הפוליטיקה של הרוק

חדר האורחים במועדון הצוללת הצהובה הירושלמי המה אדם בימי רביעי בערב בשבועות האחרונים. בחלל המרווח הצטופפו אמני רוק ומוסיקת אינדי ישראלים לצד מפיקי פסטיבלים, עיתונאי מוסיקה ושדרני רדיו, מנהלי לייבלים וחברות מוסיקה ממדינות שונות בעולם, שבאו לשמוע ולהתרשם מהיצע מוסיקת הרוק והאינדי (מהמילה Independent; מדובר במוסיקה שנעשית באופן עצמאי וללא חברת תקליטים) המקומית.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האווירה היתה לא רשמית וידידותית, הודות ליין ולוויסקי שזרמו כמים. את הסמולטוק ואת שיחות המינגלינג אפפה תחושת ציפייה לקראת שיאו של הערב - רצף של הופעות חיות על במת המועדון, שכללו את גבע אלון וה־The Flying Baby,  Men of North Country, The Wake Up Suzzys ו־Echo&Titto, כולם מוסיקאי אינדי מוכרים יותר ופחות, שהציגו את "מרכולתם" מול "קניינים" פוטנציאליים.

ההופעות האלה היו יריית הפתיחה של פרויקט בשם "חשיפה בינלאומית למוסיקה", שהתקיים זו השנה הרביעית ברציפות. במסגרת האירוע, שהתפרס על פני שני סופי שבוע ארוכים (14-11, 23-20 בנובמבר), נחשפו כ־33 אנשי תעשיית המוסיקה ממדינות כגון גרמניה, יפן, צ'כיה, ארה"ב, אוסטריה, סין, טורקיה ורוסיה, למיטב אמני ישראל בז'אנרים של מוסיקת עולם, ג'אז, רוק ומוסיקת האינדי, דרך מפגשים והופעות חיות.

אירועי "קניינות" כאלה, שנקראים בעגה המקצועית Show-Case, נפוצים מאוד בחו"ל ומשמשים כלי עבודה המקשר בין יוצרים בתחומים שונים לבין מפיקים, סוכנים ואנשי מפתח בתעשייה. "פרויקט חשיפה" הוא אירוע השואו־קייס הגדול המתקיים בישראל, ומטרתו, בגדול, היא ייצוא התרבות והאמנות הישראלית לחו"ל. 

מדינת ישראל הקטנה היא ענקית ייצור וייצוא של מוסיקת רוק ואינדי. לז'אנרים המוסיקליים הללו יש קהל עצום בארץ, ואמנים ולהקות רבים שמספקים את הדרישה לרוק איכותי מקומי. מאות הופעות חיות מתקיימות מדי חודש בכל רחבי הארץ, מועדוני הופעות ותיקים כגון הבארבי בתל אביב, הזאפה בהרצליה והצוללת הצהובה בירושלים מלאים באנשים, ופסטיבל המוסיקה אינדינגב - שהתקיים לפני כחודשיים זו השנה השמינית בדרום הארץ - מושך אליו אלפי אנשים כל שנה.

וזה לא הכל - תל אביב כבירת התרבות של ישראל מיוצגת בפלטפורמות מוסיקליות בינלאומיות כגון Balcony TV, ערוץ מוסיקה אינטרנטי בינלאומי שבו אפשר לצפות בקליפים של אמנים שונים המופיעים על גגות ובמרפסות בערים שונות ברחבי העולם. בנוסף, תחנות רדיו כגון קול הקמפוס ותחנת הרדיו האינטרנטית "הקצה", מספקות אלטרנטיבה מוסיקלית למיינסטרים הישראלי - וכל זה הוא רק קצה הקרחון. בעידן של לייבלים פרטיים הפקות תקליטים עצמאיות והיכולת להקליט, להפיק ולשווק אלבום מהסלון בבית, היצע המוסיקה המקומי רק הולך וגדל, ועימו גם הקהל שצמא לו. אז מוסיקה מקומית טובה ואיכותית יש, אמנים יוצרים יש, קהל שרוצה לשמוע יש - אז למה לא לשווק את זה החוצה?

"מה נעשה עם רוק"?

את הכפפה הזו הרים כבר לפני 18 שנים האגף לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ (קשתו"ם), כאשר כונן בשיתוף מרכז סוזן דלל את פרויקט "חשיפה בינלאומית" למחול ישראלי. במסגרת הפרויקט הגיעו לארץ מיטב סוכני וקנייני מחול ממדינות שונות בעולם להתרשם מיכולת התנועה המקומית. ראה משרד החוץ כי טוב, וכונן פרויקט חשיפה גם לתיאטרון, למוסיקת עולם ולג'אז, וכאמור, בשנתיים האחרונות אף למוסיקת רוק ואינדי. את שני האחרונים מארגן המשרד בעזרתו של צוות הצוללת הצהובה - מועדון ההופעות הוותיק - משרד התרבות והספורט ועיריית ירושלים.

"אצ'ה בר, מנהל הצוללת, פנה אלי כשסיימנו עוד שנה מוצלחת לפרויקט חשיפה לג'אז ולמוסיקת עולם, וסיפר לי על תסיסה מקומית ועולמית בז'אנר מוסיקת הרוק והאינדי", נזכר רפי גמזו, סמנכ"ל משרד החוץ וראש אגף קשתו"ם. "לא ממש ידעתי על מה הוא מדבר; אלה תחומים שאין להם שום תמיכה ממסדית ובאופן אינהרטי לאופיים, גם לא מסגרת מסודרת, אבל מנגד יש המון אכסניות תרבותיות לז'אנרים האלה ופסטיבלים ענקיים בקנה מידה בינלאומי שמגלים בהם עניין, אז אין שום סיבה שישראל לא תשתתף בהם. בשנה שעברה העמדנו את העניין לניסיון, וראינו שהחשיפה הוכיחה את עצמה, כך שהחלטנו ללכת על זה גם השנה". 

האם המטרה פה היא הסברה? 

"בשום אופן לא. תרבות היא בשום אופן לא הסברה. הסברה בדמוקרטיה היא אג'נדה שמוכתבת על ידי השלטון הנבחר. אסור שייצוא של תרבות יהיה תלוי באג'נדה כזו. ייצוא מוסיקלי מקומי כן בא ללמד את צרכני התרבות במדינות אחרות שהמציאות הישראלית היא מגוונת, מורכבת, עשירה ופלורליסטית, ודאי יותר ממה שהם מקבלים דרך הגישה הסטריאוטיפית, הצמצום והפשטנות של הדברים, כפי שכלי התקשורת בארצם מציגים להם".

הדס וענונו, המנהלת האמנותית של "פרויקט חשיפה", מסתובבת בין המוזמנים המקומיים והאורחים מחו"ל ומלטשת את כישורי המינגלינג שלה. האתגר הגדול הוא להביא את אנשי התעשייה העולמית לכאן, לשכנע אותם שישראל היא מעצמת רוק ואינדי שרק מחכה להתגלות. הפרויקט הזה הוא הבייבי שלה, פרי עבודה מאומצת של חודשים רבים. בין סיגריה לסיגריה על המרפסת החשופה לאוויר הירושלמי הקר, היא נזכרת איך ישבה "ממש כמו באוניברסיטה, עם מצגת שהכנתי והכל", בלשכת משרד החוץ ושיכנעה אותם שמדובר בתרנגולת שתטיל ביצי תרבות מוזהבות שאפשר יהיה לייצא. "החבר'ה מהצוללת ואני הסברנו שלהקות האינדי בארץ, שאף אחד במשרד החוץ לא ממש שמע עליהן קודם, הן המיינסטרים של עולם המוסיקה הבינלאומי", היא אומרת, "שאלה המוסיקאים שמתחזקים את הפסטיבלים הכי גדולים והכי חשובים באירופה. במשרד החוץ לא ממש ידעו איך לאכול את זה, אמרו לנו 'מה נעשה עם רוק, איך נייצא את זה?' אבל אנחנו הצלחנו לקבל את ההזדמנות של השנה שעברה, וזו היתה הצלחה מסחררת".

ואכן, בזכות הפרויקט של השנה שעברה הגיעו אסתר רדא והרכב "הקולקטיב" לפסטיבל גלסטונברי המהולל שמתקיים באנגליה כבר 30 שנה. מדובר בפסטיבל הכי גדול והכי יוקרתי באירופה, שבמסגרתו מופיעים אמנים ולהקות מהשורה הראשונה, והכרטיסים אליו נגמרים חצי שנה לפני תחילתו. הקשרים בין האמנים הישראלים לבין הסקאוטרים של הפסטיבל נרקמו במסגרת "פרויקט חשיפה". 

מה מגדיר את הפרויקט כהצלחה מבחינתכם?

"בעיקר הקשרים שנוצרים בין האמנים לאנשי התעשייה העולמית. הרבה מוסיקאים ולהקות שהופיעו כאן בשנה שעברה תפרו לעצמם טורים בחו"ל, למשל האיינג'לסי ואיזבו שכבר עשו טור באירופה, ותחנת הרדיו 'תדר' פתחה שלוחה ביפן ובסנט פטרסבורג".

איך מחליטים אילו אנשי תעשייה להביא?

"אנחנו בקשר הדוק עם נספחי תרבות ברוב השגרירויות שלנו בעולם. הם גם האנשים שיודעים מה קורה באותה מדינה מבחינת מוסיקה ותרבות ויודעים לאילו אנשי מפתח בתעשייה המקומית שלהם לקשר אותנו. בשנה שעברה הצלחנו להביא 22 נציגים זרים, השנה כבר הגיעו 33. יש פרומוטרים ובוקרים ששולחים לנו אי־מיילים ומבקשים שנביא אותם, כי הם כבר שמעו מה הולך פה ומאוד מעניין אותם לפגוש את האמנים. בסך הכל תעשיית המוסיקה העולמית היא קטנה, וברגע שהיה כאן איזה במאי או מפיק של פסטיבל שהתרשם לטובה, השמועה כבר טסה. מבחינת האמנים הישראלים, כולם רוצים להשתתף, זו הרי הזדמנות אדירה לפרוץ לחו"ל. יש רשימות המתנה מטורפות. השנה, לדוגמה, נרשמו 300 אמנים. נבחרים רק 26". 

איך עובד הסינון?

"יש ועדה אמנותית שמורכבת מהאליטה של אנשי המוסיקה והתעשייה בארץ, והם בוחרים. אין ממש קריטריונים מדויקים, פשוט חוות הדעת שלנו לגבי למה יש פוטנציאל להצליח בחו"ל, מה יעניין את הקהל שם. כמובן שזה חייב להיות איכותי".

שיכרון חושים בברצלונה

השמועה על אירוע השואו־קייס בישראל כבר עשתה לה כנפיים בקרב התעשייה העולמית, והשנה הצליח צוות הצוללת להביא לכאן את מנהלו של אחד הפסטיבלים הכי שווים באירופה, פסטיבל "פרימוורה סאונד" (Primavera Sound) מברצלונה. פרימוורה הוא הקרם דה לה קרם של פסטיבלי הרוק, האינדי והמוסיקה האלקטרונית בעולם. הוא פרוס על פני שבוע של שיכרון חושים ספרדי, ומיטב האמנים הבינלאומיים מופיעים בו. אולם כרגע המנהל המהולל אלברטו גיחארו, הסלב שכולם תולים בו תקוות שיאמץ אמן ישראלי לפסטיבל הכה שווה שלו, עומד כאחרון פרחי הקיר הביישנים ליד הקיר ומאזין למה שמתרחש על הבמה.

כשאני מעמתת אותו עם העובדה שיש לו כנראה את העבודה הכי שווה בעולם, הוא צוחק ומניד בראשו. "אני מניח שכן, למרות שדי קשה לנסוע בכל חודש למקומות שונים בעולם בשביל למצוא מוסיקה חדשה עבור הפסטיבל".

נו באמת, לא אמין.

"אוקיי, אני מניח שלא, אבל זו עבודה שאנחנו לוקחים ברצינות יתרה. הבחירות המוסיקליות שלנו הן המוסיקה שאנשים יאזינו לה בשנה הקרובה. זו הרבה אחריות מבחינתנו".

ואיך אתה מתרשם עד עכשיו?

"בשנה שעברה היה כאן אחד הבוקרים שלנו שהתרשם מאוד מהמוסיקה המקומית, אמר שיש פה אנשים מעניינים שעושים עבודה מעניינת, והשנה, כשפנו אלי ממשרד החוץ שלכם, לא היה לי ספק שאני מגיע ואין לי ספק שהולך להיות מעולה. יש בישראל פוטנציאל מוסיקלי גדול, ואני חושב שאמנים ישראלים יכולים להעשיר את הפסטיבל שלנו".

אחד האמנים האלה, שאולי יעשירו את פרימוורה סאונד במאי הקרוב, הוא גבע אלון, אחד מאמני האינדי המוכרים יותר למיינסטרים הישראלי. אלון הגיע לצוללת עם הרכבו הישן, The Flying Baby, שממנו פרש לפני כמה שנים כאשר החל בקריירת סולו. אלון הוא שועל שואו־קייסים ותיק, ומבחינתו אין לו שום כוונה לשווק את עצמו מול אף גורם זר. הוא חזר לא מזמן מסיבוב הופעות מוצלח באירופה והוא נמצא בעסק מספיק שנים בשביל לדעת ששום חיוך או תמרון התנחמדות כזה או אחר לא יעשו את העבודה - רק המוסיקה. "המוסיקה מדברת בעד עצמה", הוא אומר. "אין שום דבר אחר שאני יכול להגיד למפיק זר או למנהל פסטיבל כדי לשכנע אותו להזמין אותי להופיע. הוא פשוט צריך להקשיב למוסיקה. אם הוא אוהב, הוא ייגש אלי, ואם לא, אז לא".

לדברי אלון, "למרות שיש לי הצלחה מסוימת בחו"ל וכבר הופעתי שם, זה אף פעם לא נגמר. זה בור ללא תחתית. תמיד אפשר לפגוש מישהו חדש שיכול לקשר אותי לעוד מקומות, לפסטיבלים או למועדונים וליצור לי מערך הופעות חדש. בגדול, המטרה היא ליצור קשרים חדשים, שיניבו, בתקווה, סיבובי הופעות. ההצלחה של זה תלויה בכל כך הרבה דברים, שלך, כאמן, אין עליהם הרבה שליטה. לפעמים נראה כאילו לא קורה כלום, ואז, שנה אחרי האירוע, אני מקבל אי־מייל ממישהו שפגשתי, שמזמין אותי לבוא. אין לדעת".

*   *   *

בשלב הזה השואו־קייס נמצא כבר נמצא בשיאו. אלון וה־The Flying Baby ביצעו את הספתח, וקהל מקומי מתחיל לזרום פנימה. אף שמדובר באירוע מקצועי לכל דבר, המטרה פה היא ליהנות מהמוסיקה, ולתת לסקאוטרים להרגיש קצת את הקהל המקומי, שלו יש תרומה מאוד חשובה להנאה של האמנים מההופעה. אני יוצאת החוצה למרפסת לנשום אוויר הרים צלול כיין ומוצאת שם את עדי אולמנסקי, אחת ההבטחות המקומיות בתחום המוסיקה האלקטרונית, לבושה בחצאית קצרה ובחולצה דקיקה, למרות הקור הירושלמי החודר. "את לא נורמלית!" אני ממלמלת לעברה דרך שיניים נוקשות. "עיזבי, אני ירושלמית, בשבילי זה קיץ עכשיו", היא עונה.

אולמנסקי היא אחת המוסיקאיות שהמילה "חו"ל" כתובה לה על המצח. חמושה בלוק חללי, שיער ורוד וכחול, סטייל שנראה כמו הכלאה בין הספייס גירלז לאנימה יפנית, המוסיקה שלה היא הכי "לא כאן" שיש: היפ־הופ אלקטרוני ממוקסס שנשמע כמו משחק מחשב שיצא מכלל שליטה. לא מזמן חתמה עם המנהלת האישית של נינט וחזרה מסיבוב הופעות קצר באנגליה, עם חשק לעוד. "השואו־קייס הזה הוא הזדמנות פז בשבילי להיחשף לאנשי תעשייה עולמיים ולתקשורת הבינלאומית", היא מסבירה. "לא ייאמן שזה קורה בארץ, ולא ייאמן שזה קורה בירושלים. כירושלמית, תמיד יש לי תחושה כאילו הכל קורה בתל אביב, ופתאום דבר כזה, מטר הבית. זה כיף".

כשאני שואלת אותה אם יש שיטת פעולה באירועים מהסוג הזה, היא עונה: "תיכנסי פנימה ולכי לשמוע מוסיקה, בשביל זה אנחנו כאן, לא?" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו