נקודה מסוימת בתוככי ספסלי הקואליציה שבמליאת הכנסת הפכה למוקד ההתרחשות אולי המשמעותי ביותר במערכת הפוליטית בימים אלה. זה לצד זה יושבים באולם סגני השרים, ציפי חוטובלי וזאב אלקין, כשבדיוק מאחוריהם, רוכן קדימה לעברם יו"ר הקואליציה יריב לוין - ומתקיימות ביניהם שיחות ערות על הנושא המדיני. לפעמים מצטרף לקבוצה גם סגן השר אופיר אקוניס. סגן השר דני דנון שוהה הרבה בחו"ל, אבל נמצא בקשר טלפוני צמוד.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הנושא המדובר הוא כמובן העניין המדיני. אם וכאשר יתפתחו סממני מרד במפלגת השלטון על רקע ביקוריו התכופים של מזכיר המדינה, ג'ון קרי הבלתי נלאה, מקורו באותה נקודה רוחשת וגועשת באולם המליאה, שעוד יכולה להתגלות כפוליפ במעי הגס של ראש הממשלה.
הישיבות השבועיות של סיעת הליכוד נעשות מתוחות יותר ויותר מדי שבוע. ראש הממשלה אמנם מבהיר בכל אחת מהן כי עמדתו לא השתנתה ומחדד את חילוקי הדעות בינו לאמריקנים, אבל גם אמירות אלה לא מרגיעות את השטח. בכיר במפלגה הישווה השבוע את הנעשה בליכוד ללבה מבעבעת בלועו של הר געש. לא סתם מיהרו חברי מפלגה רבים, ובהם שרים בכירים, להישבע אמונים לבקעת הירדן ולהקצין התבטאויות בנושא המדיני.
גם אקוניס, המקורב מאוד לנתניהו, מודאג מאוד מההתרחשויות, הן המדיניות והן אלה הפוליטיות. "כפי שהערכתי לפני שבועות רבים", אמר השבוע בשיחה סגורה, "הבעיה העיקרית שבפניה עומדת שלמות הקואליציה היא קרי. הדבר הזה רק הולך ומתעצם נוכח מסמך ההבנות החד־צדדי, שיקשה על קיום הקואליציה בהרכבה הנוכחי, גם אחרי ההסתייגויות שישראל תציג".
לדבריו, "המסמך מבטא עמדה אמריקנית אגרסיבית. משום מה ברק אובאמה וקרי אינם מבינים שדווקא הדברים שנעשו בלחץ האמריקני הכי חזק, כמו שחרור רוצחים וויתור על הבקעה, מביאים לתוצאה ההפוכה בדיוק ממה שהעריכו בסטייט דפרטמנט".
עוד מאקוניס: "הבקעה, שהיא בקונצנזוס ישראלי רחב מאוד, ורבים, כולל במפלגת העבודה לדורותיה, ראו בה רצועת הביטחון המזרחית של ישראל, היתה צריכה להיות מחוץ לשיח הנוכחי, אולם האמריקנים עושים בדיוק להפך ונוגעים בנקודות הכי רגישות של הציבור הישראלי. זה חוסר הבנה של החברה הישראלית וכאמור הדבר מעמיד בסכנה את הרכב הקואליציה הנוכחי".
עדיין מוקדם להעריך לאן העניינים יתפתחו, והם ייגזרו בראש ובראשונה מהמענה שייתן נתניהו למסמך של קרי. בפורום הסגור של חברי האגף הימני בליכוד מתגבש מענה, שאפילו חבריו כבר מכנים אותו בשם המפורש "מרד", אם כי בחיוך שובב.
בין המהלכים הנידונים: התבטאויות ימניות חריפות, אפילו אם יעמדו בניגוד למהלכים שיקדם בו בזמן נתניהו. זה בהתחלה. לאחר מכן, הם אומרים, ייתכן שיהיו כאלה שיעדיפו לוותר על תפקידם כאות מחאה. יריב לוין, הם אומרים, הסכים להיות יו"ר קואליציה למשך שנה אחת, אז אם הוא באמת מתכנן לעזוב, מוטב לו לעטוף זאת בנימוקים אידיאולוגיים. כנ"ל לגבי חוטובלי, שממילא שקלה לפרוש על רקע המתיחות בינה לשר הממונה עליה, ישראל כץ.
חברי הקבוצה בליכוד רואים את עצמם למעשה כמגן האחרון של מחנה הימין בכנסת, יותר מהבית היהודי, שאותו אפשר להחליף במקרה הצורך. השבוע, למשל, פרצה שמועה כי נתניהו הינחה את גורמי הממשל הרלוונטיים שלא לקדם בנייה בהתנחלויות שמחוץ לגושי ההתיישבות. בתוך שעות ספורות נחתה משלחת מסיעת הליכוד בלשכתו של שר השיכון, אורי אריאל, לברר הכצעקתה.
השקט של הבית היהודי
אולם בעוד בליכוד השטח בוער, בבית היהודי דווקא שקט למדי. המפלגה שהיתה צריכה יותר מכל לעמוד ולהתריע, ולכל הפחות לאיים באיומים שונים, נאלמת דום על כל חבריה. לא נפתלי בנט, לא איילת שקד, אפילו לא אורי אריאל. גורנישט. בליכוד מייחסים את זה להשפלה שספג בנט בפעם הקודמת שניסה לעשות סיבוב על שחרור המחבלים. אחרי שיצא בשצף קצף נגד השחרור לקראת הפעימה השנייה, נודע כי השחרור נעשה בתיאום איתו בתחילת הדרך. הסבר נוסף הוא רצונו של בנט לקרוץ גם לקהל אחר, זה שגר בתל אביב ואינו חובש כיפה, ושההתנחלויות לא בדיוק בראש מעייניו. אם בנט יאיים לפרוש, המציאות עוד עשויה לדחוף אותו לממש זאת, בניגוד מוחלט לתוכניותיו, להישאר שר בממשלה ולבסס את מעמדו.
וכאילו ללבות עוד יותר את המהומה הכללית, ממשיכה ציפי לבני, הממונה על המו"מ מטעם הממשלה, להשמיע התבטאויות שמאלניות הולכות ומקצינות. נראה שלא ירחק היום ששרי הליכוד יתחילו לתקוף אותה כמו בימים הטובים שהיתה יו"ר האופוזיציה.
השטח נמצא בימין
לצד חשדנות רבה מצד חברי הליכוד, אחרים מפרשים את דבריו של נתניהו בדיוק לכיוון ההפוך. שהקו שאותו הוא מוביל, שמי שידחה את מסמך ההבנות האמריקני - הם הערבים, בסופו של דבר יוכיח את עצמו. אפילו את התנהלותו בעניין חוק סיפוח הבקעה הם מפרשים כך: נתניהו לא מעוניין שסיפוח הבקעה ייקבע בחוק שלא יזמה הממשלה, אולם הוא אידיאולוגית תומך בסיפוח, לכן לא יכול היה לדרוש משריו להתנגד לו.
מנגד, האווירה היום בליכוד שונה מאוד מהליכוד של אריק שרון. השטח בליכוד נמצא בימין. כל חברי הכנסת והשרים מבינים את זה בחושיהם החדים וכולם פונים לאותו כיוון. אפילו גדעון סער, שהצטייר בקדנציה הקודמת כמתון שבחבורה, מיהר השבוע לבקעה, וגם עושת דברו, מירי רגב, הפכה לפתע מהדוברת הנלהבת של ההתנתקות לחסידת ארץ ישראל השלמה.
צופה מהצד יתקשה להבין את המציאות המטורפת הזאת: המפלגה היחידה בכנסת שחיה בחרדות ממעשיו של ראש הממשלה היא דווקא מפלגתו שלו. השאר, כך נראה, ישנים טוב בלילה.
הנורמליות הלוקה בחסר באזורנו היא לא מנת חלקה רק של המערכת הפוליטית. גם מבחינה מדינית, כדאי לשאול את השאלה הפשוטה, כיצד הפכה ישראל למדינה היחידה בעולם הסרה למרותו של הנשיא האמריקני המקרטע. הלוא כל פנייה מצידם של אובאמה וקרי נענית על ידי יתר המדינות במנעד הנע בין סירוב מנומס לדחייה גסה. זה לא משנה אם זו רוסיה, סין או איראן, או אם זו אירופה, אפריקה או אסיה. אפילו על הקונגרס אצלו בבית אובאמה לא משתלט.
יותר מכך, מוביל המרד בסנאט נגד הנשיא בעניין הסנקציות על איראן, נושא שעשוי לגרום לאובאמה למבוכה בינלאומית קשה, הוא יו"ר המפלגה שלו. מכולם שומעים אובאמה וקרי "נייט". רק פה הם זוכים לאוזן קשבת. מה הפלא, אם כן, שקרי מעדיף לבלות פה כמעט מדי סופ"ש.
בין שרנסקי לסילבן
רבים מתומכיו של הרב דוד סתיו לרב הראשי לישראל שאלו עצמם האם תמיכתו של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לא הזיקה למועמדותו יותר מאשר הועילה, בבחינת מגע מידאס, אבל במהופך. עכשיו שואלים במערכת הפוליטית אם אותו דבר יכול לקרות לנתן שרנסקי, מועמדו של בנט לנשיאות.
נתניהו באמת מתעניין בהצבת שרנסקי כמועמד לנשיאות. הוא סבור כי הוא מועמד ראוי. הוא אף התייעץ עם כמה ממקורביו בליכוד בנושא. אולם הידיעה כי מדובר למעשה במועמד של בנט, די חיסלה את הסיכוי ששרנסקי יהיה הנשיא הבא של מדינת ישראל.
כיוון שמדובר בהצבעה חשאית, על המועמד לנשיאות לכתת רגליים ולעבור חבר כנסת אחר חבר כנסת כדי להבטיח את בחירתו. שרנסקי מן הסתם לא יעשה את זה - מה שמקטין את סיכוייו.
למרות שיש עוד שישה חודשים תמימים, המירוץ הזה הולך ומתחמם. המועמדים הוודאיים נכון לעכשיו הם רובי ריבלין ובנימין בן־אליעזר. הקרב הזה שקול משהיה נדמה בהתחלה. פואד, אף שלא הכריז רשמית, הולך ומגבש סביבו חזית רחבה של תומכים, מהסיעות הערביות ועד החרדיות. גם לריבלין תמיכה גדולה בעיקר בקרב חוגי הימין, שמעדיפים אותו על פני מועמד העבודה.
אולם מי שעשוי לשנות את תמונת המירוץ מקצה לקצה הוא סילבן שלום. גורמים רבים במערכת הפוליטית מעריכים כי בליבו של שלום למעשה כבר גמלה ההחלטה לרוץ, וכי שתיקתו בעניין נובעת כתוצאה ממהלך טקטי. בין לבין נעשית בדיקה שקטה של ההיתכנות לנצח במקרה שיחליט סופית להתמודד. חלק גדול מהחרדים, בעיקר בש"ס, תומכים בו. גם בליכוד ובבית היהודי יצביעו עבורו. ביש עתיד כנראה ייתנו חופש הצבעה. ישראל ביתנו יעדיפו אותו, אם שרנסקי ודוד לוי יהיו סופית בחוץ. שלום גם יביא לסבב מינויים ולשדרוגים בממשלה ובכנסת במקרה שייבחר.
שר חוץ אלטרנטיבי
מתחילת הקדנציה מחפש אביגדור ליברמן אפשרות להגדיל את מספר חברי סיעת ישראל ביתנו במסגרת הסיעה המשותפת עם הליכוד. הבא בתור ברשימה המשותפת הוא כרמל שאמה־הכהן מהליכוד, ואחריו שני חברי ישראל ביתנו - אלכס מילר וליאון ליטינצקי.
הרעיון המקורי היה להביא לבחירתו של שאמה־הכהן לראש עיריית רמת גן, ואז להורות לשני שרים מהמפלגה להתפטר מהכנסת ולאפשר את כניסתם של שני האחרים. אבל, שאמה־הכהן הפסיד והתוכנית טורפדה, אך לא נגנזה. עכשיו מבקש ליברמן לפנות את שאמה־הכהן מהרשימה על ידי מינויו לשגריר ב־OECD, כשהשלב הבא יהיה, כנראה, לתמוך בסילבן שלום לנשיאות ולפנות את הדרך לשני חבריו.
מי שלא מתכוון לפנות את הדרך, אף שהוא עומד לקראת סיום תפקידו ועל אף גילו, הוא שמעון פרס. בעוד חצי שנה יהיה פרס גמלאי רשמי של מדינת ישראל, אבל הוא ממש לא מתכוון לשבת בבית אבות ולשתות כוס תה לבוש בחלוק. הוא מתכוון להיכנס ללשכתו המפוארת החדשה במרכז פרס לשלום ולנהל את ענייני המדינה משם.
הוא לא מתמודד לכנסת, אבל בהחלט ידאג לשמש פטרונם הפוליטי של כל מי שיהיה מוכן לכך. מקורביו דאגו להעביר מסר ברור השבוע, כי פרס לא נעלם ולא ייעלם. הוא מודאג מהתהליך המדיני ובכוונתו להשפיע ממרומי מעמדו על הנושאים החשובים לו.
הם דוחים בתוקף את המונח "משרד החוץ ב'" שידבק במרכז פרס לשלום, ביום שבו פרס ינחת במקום, אולם לא מכחישים את תוכניותיו להיות מעורב. קשה לפרש את כוונותיו של פרס מלבד חתרנות נגד ממשלה מכהנת. פרס, צריך לזכור, כשל כמעט בכל התמודדות ציבורית במהלך חייו: נגד יצחק רבין, נגד עמיר פרץ, נגד נתניהו, ואפילו נגד משה קצב - כעת הוא מתכוון לנצל את שארית האהדה כלפיו לקידום אג'נדה שלא קיבלה את אמון הבוחר, בטח כאשר באה מפיו. בכל מבחן בקלפי יצא פרס כשראשו בין ברכיו.
מלשכתו של פרס נמסר בתגובה לדברים כי "המידע אינו נכון. לא הנשיא פרס ולא איש מטעמו מעולם לא אמרו כי הנשיא יקים משרד חוץ אלטרנטיבי ואין לאף אחד כוונה לעשות זאת".
לפחות, הוקרה
לא ברור עד כמה הסעיף שהכניס ח"כ אלעזר שטרן בחוק הגיוס החדש, הקובע כי שליחות מטעם חב"ד בחו"ל תיחשב לשירות אזרחי, אכן ישפיע על מי מהשליחים. רובם ככולם נשארים בארצות שליחותם ולא יחזרו לארץ כדי לממש את ההטבה שתוקנה להם בחוק החדש, אולם יש בחוק הזה אמירה משמעותית. לדברי היוזם שטרן, "גם אם לא יהיה אפילו חב"דניק אחד שייהנה מהחוק החדש, זו לפחות תהיה הדרך של המדינה לומר לכל השלוחים עד כמה היא מעריכה ומוקירה אותם".
למען הגילוי הנאות, גם אני נמנה עם חסידי חב"ד. ובכל זאת מותר לי לומר כי בתי חב"ד, שפרוסים בכל העולם, הפכו עם השנים לסוג של נציגויות ישראליות לא רשמיות. במקרים רבים, כשידיהם של הנציגים הרשמיים כבולות לחוקים ולהסכמים דיפלומטיים שונים, נעזרים הם באנשי חב"ד בתחומים רבים, ובהם עניינים קונסולריים מובהקים.
לא אחת נדרש נציג חב"ד על ידי השגריר להגיע לאזורי אסון, לאתר מטיילים אובדים, לחלץ נפגעי סמים, לבקר אסירים ישראלים בבתי הכלא ועוד. רק באירוע האחרון בפיליפינים, כשיצאה בקול תרועה מהארץ משלחת החילוץ הצבאית, צבאו כולם על פתחו של בית חב"ד המקומי, שסיפק לעשרות חבריה סעודות שבת, שתייה, ואפילו מניין לתפילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו