ד"ר אסנת וולפיש מנסה להסתיר את הדמעות. היא חזרה לפני פחות מחודשיים ממקדוניה עם שלושת הילדים, ובעלה, גם הוא רופא בכיר, נשאר שם כדי להמשיך בעבודתו כמנהל מערך ניתוחי הלב. פעם בשלושה שבועות הם נפגשים בארץ, אבל הגעגועים קשים מנשוא. "עצוב לי שאנחנו כאן והוא שם. אני נורא מתגעגעת אליו".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אסנת (41) יכולה להתנחם בזה שהיא לא לבד. במחלקת הנשים והיולדות בבית החולים הלל יפה בחדרה יש לה לא מעט שותפים לדרך: מתוך 19 הרופאים הבכירים שעובדים במחלקה, שבעה חזרו לישראל אחרי שנים מוצלחות בחו"ל. הם עזבו משרות מפנקות, משכורות של מאות אלפי דולרים בשנה וסביבת עבודה נוחה וקורצת, בחלק מהמקרים גם השאירו מאחור את בני הזוג - ושבו הביתה.
"זה פגם מולד אצלנו, הישראלים", מסביר פרופ' מוטי חלק (57), מנהל המחלקה, שעזב ג'וב נחשק בארה"ב. "לאיטלקים, למשל, לא מזיז כשהם עוזבים את איטליה לטובת קריירה בארה"ב. רק אצלנו מסתכלים כל הזמן לאחור, על הבית, ומרגישים שהחמצנו משהו, שזה המקום שבו אנחנו צריכים להיות, חייבים להיות. למרות הבעיות הקשות ברפואה הציבורית, המשכורות הלא טובות, אצלנו זה עניין פסיכולוגי - כולם ממשיכים להתעסק במדינה הקטנה שלנו בכל רגע נתון. ניגנתי לרופאים על הנקודות הללו, על הישראליוּת ועל ההגשמה העצמית, ולא עזבתי אותם. הצעתי להם חבילה מקצועית מכובדת, והצלחתי להחזיר אותם הביתה".
מי כמו פרופ' חלק יכול להבין את החוזרים. ב־2007, אחרי שנתיים שבהן ניהל את מחלקת נשים ויולדות בהלל יפה, החליט לצאת לשנת שבתון בבית חולים בדטרויט. "הייתי חייב לרענן את המוח שלי, להתחדש, להתעסק שוב במחקר, לתת לעצמי אוויר. מובן שהיה גם העניין הכלכלי. ההצעה שם היתה קוסמת: אתה עוסק גם במחקר, הרפואה הציבורית והפרטית מתרחשת כולה בתוך בית החולים, ואין לך צורך לפתוח קליניקה פרטית משלך. והתגמול בסוף החודש גבוה באופן משמעותי".
עד כמה גבוה?
"אני, כמנהל מחלקה, מרוויח בארץ בין 35 אלף ל־40 אלף שקלים בחודש, כולל תורנויות. הבסיס הוא רק 11 אלף שקלים. בחישוב שנתי, אנחנו מדברים על 130 אלף דולר. בבית החולים שעבדתי בו בדטרויט הרווחתי יותר מ־300 אלף דולר בשנה, ויש גם כאלה שמגיעים שם לחצי מיליון דולר. בארץ אני לא מתעסק בקליניקה פרטית, ומחויב רק לעבודה ציבורית בבית החולים. זה הבדל ניכר ומשמעותי".
פרופ' חלק, אב לשלושה, התחיל את דרכו המקצועית בבית החולים כרמל בחיפה. משם יצא ל־Fellowship (התמחות על) הראשונה שלו בארה"ב בתחילת שנות ה־90. בגיל 40 קיבל את הפרופסורה, פירסם אינספור מחקרים וצבר מוניטין רב בתחומו. אחר כך יצא לעוד שתי התמחויות על בארה"ב. "לא הרבה רופאים עשו שלוש התמחויות על וטעמו מהיופי, מהגודל ומהעוצמה שהעולם הרפואי מציע בחוץ", הוא אומר.
בנסיעה השלישית לארה"ב, ב־2007, ילדיו כבר לא באו איתו. בבית החולים בדטרויט, שבו עבד, העריכו מאוד את הידע הרב שצבר בתחום הטיפול הנמרץ המיילדותי והציעו לו משרה מכובדת. חלק הרגיש שהגיע הזמן לבחור.
"אם בפעמים הקודמות היה לי ברור שאנחנו חוזרים לארץ, כי רציתי שהילדים שלי יגדלו ויתחנכו בישראל, הפעם זה היה שונה. היו לי שם חברים ולא הרגשתי בדידות, היתה לי עבודה טובה והכנסה מעולה. אבל בכל זאת הרגשתי שמשהו חסר לי. זה לא היה הבית שלי. זה לא הלב שלי והרגש הגדול והסיפוק המקצועי שיש לי בארץ. ועל הדברים האלה לא יכולתי לוותר. אני רוצה להגשים את עצמי בארץ שלי, ליד המשפחה שלי, החברים שלי, הנופים שלי.
"הרגשתי שאני חייב להעניק את הידע שלי כאן. לתרום ולפתח את הרפואה הציבורית בישראל. זה בער בכל עצמותיי, בכל שריר בגוף. מגיל מאוד צעיר רציתי להיות רופא. עוד בימי התיכון רצתי להתנדב במד"א, בצבא הייתי חובש קרבי וקצין חובשים בגולני, ואחרי הצבא למדתי רפואה. תמיד ידעתי שזה בנפשי לעשות את מה שאני הכי טוב בו במדינה שלי. קיבלתי החלטה שאני חוזר הביתה".
בבית החולים הלל יפה קלטו אותו בשמחה רבה, והוא שב לנהל את מחלקת נשים ויולדות. היה ברור שמשימתו העיקרית היא להחזיר את המוחות הטובים, את הרופאים הבכירים, שיצאו כמוהו להתמחוּת על בחו"ל, ולא שבו לכאן. את אלה שנשאבו לכסף הגדול, לקידום המקצועי ולחיי הנוחות.
"ידעתי שאני חייב להביא לכאן את הרופאים הכי טובים. היה לי ברור שאני חייב להתאים להם חבילה שתשווה לפחות את המעמד ואת התפקיד שהם עושים בחו"ל. ידעתי שמבחינת התנאים הכלכליים אין לי בשורה עבורם, וזה עצוב מבחינתי; זה עצוב שאני, בתור רופא ותיק, שמגדל כאן את הילדים והנכדים המקצועיים שלי, לא מצליח להשאיר אותם. הם עושים אצלי התמחות של שש שנים, ואז כמעט צוחקים לי בפנים כשאני מציע להם להישאר לעבוד איתי".
היחס לרפואה הציבורית בישראל מתסכל אותו. "אלה שיושבים על התקציבים באוצר, וגם אלה שמעליהם, חייבים להקשיב לדברים האלה. לא יעלה על הדעת שהתגמול כל כך נמוך, הן מבחינת השכר והן מבחינת תנאי העבודה, ושרופאים טובים מוצאים את עצמם בחוץ, ברפואה פרטית או בחו"ל, פשוט כי אין להם ברירה. חייבים להתעשת ולשנות את המצב הזה. בסוף לא יהיה בכלל מי שידריך ויכשיר דור חדש של רופאים, כי אלה שמסיימים בורחים לשוק הפרטי".
"מכרו אותנו די בזול"
בזה אחר זה החלו רופאים ישראלים ברחבי העולם לקבל מפרופ' חלק שיחות טלפון ואי־מיילים. את חלקם הוא בא לבקר באופן אישי בבתי החולים שבהם עבדו בחו"ל. אחת מהם היתה ד"ר עינת פז־שלום (46), שהיתה רופאה בכירה ביחידה להפריה חוץ־גופית בהלל יפה.
"לפני חמש שנים מנהל היחידה שלי בבית החולים, ד"ר אדריאן אלנבוגן, התחיל ללחוץ עלי לצאת להתמחות על בחו"ל. הוא רצה שאתפתח, ושאחזור לכאן עם אופקים חדשים. מאוד התלבטתי. יש לי ארבעה ילדים, בעלי זוהר ניהל כאן חברה לכלי עבודה בהצלחה רבה, ולא הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון. אבל בסוף החלטנו שאנחנו נוסעים".
המשפחה נסעה למונטריאול שבקנדה, ועינת התחילה שם את ההתמחות. ההתחלה לא היתה פשוטה, וכללה לא מעט תסכולים. "בעלי לא עבד, וזה שיגע אותו. הילדים היו אז בני שנתיים, 7, 10 ו־12, וזוהר כל הזמן קיטר לי, 'מה, הפכתי למטגן שניצלים?' היה לו קשה לשבת בבית. למזלי אחרי חודש וחצי הוא מצא עבודה טובה בחברה לתכשירי שיער, והיום הוא כבר מנהל שם. אני השתלבתי מהר בעבודה הרפואית, וגיליתי עולם מקצועי מדהים, עם תנאים יוצאי דופן. אחרי ארבעה חודשים כבר הציעו לי להישאר במשרה מלאה בבית החולים כשאסיים את ההתמחות.
"לא יכולתי להגיד לא להצעה כזאת. ב־2010, אחרי שנתיים של התמחות, התחלתי לעבוד שם במשרה מלאה. הרווחתי יותר מ־200 אלף דולר בשנה תמורת שמונה שעות ביום, מ־09:00 עד 17:00 אחר הצהריים. נהניתי מהרבה שעות עם המשפחה. טיילנו המון, היו לנו סופי שבוע נפלאים. הרגשתי רופאה מכובדת ומוערכת".
לפני כשנה וחצי התחילו הטלפונים מפרופ' חלק. "הוא אמר לי, 'תחזרי'. שלח אי־מיילים, לא ויתר לי. כשהיה לו כנס בחו"ל, הוא בא לפגוש אותי בבית החולים. היו לנו שיחות עמוקות וכנות. במשך חודשים הייתי בקונפליקט גדול. מצד אחד, הרגשתי שאני ישראלית ושאני לא רוצה להיקבר במונטריאול, וכן רוצה לתרום במדינה שלי ולגדל את ילדיי כישראלים. מצד שני, זה היה ויתור גדול - על תנאים כלכליים נהדרים, על שעות נוחות, על סביבת עבודה מדהימה. וחשבתי גם, נו, ומה יהיה בארץ? אני אעבוד כמו משוגעת בבית החולים מבוקר עד ערב, ואז אצטרך להשלים הכנסה בקליניקה פרטית עד 23:00 בלילה, בלי לראות את המשפחה שלי, עם לחץ עבודה גדול? הקונפליקט הזה הרג אותי".
חלק: "לא יכולתי להציע לה הרבה כסף, אבל דיברתי איתה על ציונות ועל אופק מקצועי טוב, לפחות כמו שהיה לה בקנדה. הרגשתי שזה מדבר אליה, ולא הנחתי לה, כי מאוד רציתי אותה כאן".
בסוף, עינת השתכנעה. בנה הבכור כבר היה בן 17, המועד שבו מקבלים את צו הגיוס הראשון, והיא ידעה שהגיעה העת להחליט. "השייכות לישראל חזקה יותר מהכל. החיבור למשפחה המורחבת שלי, הלב שאומר להיות רופאה בארץ שלי. זה המון בשבילי".
לפני שנה חזרה לישראל - בלי בעלה, שנשאר לעבוד בקנדה ומגיע לארץ פעם בשלושה שבועות, בכל פעם לשבוע. "הילדים שמחו על הבחירה שלי, וגם זוהר פירגן. החלטנו שהוא יישאר בקנדה, כי הוא מאוד מצליח שם. זה לא פשוט. פתאום אנחנו לא יחד כל הזמן, וקשה לי להתרגל לזה. יש הרבה מאוד געגועים ובדידות. הוא החבר הכי טוב שלי".
יש רגעים של חרטה?
"אני לא יכולה להגיד לך שאין. מצד אחד אני שמחה כי חזרתי הביתה, ואני מיישמת כאן את כל הידע שצברתי שם. העניקו לי זמן למחקר ולהוראה נוסף על העבודה שלי ביחידה, וזה לא מעט עבורי. אבל גם הפסדתי לא מעט מהעניין הזה. אני מרוויחה 11 אלף שקלים נטו, כולל עבודה רבה ותורנויות, ולפעמים אני לא מבינה איך ויתרתי על התנאים המעולים שהיו לי, ובעיקר למה זה צריך להיות ככה - למה אני מרוויחה כל כך מעט, על כל כך הרבה עבודה? למה המדינה לא מסוגלת להבין שצריך לתגמל אותנו כדי לשמור כאן את האנשים הטובים? כל שביתת הרופאים לא השיגה דבר. מכרו אותנו די בזול. אני מבינה את הרופאים שעוזבים לחו"ל, אני לא שופטת אותם. בריחת המוחות לא מתרחשת סתם כך".
קשה שלא להבין אותה. העומס עליה גדול, התשלום בסוף החודש לא מזכיר שמץ ממה שהרוויחה בחו"ל. אני מקשה עליה שוב, למה?
"זה מכאן", היא דופקת על החזה. "הלב הכריע. עזוב, השאלה הזאת מעסיקה אותי מספיק".
"הרפלקס אמר לשוב הביתה"
ד"ר פז־שלום מתבוננת על פרופ' אלון שרים (47), מומחה לאולטרה־סאונד, ומפטירה: "נו, תסביר לו". ושרים נוטל ממנה את מקל השליחים ומספר איך לפני תשע שנים יצא גם הוא להתמחות על בבית חולים בקנדה, והיה שם שנתיים ונהנה מכל רגע, וכשחזר, התקשה למצוא כאן את הסיפוק המקצועי שחיפש.
"אני מאוד אוהב את העבודה באולטרה־סאונד, אבל מצאתי את עצמי עושה מיליון דברים שלא קשורים להתמחות הישירה שלי, כמו תורנויות בחדר לידה, דברים טכניים ובדיקות. ממש לא נהניתי. יום אחד, בשנת 2007, פתחתי את האי־מייל וראיתי הודעה יוצאת דופן: מנהל המחלקה הגינקולוגית בבית החולים שבו התמחיתי במונטריאול כתב לי שהם מבקשים להגדיל את כוח האדם והציע לי לחזור. הייתי כבר נשוי לרופאת שיניים ואבא לארבעה ילדים. השבתי לו שאני מצטער, אבל לא אזיז שוב את המשפחה שלי.
"הוא לא ויתר. לחץ עלי שאבוא להתרשמות, שאתן להם הרצאה, ואז נשב להחליט. מאוד התלבטתי ולא ששתי לעשות את זה. אשתי החכמה אמרה לי: 'אתה בתקופה מקצועית לא טובה, לך על זה'. אמרתי לו שאני מוכן לבוא להרצאה, אבל אני לא נשאר לעבוד שם. נסעתי, חזרתי, ואחרי חודש אני שומע דפיקות בדלת. שליח הביא לי מכתב עם הצעת עבודה רשמית מבית החולים בקנדה.
"נדהמתי. הסתכלתי פעמיים, שלוש פעמים, ועוד פעם אחת כדי להיות בטוח. המשכורת - פי חמישה ממה שהרווחתי כאן. נתנו לי זמן למחקר, נתנו לי כמה זמן שאני רוצה לאולטרה־סאונד, את כל המכשירים הכי משוכללים, שעות מעבדה, מה לא. הכל. רק תבוא. אני קובע לעצמי את סדר היום שלי. חלום, לא?"
נשמע חלום.
"לא, עוד לא השתכנעתי. גלית אשתי אמרה לי: 'אוקיי, אם אתה כל כך לא רוצה, תכתוב להם שיכפילו את הסכום'. כתבתי להם. הם אמנם לא הכפילו, אבל מאוד הגדילו אותו, ואז כבר לא עמדתי בזה. אמנם היה מורכב להזיז שוב את המשפחה - הילדים היו בני 3, 5, 10 ו־14 - אבל היתה תמיכה בבית למעבר".
ביולי 2008 הם עברו למונטריאול. האישה גלית, רופאת שיניים במקצועה, לא עבדה. פרופ' שרים עשה חיל; הוא מספר על סכומי כסף כמעט דמיוניים, קרוב ל־500 אלף דולר שהשתכר בשנה אחת. כמעט שני מיליון שקלים.
"זה עולם אחר. בקנדה אין דבר כזה רפואה פרטית. הם סוציאליסטים. אתה נכנס ב־08:00 בבוקר, יוצא ב־17:00. תבין, כשאתה עושה תורנות, אז לידה אחת שאתה נמצא בה שווה 1,000 דולר נוספים במשכורת. עשית עשר כאלה בחודש? הוספת לחשבון הבנק שלך עוד 10,000 דולר.
"היה לי חוזה לשלוש שנים. הילדים שלי היו מאושרים, צברו חברים קנדים, הרגשתי שאנחנו הולכים ונהיים קנדים לכל דבר. לפני שנתיים הבן הגדול, שהיה בן 17, התחיל לצאת עם נערה קנדית. פרחנו שם, מכל הבחינות".
ואז, כמו בסיפור שסופו ידוע מראש, התקשר לקנדה אחד החברים של שרים. "מוטי חלק מבקש לדבר איתך".
"דיברנו שעות", נזכר שרים. "הוא הסתער עלי ולא עזב. אמר לי את כל הדברים הנכונים, שאני ישראלי ושהמקום שלי בארץ, ושהוא מבטיח לתת לי מבחינה מקצועית לא פחות ואולי יותר ממה שיש לי בקנדה: להתמנות למנהל יחידת האולטרה־סאונד בהלל יפה. הקשבתי לו. הוא היה מאוד נחוש. התקשרתי לגלית. הרגשנו שהרפלקס הראשוני שלנו אומר לחזור הביתה.
"אחר כך הופיעו הפחדים. איך נוותר על משכורת כזאת? איך נסתדר בארץ כלכלית? איך שוב נחליף מקום? גלית חשבה רגע ואמרה לי: 'בוא נחזור'. הבן הגדול שלנו רצה להרוג אותנו בהתחלה. הקטנים זרמו עם זה".
בחודשים הראשונים לא היה לו קל. "מצד אחד, האוטונומיה והחבילה המקצועית שפרופ' חלק נתן לי מאוד החמיאו לי וקסמו לי. מצד שני, הרגשתי שהוויתור על התנאים הכלכליים גדול מדי. לקח לי זמן עד שפתחתי כאן קליניקה פרטית. אני לא מתלונן. אני מרוויח יפה מאוד, גר בבית צמוד קרקע במושב בשרון, אשתי חזרה לעבוד כרופאת שיניים, ואנחנו מאושרים".
הילדים מרגישים בבית?
"אין תחליף לחירות שהילדים מרגישים כאן. כשהם חוזרים הביתה אחרי הלימודים, הם זורקים את התיק ומהר מאוד עולים על אופניים ויוצאים לחבר או לחברה. בקנדה היו מקרים שהם היו רוצים לקבוע עם חברים, והאמא היתה אומרת 'רגע, אני פותחת יומן'. אמיתי לגמרי. הבן הגדול חזר לכיתה י"א, עשה את הבגרויות כאן, והיום הוא עתודאי ומאושר".
וזהו, הפעם אתם כאן כדי להישאר?
"בסך הכל מאוד טוב לי, אם כי יש עדיין רגעים שאני מרגיש חצוי. ויתרתי על לא מעט. זה לא רק הכסף, אלא גם הדברים מסביב. המשאבים שמוקצים לרפואה בקנדה כמעט בלתי נתפסים. אתה יכול לבוא ולהגיד שאתה צריך עוד כסף למחקר שאתה עורך, ובום, נותנים לך עוד 40 אלף דולר. פה זה לא קורה".
"הילדים צריכים להסתגל"
ד"ר אסנת וולפיש, רופאה בכירה ומומחית להריון בסיכון, שומעת את שרים ומחייכת. הסיפור שלו מוּכר לה כל כך.
את בעלה, ד"ר סליס תג'ר (60), מומחה לניתוחי לב בבית החולים תל השומר, המבוגר ממנה ב־19 שנים, פגשה כשהיתה סטודנטית לרפואה באוניברסיטת בן־ גוריון. הוא היה המורה שלה. מאז הם יחד.
וולפיש התמחתה בגינקולוגיה בבית החולים סורוקה, ושם פגשה את פרופ' חלק, שהיה אז סגן מנהל בית החולים. היא עברה עם המשפחה לאבן יהודה ומצאה עבודה ביחידה להריון בסיכון גבוה בהלל יפה. "הרגשתי טוב מקצועית, אבל לפני ארבע שנים חשבתי שהגיע הזמן לעשות התמחות על בחו"ל, להתמקצע, לפתוח עוד אופקים וזוויות במקצוע שלי. יצאתי להתמחות על בטורונטו, וסיימתי אותה בתוך שנה".
ב־2010 קיבל בעלה, שגדל במקדוניה ודובר את השפה, הצעה מממשלת מקדוניה להקים מערך חדש של ניתוחי חזה במדינה. "נסענו עם שלושת הילדים לסקופיה, חשבנו שנחזור לארץ בתוך שנה. אבל סליס התאהב במקום, הרגיש שהוא עושה משהו מאוד מיוחד. מעריצים אותו שם, הוא סלב. ברחובות יש שלטי חוצות ענקים עם תמונה שלו".
איך היה לחיות שם?
"היו לנו חיים מדהימים. מאוד נוחים. בילינו הרבה זמן יחד. הילדים למדו בבית ספר אמריקני, אני העברתי קורס בגינקולוגיה לרופאים המקומיים, וכן הרצאות בנושא הריון בסיכון. אבל למעשה, לא ממש עבדתי בתחום שלי, וזה חסר לי. גם ישראל חסְרה. גדלתי וחונכתי בבית דתי, בבני עקיבא, על ציונות ואהבת הארץ.
"הרגשתי שאני חייבת לחזור לישראל. ישבנו וחשבנו, וקיבלנו החלטה לא קלה. ניהלתי שיחות עם פרופ' חלק, שהוא ממש מנטור עבורי. שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי, והוא אמר שיש לי כאן מקום. במשך כל השנים הוא שמר איתי על קשר, אפילו נפגשנו בחו"ל. הוא הציע לי לחזור בתור רופאה בכירה, בעמדה מקצועית טובה, במחלקה שהוא מנהל. הוא מאוד תמך בי ונתן לי הרגשה טובה. בעלי החליט שהוא רוצה להישאר במקדוניה ולהמשיך בעבודה שלו. יש לו תחושת שליחות גדולה".
לפני כמעט חודשיים, אחרי שלוש שנים במקדוניה, חזרה וולפיש לארץ עם הילדים בני 5, 10 ו־12. "מאוד לא פשוט לנו. הילדים צריכים להסתגל עכשיו לאווירה שונה, לחברה אחרת, אפילו לשפה העברית, שבחו"ל הם דיברו רק בבית. יש לי ילד בכיתה ה' שעוד לא יודע לקרוא ולכתוב בעברית, כי הוא הפסיד את היסודות של הכיתות הנמוכות.
"עם כל זה אני מתמודדת עכשיו לבד. קשיי הקליטה מחדש, בעל ואבא רחוק מפה, שכולם פשוט נקרעים מגעגועים אליו. נכון שהוא בא לארץ פעם בשלושה שבועות, אבל זה קשה. מה שממש מחזיק אותי הוא העבודה. החירות המקצועית, האחריות וסגנון העבודה שפרופ' חלק הבטיח לי".
נוסף על אסנת, עינת ואלון, יש במחלקת נשים ויולדות בהלל יפה עוד שלושה רופאים "חוזרים": ד"ר בני פיינר, שסיים לפני שלוש שנים התמחות על באוסטרליה אצל אחד המומחים הגדולים בעולם לרפואת רצפת האגן, וידו הארוכה של פרופ' חלק מצאה אותו שם ומשכה אותו לכאן, כדי שיקים את השירות לרצפת אגן בהלל יפה; פרופ' משנה עופר פאינרו, מנהל מעבדת המחקר הגינקולוגית ורופא בכיר ביחידה להפריה חוץ־גופית בבית החולים, שעשה התמחויות על בקנדה ובארה"ב והתגורר שם ("שני בתי חולים גדולים בארץ רבו עליו, ואין מאושר ממני שהוא אצלי"); וד"ר רון בלוססקי, מומחה להריון בסיכון, שעשה את ההתמחות שלו בארה"ב וחזר לפני פחות משנה לארץ ולבית החולים הלל יפה.
חלק יודע שהקים מחלקה לתפארת, ועל הדרך גם תרם במו ידיו לעצירת בריחת המוחות. "אני צריך איתי את הטובים ביותר. יש לנו בבית החולים כ־4,300 לידות בשנה, טיפולים מאוד עדינים ומורכבים בנשים בהריון ובהפריה חוץ־גופית. יש לצערי לידות שמסתיימות בטרגדיות ובמוות, בדרך כלל לא באשמתנו, אבל זה עדיין מאוד כואב. כל אישה שמגיעה לכאן, כל לידה, ובוודאי כזאת שהסתבכה, אני לוקח ללב. אני הולך עם זה הביתה, עושה תחקיר ומסיק מסקנות. עכשיו אני יכול להתגאות: הטובים ביותר נמצאים כאן לצידי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו