כשחזרו החשמונאים לבית המקדש וגילו שמנורת הזהב נשדדה על ידי היוונים, הם אילתרו בשלב ראשון מנורת שבעה קנים משיפודי ברזל, והדליקו בה אש בשמן טהור. כך נכתב בספר החשמונאים. ערב חג החנוכה תשע"ד, דורות רבים אחרי הדרמה שהולידה את חג האורים לפני כ־2,150 שנה, משחזרת הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר את המפגש המטלטל שלה עם "אוצר המנורה", למרגלות הר הבית, לפני כשבעה חודשים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
כבר שנים רבות מזר חופרת את צפונות הארץ. האדמה שפערה את פיה הציעה לה ולעמיתיה אלפי תגליות, ומכמנים ארכיאולוגיים למכביר, ולמרות זאת דבר לא הכין אותה - נכדתו של פרופ' בנימין מזר, מי שנחשב לאבי הענף הישראלי של הארכיאולוגיה המקראית - לתגלית המהדהדת בת 1,400 השנים ולמבול התגובות שהגיעו בעקבותיה, החל מרה"מ בנימין נתניהו, דרך עמיתים בחו"ל ועד ל"עמך" - יהודים וערבים כאחד.
הרגעים המרגשים הללו צרובים בזיכרונה היטב. היתה זו תחילתה של עונת החפירות הרביעית מטעם האוניברסיטה העברית באזור העופל שלמרגלות החומה הדרומית של הר הבית.
האזור נחפר גם על ידי סבה, לפני כ־40 שנה. בימי החפירה הראשונים עסקו החופרים, ובהם סטודנטים מאמבסדור קולג' מאוקלהומה, בהסרת מפלס פני הקרקע מאזור החפירה. הם "חשפו" שם עשרות גביעי פלסטיק ומכסים מאלומיניום של לבן ושמנת, שהיו ככל הנראה המאכל האהוב על הפועלים שעבדו שם בשנות ה־80, וגם נעלי עבודה מרופטות שנשארו במקום. באותו שלב הם לא ציפו לדבר.
מזר הופתעה לכן כשאריאל וינדרבויים, מנהל שטח ג', הציג בפניה ביום החמישי של החפירה עגיל זהב גדול ועבה במיוחד שנמצא באחד מחדרי מבנה חנויות באזור הביזנטי. מכאן התגלגלו העניינים בקצב מסחרר; עוד בטרם הספיקה מזר לעכל את משמעות התגלית, נמצא בקרבת מקום עגיל נוסף, בן זוגו של הראשון.
בדקות הקרובות התגלו באותה סביבה ממש, סמוך למרכז הקיר המערבי של החדר השלישי במבנה החנויות, כמה מטבעות זהב בתפזורת, ובכל כמה דקות התגלו נוספים. מזר חששה שהידיעות על מציאת זהב יזמינו למקום אורחים לא קרואים. היא ביקשה מווינדרבויים לדאוג לכך שהעובדות, קארי ואחינועם, שגילו את העגילים והמטבעות (36 בסך הכל) ימשיכו את עבודתן בחדר תוך שמירה על סודיות. היא עצמה מיהרה להתרחק מהמקום, כדי שלא למשוך תשומת לב.
עכשיו יוצא לאור ספרה של מזר - "גילוי אוצר המנורה למרגלות הר הבית" (בהוצאה האקדמית שהם ובהפצת "אריאל"). מזר מתארת שם את הרגעים שהציתו את דמיונם של הארכיאולוגים ושל מיליוני יהודים בכל רחבי העולם וגם היו תשובה - עוד תשובה יש לומר - לגישה השקרית שמופצת על ידי פלשתינים ברחבי העולם כבר שנים, ולפיה הזיקה היהודית לירושלים וקיומו של המקדש - הם בדיה ודמיון בלבד.
"ביקשתי מאריאל שיצלם את התפזורת. אולי נדע לומר יותר על המטבעות כאשר נבחן את התמונות, אבל אריאל בא לקראתי וביקש: אילת, את חייבת לגשת ולראות משהו מקרוב", כותבת מזר בספרה, "חשבתי לעצמי: ודאי עוד מטבעות, והשבתי שכבר אגש, אבל הוא חזר בהדגשה: אילת, את חייבת לבוא עכשיו. ניגשתי. קארי חפרה ממש סמוך לקיר המערבי של החדר. זו כבר לא היתה אותה תפזורת מטבעות. היא ניקתה בזהירות את שוליו של שקע רדוד בתוך תשתית הרצפה הגירית ובתוכו לוח זהב עגול נוצץ, מדליון, שנראה בשלב זה רק בחלקו, אבל כבר עתה היה אפשר לראות בבירור את מראה מנורת שבעת הקנים".
זהב מתחת לעפר
"לא אמרתי מילה", נזכרה מזר השבוע בתגלית המרגשת, "פשוט עמדתי נדהמת, חסרת מילים. אפשר היה מייד לחוש בהודו של הגילוי. זה היה כמעט לא אמיתי. בראשי חלפו אינספור מחשבות - מה לעשות? איך להמשיך? איך מצד אחד לחפור במקצועיות ובזהירות את הגילוי הלא ייאמן הזה, ומצד שני לשמור על סודיות גמורה כדי שהחפירה תוכל להמשיך ללא הפרעה?"
מזר ביקשה מאריאל לחדול מהחפירה במקום שבו נמצא המדליון, להסתיר אותו עם מעט אדמה ולסנן בזהירות את האדמה שנחפרה בסביבתו. קארידאד (קארי) פרנש ואחינועם מאיירס, החופרות שגילו את המטמון, התבקשו לשמור על סודיות מוחלטת. הן עמדו בדיבורן מאז אותו רגע ולאורך החודשים שבהם הוכן הממצא לפרסום.
מזר קראה אליה את אריאל, מנהל השטח, את סגניתו סוניה פינסקי, ואת נגה וצחי - רשמת החפירה ואחראי התיעוד. היא ביקשה מהארבעה להישאר אחרי שעות החפירה, כדי שכולם יוכלו לחפור יחדיו ובעצמם את המקום ולתעד את הממצא באופן המיטבי. ואכן, לאחר שכל העובדים הלכו הביתה, הובאו למקום כלי חפירה עדינים, קופסאות עם ריפוד ומצלמות.
בזהירות רבה נמשכה החפירה מהמקום שבו הופסקה בשעות הבוקר. מזר והצוות חפרו מסביב כדי לשחרר את האוצר ממקומו בתוך הרובד הגירי. האוצר היה צמוד אל קיר מטויח מקורי, ששרד רק בקטע קטן זה. מעליו היה רובד אדמה שגובהו כעשרה ס"מ. באיטיות רבה ובזהירות נחשפה התגלית.
היה זה מדליון זהב נוצץ שקוטרו כעשרה ס"מ, בעל שוליים מעוטרים, ובמרכזו רקועה מנורת שבעת הקנים. משני צידי המנורה היו רקועים שני סמלים: מימין שופר גדול ומשמאל, מה שנראה ;תחילה כמעין חפץ מלבני, אולי מחתה, עם מעין עיטור עליה.
אבל זה לא היה הכל. "מתחת למדליון ביצבצה שרשרת זהב, שכאילו נלקחה מחנות תכשיטים מודרנית. למרות העפר שכיסה אותה", מספרת מזר, "יכולנו לראות שזו שרשרת סרוגה מעשה ידי אמן. חפרנו סביב־סביב, עד שראינו שאין עוד דבר מתחת למצבור החפצים שהיה מונח מתחת למדליון. בניגוד למטבעות מימי הקיסרים הביזנטיים קונסטנטיוס השני (המאה הרביעית לספירה) ועד למאוריציוס (המאה השישית) והממצאים שהתגלו בתפזורת, המטמון עצמו היה מונח בקפידה רבה. החפצים הונחו מתחת למדליון, כך שרק מעט מהם ביצבץ מהצד. זה היה מעין מארז. נראה שכך הונח המטמון כשהוא ארוז, אולי באיזה תיק או ארנק מחומר מתכלה. הצלחנו להוציא את האוצר ללא פגע, ישירות אל תוך קופסה מרופדת שהוכנה מראש. היינו נרעשים ונרגשים".
מה עשיתם עם האוצר הזה לאחר שהוצא מבטן האדמה?
"בשלב ראשון לקחתי אותו הביתה. כבר היה מאוחר. ידעתי שלא אמצא אף אחד במכון כדי לאכסן אותו בכספת. בבית פתחתי את הקופסה, והראיתי אותו לבני המשפחה. הם רגילים לראות ממצאים מיוחדים שמתגלים בחפירות, אבל הפעם זה היה אחר ומהמם. אחרי הכל, לא כל יום מביאים הביתה מנורת שבעה קנים מזהב, שהתגלתה בחפירות למרגלות הר הבית".
מטמון של קהילה
למחרת התגלית הביאה מזר את האוצר למימי לביא, מנהלת מעבדת השימור במכון לארכיאולוגיה. לאט־לאט החלה לביא לנקות את הפריטים. המדליון היה מונח על גבי שרשרת שקופלה מתחתיו והיה מחובר למתלה מעוטר בזיזים, שחובר משני הצדדים לשרשרת סרוגה.
שני הפריטים - המדליון והשרשרת - נעשו על ידי אותו אמן?
מזר: "לא נראה כך. ההבדל בלט מייד. השרשרת והמתלה נעשו במלאכת אמן ברמה גבוהה במיוחד, בעוד המדליון, למרות הרושם העז שהותירו הסמלים הרקועים עליו, היה פשוט בהרבה, וככל הנראה נעשה בידי אמן אחר. שני החלקים שולבו ככל הנראה לאחר מעשה. המדליון נעשה תוך דגש על הסמלים, בעוד השרשרת והמתלה היו מעשה אמן לשמו. שלושה מדליונים קטנים עיטרו את צידה הנגדי של שרשרת המדליון, שאולי הונח כעיטור על ספר תורה. מדליון כמעט זהה נמצא אגב במוזיאון ליהדות בלונדון ומקורו לא ידוע. גם על המדליון מלונדון מופיעים סמלים דומים משני צידי המנורה".
"יחד עם מדליון המנורה", מגלה מזר, "נארז גם מדליון זהב קטן, שבמרכזו היה כנראה שיבוץ שלא שרד. מצידיו הופיעו שתי נטיפות זהב בצורת ניצני פרח מסוגננים וסליל זהב שככל הנראה היה שייך לאותו תכשיט. היה שם גם פריט כסף, מעין סוגר, דומה לצמיד, מעוטר בשתי כיפות בולטות. הצורה שבה נמצאו הממצאים תחת המדליון ושריגי אריג שנמצאו על הסוגר, לימדו אותנו שהיה מונח בתוך תיק מחומר מתכלה.
"הרושם שהתקבל היה שהאוצר היה ארוז בשתי אריזות. באחת נמצאו המדליון, השרשרת, הסוגר מהכסף, מדליון זהב קטן, שתי נטיפות הניצנים שעיטרו את המדליון הקטן משני צידיו וסליל זהב. את התיק עם המדליון הספיקו כנראה להטמין ברצפה ליד הקיר, בעוד גורלו של התיק השני שפר עליו פחות. ככל הנראה לא הספיקו להטמינו, ותכולתו - שלושים ושש מטבעות זהב, שני עגילי זהב, מתלה כסף מצופה זהב ומטיל כסף - נמצאה פזורה על הרצפה".
מזר הביאה את האוצר לליאור סנדברג, שמתמחה בחקר מטבעות עתיקים. סנדברג תרם מאמר לחוברת המהודרת שמזר הוציאה עכשיו. הוא סבור כמובן שסמל המנורה על גבי המדליון מוכיח שהמטמון היה בבעלות יהודים.
חלק מהפריטים נועדו, ככל הנראה, לקשט ספר תורה. מטמוני זהב אחרים, מציין סנדברג, נמצאו בבתי כנסת, למשל בדיר עזיז, בחורבת רימון ובמרות, ועל פי מקום הטמנתם, סביר שהם היו רכוש הקהילה ונתרמו לצרכיה ולהוצאות בית הכנסת. לא מן הנמנע אפוא שגם מטמון העופל היה שייך לקהילה יהודית, שנציגיה הגיעו לירושלים.
"נראה שהקהילה התחילה לאגור את המטמון במאה הרביעית לספירה והוא ננטש בעקבות אירוע פתאומי", פורס סנדברג את התיאוריה שלו, "אירוע שכזה היה חייב להתרחש אחרי התאריך האפשרי המאוחר ביותר של טביעת המטבעות - 602 לספירה. אחד האירועים שלאחר התאריך הזה הוא הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה וסיום השלטון הביזנטי בירושלים".
סנדברג אף לא שולל כי "ייתכן שסיום השלטון הנוצרי בעיר הקודש עודד קהילות יהודיות לבוא לירושלים מתוך תקווה לתחייה דתית, אך תקוותם נגוזה כאשר הפרסים העדיפו לתמוך ולשקם את הקהילה הנוצרית, תוך הפניית עורף ליהודים וגירושם מן העיר". על פי המתווה שסנדברג משרטט, החפצים הגיעו מחוץ לירושלים, מהארץ או מהתפוצות, והם הוטמנו וננטשו, כאשר הביזנטים חזרו לעיר, ואולי עוד קודם לכן.
מזר מזכירה כי "כיבוש ירושלים בידי הפרסים עורר אצל היהודים תקוות לגאולה והתעוררות לתחייה. בשנים הראשונות לאחר כיבוש העיר נהרו אליה יהודים רבים, והללו טיפחו תקווה לחופש שלטוני ודתי ואולי אף לבניית בית המקדש". על רקע זה מציעה מזר "להבין גם את האוצר שנמצא בעופל, במרחק 50 מטרים מדרום לשער המשולש שבכותל הדרומי של הר הבית: האפשרות הסבירה היא שהאוצר היה שייך ליהודים, אולי שליחי קהילה, שצוידו בקופה שנאגרה במשך זמן רב, ובה כסף וזהב".
"הסיכוי היה אפסי"
עמיתה של מזר למחקר, פרץ ראובן, שהתבקש אף הוא לתרום לחקר המדליון, התרשם שהחפץ המופיע לצד המנורה על גבי מדליון העופל דומה לתיאורים של ספר התורה המופיעים לצד מנורת שבעת הקנים, מן התקופה הרומית והתקופה הביזנטית. "התיאורים הללו כמעט אינם מופיעים באמנות היהודית בארץ ישראל בתקופות הללו, אולם הם נפוצים למדי מחוץ לתחומי ארץ ישראל", מסביר פרץ, שאף הוא תרם מאמר לחוברת של מזר, "עיקר הממצאים שעלה בידנו לאתר, ובהם נראה ספר תורה שמתואר באופן דומה לזה שעל מדליון העופל, בא מרומא, ולכן אפשר להציע שתיאורי ספר התורה ליד המנורה מייצגים נוהג שרווח בחוץ לארץ, וסביר להניח שזהו גם מקורו של מדליון העופל".
מזר רואה בעצם גילוי המטמון כמעט נס. "הסיכוי שהאוצר ישרוד ויגיע לידינו היה אפסי, שכן רק סנטימטרים ספורים הפרידו בין הבנייה המודרנית לבין האוצר המיוחד הזה, אך היא לא פגעה בו", היא אומרת.
עבורה היתה חשיפת הממצא הזה מטלטלת, לא רק מכיוון שאין לו תקדים, אלא גם בגלל הקשר האישי של משפחתה למנורת שבעת הקנים. פרופ' נחום סלושץ, בן משפחתה מצד סבתה, גילה מנורה מפוסלת באבן בחפירות שערך מטעם החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה בשנת 1921, בבית הכנסת מן המאה הרביעית לספירה בחמת טבריה.
זו היתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שנחפרה בידי יהודים תושבי הארץ. סבה, פרופ' בנימין מזר, חשף בחפירותיו בבית שערים מערכות קבורה מפוארות מן המאות השנייה והשלישית לספירה ובהן עשרות כתובות ועיטורים, כולל עיטורי מנורות שבעת קנים בציור, בפיסול ובחריטה. שנה אחר כך נפטר אבי סבה, חיים מייזלר, בירושלים ונקבר בפיסגת הר הזיתים, במקום הצופה אל עיר דוד והר הבית. על מצבתו נחרטה מנורת שבעת הקנים כמראה אחת המנורות מבית שערים.
גם כשסבה של מזר, בנימין, חפר למרגלות כותלי הר הבית לאחר מלחמת ששת הימים, התגלו ציורי מנורות על משקוף הכניסה והקירות של אחד החדרים במבנה ביזנטי, ככל הנראה בית כנסת שנחשף כ־20 מטרים סמוך לפינה הדרום־מערבית של מתחם הר הבית. אם לא די בכך, אבי שלושת הבנים של אילת מזר, יאיר שהם ז"ל, זכה בשם זה מכיוון שנולד בשבוע שבו נקראה פרשת "בהעלתך", הפרשה שבה מצווה אהרון להדליק את מנורת שבעת הקנים.
* * *
גילוי אוצר המנורה בחפירת העופל לפני כחצי שנה סגר מבחינת מזר מעגל, והיא חשה שהוא מגלם את הכמיהה הבלתי פוסקת של העם היהודי לדורותיו, לגאולה ולתחייה במולדתו. "זה לא עוד סמל, זה הסמל העתיק ביותר ובעל המשמעות הרבה ביותר לעם היהודי, מה גם שהתגלה עם סמלי שופר וספר תורה, למרגלות השער המשולש בהר הבית", אומרת מזר, "זה גילוי רב עוצמה הממחיש את הקשר הבל יינתק בין העם היהודי לירושלים והר הבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו