מתוחכמים, גם קומיים, אני לא יודע אם יש בישראל הרבה סופרים שהעניין הזה מעסיק אותם כל כך".

למרות שאתה בקולומביה, אתה חלק אורגני מהאקדמיה הישראלית. לפני שלוש שנים פירסמת מאמר שקרא לשנות את המודל הישראלי וליצור בסיס "קולג'י" של לימודי מדעי הרוח טרם הפנייה ללימודים אקדמיים. מאז המצב רק מידרדר. אנחנו בדרך לאובדן הרלוונטיות של מדעי הרוח בישראל?

"לא, כי אילו היינו באובדן רלוונטיות, היה זה כאילו הנושא הפסיק לעניין - ולא כך: חוגים וסדנאות שמגישים את מדעי הרוח ברמה לא מקצועית צצים כפטריות אחרי הגשם. אתה עושה הרצאה בתל אביב - היא מלאה וגדושה. למה? הסיבה פשוטה - מדעי הרוח מקנים לך מקצוע שיותר ויותר אתה לא יכול להשתמש בו. לכן אין לצפות מאנשים צעירים וחיוניים, שרוצים לחיות ולהקים משפחה - שילכו ללמוד היסטוריה או ספרות. זה לא אומר שהם לא מעוניינים בהיסטוריה ובספרות - הם כן, אבל לא במסגרת שבה הם חייבים ללמוד את זה כמקצוע. זה הגיוני ובעיניי מכובד, כי אלה אנשים אחראים".

אז מה הפתרון? 

"שתיתן לאותם אנשים שלוש שנים באוניברסיטה עוד לפני שהם לומדים מקצוע, ואז, כמו באמריקה, תעשיר אותם באפלטון ובשייקספיר, קצת מפה וקצת משם. האוניברסיטאות מכנות את זה 'תוכנית הליבה למדעי הרוח', ועוברים אותה גם מהנדסי היי־טק ורופאים. כך נשיג סוג של 'והריחך ביראת השם' - יהיה להם ריח של מי שקראו משהו, ובמקביל החוגים למדעי הרוח יפתחו קאדרים של דורות שילמדו את הקורסים. יש לי בישראל תלמידים מבריקים שאני רואה אותם דועכים. מלבד אחד או שניים שמצליחים להשיג את התקן האומלל באקדמיה, הם חיים מן היד אל הפה בחלטורות פחות ופחות פוריות. כך שבמבנה הנוכחי, נגזרה כליה על מדעי הרוח".

באילו עיניים אתה מביט בהמולה שהתרחשה לאחרונה סביב ביטול בחינת הבגרות בספרות?

"תראה, החינוך הגימנסייני הבינוני, התיכוני, מיום שהוא נוצר - מתבסס על בחינות. אף אחד עוד לא מצא שיטה יותר טובה. בחינות הן לא הכל, אבל מסתבר שבלי בחינות כמעט אין כלום. בחינה לא נועדה להיות יצירתית, וזה שתלמידים בכל הדורות שנאו אותה - גם זה טבעי. אבל כל בחינת בגרות שתקוצץ במציאות שלנו, פירושו שהדבר שהבחינה ייצגה - ייעלם מהשטח. שלא יספרו לי סיפור שאם לא תהיה בחינה בתנ"ך, התלמידים יקראו תנ"ך ויבינו אותו. זה סיפור מן האגדות.

"מה שהתרחש סביב הבחינה אינו חדש, והוא סוג של פופוליזם שמונהג על ידי פוליטיקאים שמבינים שעבור חלק גדול בציבוריות הישראלית נוסח של בחינה, שהוא דבר מערבי, קשה לו, והם רוצים לפטור אותו מזה. צריך לחשוב על זה באופן יצירתי. אבל לוותר על הבחינה לגמרי? זה לוותר על המקצוע".

המערכת שמעה את קולך בעניין?

"כן, אנחנו מדברים, אבל העניין הוא בעיקרו פוליטי, וקשה לשנות את זה. מישהו הבין שזה מקור של אהדה ואנרגיה פוליטית, והוא רוצה לפרוק את העול הזה ממשפחות שרוצות לחדור למעמד הבינוני".

"יש אנשים, אין זירה"

ב־1984 פירסם מירון מאמר שבו סדק את המיתוס שנבנה במשך שנים סביב שירתה של הפזמונאית נעמי שמר. תחת הכותרת "זמירות מארץ להד"ם", ניתח מירון את יצירתה של שמר כגיבוב של חיקויים והאשים אותה במניפולציה. 

בכתבתו של נדב שרגאי, שפורסמה במוסף זה ביוני אשתקד, אמרה רבקה מיכאלי, חברת נפש של שמר, כי לאחר פרסום המאמר "נעמי נכנסה לסוג של שיתוק, היא נפגעה קשות והרגישה שמירון שופט אותה על דעותיה הפוליטיות (שמר הצהירה באותם ימים בפומבי על הזדהותה עם המתנחלים; ע"ל) ולא על יצירתה. זה הפיל אותה למיטה לשבועיים". 

אלא שגם כיום, כמעט עשור לאחר פטירתה של שמר, מירון לא מתחרט על המאמר ההוא. "לצערי, אין לי להוסיף או לגרוע דבר על מה שכתבתי", הוא אומר, "בעיניי, יצירתה של שמר היא תכלית הישראליות המזויפת, הסינתטית, המאחדת נוסטלגיה סנטימנטלית למציאות שמעולם לא היתה, עם כוחנות צדקנית ביחס למציאות של ימינו. איני יודע מה מרתיע אותי יותר - המלל המתחנחן או המוסיקה המתוקה, שהיתה גם בעת שנוצרה מיושנת לגמרי". 

גם כיום בני משפחתה מזכירים עד כמה היא נפגעה מדבריך.

"זו אינה סיבה להנאה או לשמחה, אבל מי שהוא מבקר ולא איש יחסי ציבור חייב להביא בחשבון שדבריו עלולים לפגוע ולהעליב, בייחוד כשהם קולעים אל נקודות התורפה שאליהן הם מכוונים. איש לא הבין טוב יותר עד כמה צדקו דבריי מאשר נעמי שמר עצמה, שהיתה אדם אינטליגנטי. הכלל: מי שאינו יכול להריח אבק שריפה אל יצא למלחמה. עדיין לא נולד מבקר רציני שהיה חביב על כולם".

כמעט לכל שיחה על ביקורת הספרות בישראל משתרבבת שורה קבועה - "אין היום דן מירון חדש" - מלווה באנחה על הצטמצמות מדורי הספרות והמעבר ל"שוק ספרים" ולשיח כלכלי. האם מירון עורך חשבון נפש על כך שהדור הקאנוני של המבקרים לא טיפח דור המשך? "אני בכל זאת רואה כמה אנשים צעירים מאוד מוכשרים", הוא אומר ומתרווח לאחור, "אבל אני לא יודע אם יש להם ה... איך לקרוא לזה? המזג של דן מירון, הטמפרמנט, החוצפה והיכולת - לנשוך ולהינשך. אבל הם מוכשרים והם מבינים. מה שחסר זה לא אנשים, אלא במה. אין שום זירה שבה השיח הספרותי חשוב. דן לאור פירסם עכשיו ביוגרפיה על אלתרמן; בזירה ספרותית תקינה תישאלנה שאלות - זה חשוב? זה מוצלח? כמו שזה מתגמד בעיתונות היומית זה נהפך לשאלה - הוא הסתיר את התעלולים של אלתרמן הבוהמיין, או לא?"

"חושש מחוק הספרים"

מירון אינו מרבה להתייחס כיום במאמריו לספרות ישראלית עכשווית, ומעדיף רק לעיתים לשטוח את העדפותיו, ובקצרה. לדבריו, תפקיד שומר הסף שמור עתה לאנשים צעירים יותר. "מבקר שרוצה להיות על השטח בדיוק, צריך לכתוב מדי שבוע, מה שאני עשיתי במשך 30 שנה. מבקר כזה צריך לקרב אל הקוראים דברים, להגיד 'לא כדאי לכם' ולהסביר למה לא כדאי. ולא לדבר אל שוטים, אלא אל אנשים רציונליים ונבונים. לצערי, צעירים ממני גם לא עושים זאת עכשיו. אריאל הירשפלד, למשל, מאוד מוכשר - אבל גם לא עושה את זה. אולי גם הוא כבר רואה את עצמו כמי שיצא מן היריד הזה".

איך סופרים מתפקדים במצב שבו אין להם השתקפות ביקורתית ליצירתם?

"שמע, אני לא יודע כמה הביקורת נחוצה לקהל, אבל לסופרים היא נחוצה כאוויר לנשימה. כל סופר אמיתי, לא חשוב באיזו דרגה, יודע את זה בפירוש. הוא צריך לראות את עצמו במראה, אפילו אם זו מראה עקומה. זה חלק אורגני מההתפתחות שלו. אני לא מאמין לאף סופר שאומר שהוא לא שם לב לביקורת. זה שקר מוסכם וקבוע. ברגע שאתה כותב עליהם משהו, הם שמים לזה לב, ועוד איך. מתרגזים, נהנים, לא חשוב מה, אבל זה נוגע להם לגמרי".

מה אתה אוהב ועוקב אחריו בספרות הישראלית העכשווית?

"יש בישראל היום שירה מעניינת. יש כמה משוררים צעירים שאני ממש מחפש, ליאור שטרנברג, למשל, או המשורר הדתי יוסף עוזר. ויש גם מספרים ותיקים טובים מאוד, אני מאוד מעריך את רונית מטלון, את יובל שמעוני - הלוואי שהוא פעם ייתן לנו עוד רומן. וגם ותיקי הוותיקים, למשל א"ב יהושע". 

בעוד כשלושה שבועות יוכרז הזוכה בפרס ספיר. לאורך העשור שהוא קיים - אתה רואה השפעה חיובית של הפרס על השדה הספרותי?

"את פרס ספיר יש לשפוט לא על פי כמה מהשערוריות שליוו אותו, אלא על פי תוצאותיו - והן נראות לי אפסיות. הפרס קידם יצירות בינוניות, או גרועות ואפילו גרועות מאוד, שנכתבו מראש לשם פופולריות, ובוודאי היו זוכות בה גם ללא פרסים. עדיין צריך לחכות למקרה שבו יעלה פרס ספיר, וכמוהו גם פרסים אחרים, על נס את מיטב היצירות הזקוקות באמת להבלטה. מבחינתי - פרס ספיר מיותר, זהו שדה מאבק כוחני של הוצאות הספרים החזקות, משהו שמותר לא לשים אליו לב כלל".

חוק הספרים ייכנס בחודש הבא לתוקף. בינתיים ההוצאות והרשתות בדרך ללא מוצא.

"אני מאוד חושש מחוק הספרים. אבל נראה איך הוא יתחיל לפעול. אני חושש שהוא יביא לצמצום חמור ופחדני של ההוצאות בפרסום ספרות מקורית, חוץ משל הסופרים המוכרים".

היית נגד החוק מההתחלה?

"לא הייתי בעדו אף פעם. כשסופרים חשבו שזה הפנסיה, זאת ההצלה, אני חשבתי ההפך. תראה, שתי רשתות הספרים הרסו את השוק מלכתחילה בהשפלה של הספר למדרגה כזו, שנותנים לך אותו כמעט חינם. זה היה מעשה נורא. כך שיכול להיות שאין פתרון אמיתי, אלא רק בדרך הקשה, שבמשך שנתיים או שלוש הציבור יתרגל מחדש למחשבה שלספר יש עלות, שגם אלו שכתבו, התקינו, הגיהו, ערכו ותירגמו אותו צריכים לחיות".

אתה עורך ראשי בהוצאת אפיק. נוח לך להתמקם בעמדה המו"לית לאחר שנים של מחקר?

"זה לא כל כך נוח, אבל במציאות המו"לית הרגשתי שכמעט אי אפשר לעשות שום דבר בלי זה. אתה לא יכול לנסות להביא דברים שאתה חושב שכדאי להביא, כי אתה מתחיל ללכת דרך הצינורות של ההוצאות המקובלות, והן כולן נמצאות היום במשבר. אז הצטרפתי לאפיק; אף פעם לא אמרתי שזה מעשה מושלם, אבל כמה ספרים ראו כבר אור".

כשהתחלת עוד לא היה אפילו פקס. היום הספרות צריכה לפעול בתוך בליץ טכנולוגי. אתה מסתדר?

"אני שייך לדור שהוא נכה טכנולוגית, אבל אי אפשר שלא להשתמש בה, היא כל כך מקלה והיא כל כך בוטחת, והיא מאפשרת דברים. מצד שני, אין לי האמון שיש לאנשים הצעירים בטכנולוגיה, אז אני חי עם סוג קטן של אימה".

בלקסיקון הספרות העברית מוזכרים אלפי מאמרים ומסות שלך. אתה מביט אחורה לפעמים ומסתכל על הקורפוס הזה כמעשה אחד?

"האמת היא שאני מסתכל לאחור מעט מאוד. דברים שכתבתי, כל עוד אני זוכר אותם, משעממים אותי. די, גמרנו, לא רוצה לראות את זה. אבל לפעמים קורה לי, בגילי, שאני קורא משהו שאני כבר כמעט לא זוכר שכתבתי אותו, ואז יש לי או הפתעה לטובה, או הפתעה לרעה".

אין שום מחשבה על האטה?

"כרגע לא. כשאהיה מוכרח, אני אאט. נראה כמה זמן אוכל לעמוד בזה, וכמה בת זוגי תסבול אותי". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו