"את עשירה".
"נכון, אנחנו עשירים".
"ואני עני. אפשר להכיר אותך?"
"מה זה הנעליים האלה, מאיפה באת, מהזבל?"
"אני בן אדם עני. ואת כל כך יפה".
"אתה צעיר מדי".
"את כל כך יפה. אני קצת מתבייש".
"גם אני קצת מתביישת, אבל בעלי מחכה לי, אני מאוד מצטערת" ("אני באה! נודניק!"...)
"את רוצה שאני אלך? אני הולך".
"עצור! אתה כזה בחור עדין. אני יודעת שאתה גר ברחוב. מסכן שכמוך. גם אני מתביישת".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הדיאלוג המאולתר הזה מתרחש מול קהל מצומצם של צופים בבניין ברמת החייל בתל אביב. המורה, השחקן ארנון צדוק, נתן למאשה (35) ולבנצי (46) הוראות כלליות, וביקש מהם לאלתר. הבסיס לאלתור הוא המפגש בין רוז העשירה והמאורסת (קייט ווינסלט) לבין ג'ק דוסון (לאונרדו דיקפריו), האמן הצעיר, בסרט "טיטאניק".
מאשה משחקת את התפקיד בצורה מצחיקה במפגין, עם פרצופים מוגזמים, הודפת בצעקות בעל דמיוני שקורא לה. יש לה לקות דיבור, ומבנה פניה מסגיר תסמונת מסוימת. לאונרדו שלה בכלל נשען על מקל הליכה. זה לא פוגם בהנאת הצופים; להפך. זה מוסיף עניין וסקרנות, ואפילו דמעה שגולשת על לחי וזולגת היישר לתוך החיוך הגדול, שהופך לצחוק מתגלגל כשצדוק מבקש מהם לעבור לסצנת הטביעה במים: שניהם משתרעים בדרמטיות על הרצפה ובנצי משמיע קולות של טביעה ("גלו גלו גלו") תוך קריאת "אקסקיוז מי! אקסקיוז מי! מישהו שומע אותי?!" מאשה, ששרועה אף היא על הרצפה, מגששת את דרכה אליו על הרצפה וצועקת: "מה קרה? מה קרה? אל תעזוב אותי! אל תעזוב אותי!"
כולם מסביב צוחקים ומוחאים כף בשמחה כל כך מלאה ופשוטה. הם בני 30 עד 60, מבוגרים - שחלקים במוחם נותרו בשלב שמוכר לנו יותר מעולמם של ילדים קטנים. השילוב הזה מוליד אלתורים של דיאלוגים עם תום ילדותי, מהולים במה שהם בכל זאת הצליחו להפנים מעולם המבוגרים, הגדוש במוסכמות חברתיות ובמגבלות.
לבקשת המורה, כל אחד בתורו מבקר את השחקנים. "הייתי נותן להם 10 נקודות, אפילו יותר. נהניתי מאוד", אומר אריה. "מדהים, הם שיחקו מאוד יפה ואני ממש גאה בהם", אומרת אורלי, ורק אחר כך אני מבינה שהיא בכלל לא ראתה את ההצגה, רק שמעה. ואיציק קם אליהם, ואומר בהתלהבות כשפניו לקהל: "צמד חמד, הייתם נפלאים, שיחקתם כל כך יפה ואני נותן לכם 250 נקודות!"
רק עלי, שצילם את כל הסצנה כשהוא מסתתר מאחורי מצלמת הווידאו והחצובה, מחייך במבט ביישני. הוא שקט ונבוך מכדי להביע דעה בקול, כפי שצדוק מבקש. "מי שמתבייש מפסיד", אומרת לו אורלי, והוא ממשיך לחייך לרצפה, בגוף כפוף ממבוכה.
החיים האמיתיים של בנצי ומאשה, כבר הבנתם, הרבה פחות זוהרים מחייהם של דיקפריו ווינסלט. מצד שני, הזוגיות שלהם דווקא מחזיקה מעמד בחיים האמיתיים כבר שנתיים וחצי, גם אם אינה ממומשת בצורות המוכרות לנו.
המוגבלות השכלית־התפתחותית שלהם לא מונעת מהם לחלום לכבוש את הוליווד; בינתיים הם כבר הופיעו בחו"ל במסגרת תיאטרון "כנפיים", שבו הם משחקים, וביום חמישי הבא יבואו עם תשעת חבריהם לסדנה, בלימוזינות לבנות, להקרנה חגיגית בסינמטק תל אביב של הסרט הדוקומנטרי "כיתת אומן", המתעד את סדנת שיעורי המשחק שלהם בשנתיים האחרונות. הסדנה מתקיימת אחת לשבוע, במשך כארבע שעות, בהנחייתו של ארנון צדוק ובחסות עמותת "צ'יימס ישראל".
הסרט צולם כולו בידי שלושה ממשתתפי הסדנה, בהנחייתו של הצלם מיכה אדר, שמתנדב בעמותה יותר מעשור. מככבים בו כל משתתפי הסדנה, כולם בעלי מוגבלות שכלית־התפתחותית קלה עד בינונית. במאית הסרט, שהכינה אותו מ־150 שעות הצילום המקוריות, היא בילי בן משה והפיק אותו בן זוגה, הבמאי והמפיק דורון ערן, שמרבה לעסוק בסרטיו בנושאים חברתיים טעונים ובהם סמים ("לילה לבן"), מילת נשים ("טהארה"), וטרנסקסואליות ("נמס בגשם").
מאחר שמדובר באנשים המוגדרים כחוסים אך למרות זאת מבקשים להתפרסם, הצילומים, כמו גם הראיונות שלהם לכתבה הזאת, אושרו על ידי האפוטרופוסים שלהם. כל הציטוטים בכתבה הובאו בדיוק בצורה שבה נאמרו, לעיתים אחרי שווידאתי כמה פעמים שאני מבינה נכון את מה שהם מבקשים לומר.
"כולם ירצו להיות איתי"
איציק: "באתי לבקש את ידה של הבת שלך".
אורלי: "אני לא מוכנה בשום אופן! היא צעירה, רק בת 29! בן כמה אתה?"
איציק: "51".
אורלי: "מה?! לך חפש לך מישהי בגילך".
איציק: "בבקשה, אני אוהב אותה, אני מתחנן!"
אורלי: "תתחנן ללמפה!"
גם הפעם מדובר באלתור, עם זיקה קלה למציאות. אורלי (48) באמת לא יכולה להעריך את גילו של איציק, כי היא אינה רואה את דמותו. ואיציק - הוא באמת בן 51, והדבר שהוא הכי רוצה בעולם, כך יאמר לי מאוחר יותר, הוא שתהיה לו בת זוג. אבל הדיאלוג ביניהם רווי בהומור ומשעשע את כולנו, במיוחד כשצדוק מציע להם לאלתר טוויסט בעלילה - למשל, שאיציק יבקש את ידה של האם (אורלי): "תקשיבי לי, חמודה, אני רוצה לבקש את ידך. אני מרגיש שהחולצה שלי מתחילה להיות חמה מהתנור" (צחוק פרוע בקהל).
אורלי מצידה מגיבה בתדהמה. הצחוק מתגבר כשאיציק אומר לה: "אני יכול לבקש אותך מההורים?" היא שואלת: "מה יהיה עם כל הבנות שרודפות אחריך?" והוא עונה: "אני לא רוצה אף אחת, אני מאוהב בך". ואורלי מתמסרת מייד: "אתה רוצה אותי? אין שום בעיה, יאללה בוא!"
איציק שרוקי, כמו משתתפים נוספים בסדנה, מתגורר בהוסטל שיקומי. כלפי חוץ הוא נראה די רגיל, אבל כמו כולם כאן, הוא בעל מוגבלות שכלית. יש לו אח ואחות נשואים ובעלי משפחות, והוא בקשר איתם. הוריו נפטרו. אני שואלת אותו איך זה לשחק בסרט, והוא אומר: "אני אוהב את זה, זה התחביב שלי. אני רוצה שהכתבה תהיה בדף הראשון של העיתון, כי חשוב לי שכל המדינה תראה. שיפסיקו להגיד 'מה אכפת לי מהבן אדם הזה, אותי לא מעניינים האנשים האלה'. כי אין מה לעשות - זה כבר נמצא עלי. אני סובל מפיגור שכלי".
מתי אתה זקוק לעזרה של אנשים?
"למשל, כשאני הולך לאיבוד. נתנו לנו בהוסטל כרטיס חירום, שאם אני הולך לאיבוד, אני נותן את הכרטיס למישהו, שיתקשר להוסטל ויודיע שהלכתי לאיבוד. זה קרה לי הרבה פעמים. נאבדתי בתחנה המרכזית, ופעם בקניון ברמת גן, כי יש שם דוחק של אנשים. פניתי לאנשי ביטחון ואמרתי להם שהלכתי לאיבוד, והם לקחו אותי באוטו שלהם עד להוסטל, ואמרתי להם הרבה תודות ותהיו בריאים".
מה מפריע לך בהתנהגות של אנשים ברחוב?
"לפעמים, כשאני נוסע באוטובוס, והנהג שם שיר במזרחית, אני שר יחד עם הנהג. ואז אנשים אומרים לי: הי, מה זה הדבר הזה? אני אומר להם: סליחה, אני מוגבל. אסור לי לשיר עם הנהג? אם גם לי יש מצב רוח טוב, אסור לי לשיר?"
אורלי אוחיון סובלת מתסמונת תורשתית, שגרמה לראייתה להיחלש במהלך השנים, כך שהיום היא מבחינה רק בין אור לחושך. היא יכולה לראות רק צללית של דמות, כשהיא מתקרבת אליה מאוד. היא מתגוררת עם אמה בת ה־78, חולת אלצהיימר, ויש לה עוד ארבעה אחים ואחות.
למרות המוגבלות השכלית ולקות הראייה הקשה, אורלי עובדת, כמו כל חבריה לסדנה, במרכז מע"ש אחיקם בתל אביב, בעבודות אריזה, הברגה, פירוק, מיון והדבקה - הכל באמצעות חוש המישוש. היא מחייכת הרבה וצוחקת בקול, אופטימית מאוד.
"אני מאוד אוהבת לשחק, אף פעם לא שיחקתי, ופה נותנים לי הזדמנות. זה חלום. אני אופיע ואני אהיה על הבמה. שיחקתי בסדנה בתור מדריכה, נותנת עצות, איך להתנהג ואיך להקשיב. אני אוהבת את זה, כי אני אוהבת לתת עצות. כל תפקיד שייתנו לי אני אקבל באהבה, אין לי שום התנגדות. אני אוהבת לשיר, אני רוקדת סלסה, וגם צילמו אותי רוקדת. אני רוצה להיות מפורסמת. זה גאווה, וכולם ירצו להיות איתי".
מה את רוצה שיקרה בעקבות הסרט?
"אני רוצה לשמוע מאנשים חוות דעת. מה הם אומרים עלי, מה צריך לשפר. אני רוצה שיעזרו לנו אם אנחנו צריכים עזרה. שייתנו לנו גב, תמיכה, עידוד".
ביום־יום את מקבלת עזרה מאנשים?
"תמיד מתייחסים אלי יפה. עוזרים אם אני נתקעת. אתמול הלכתי לבחירות עם אמא ואחיין שלי. היו מלא אנשים, ורצינו להיכנס. מישהי ראתה את זה ושאלה מה קרה. אמרנו לה, ואז היא הזיזה את כולם ואמרה: 'רבותיי, יש פה בחורה עיוורת, צריך לכבד אותה ולעזור לה, אז תנו לה להיכנס'. אין דברים כאלה. יחס חבל על הזמן. אחרי זה הם גם לקחו אותנו הביתה. ואני אומרת: כל הכבוד. אבל יש גם אנשים לא טובים. נגיד, ברחוב הם לא ישימו לב אלייך".
למרות שאינה רואה, אורלי גם רוקמת. "אני הכי אוהבת לרקום. כדי לרקום בצורה הנכונה, המורה שמה סימנים למישוש ואומרת לי מתי להחליף צבע. עשיתי כרית רקומה עם הדפס, ואז אני מרגישה את ההדפס. רק אתמול המורה הביאה לי להרגיש את זה. היא אומרת לי כל הזמן כל הכבוד. כולם התלהבו מזה. אנחנו עושים בובות, כריות".
יש לך עוד חלום חוץ ממשחק?
"החלום הכי גדול שלי זה לראות. אם אני אראה, אני אלך לבד בלי מקל ברחוב, אני אסע לחוץ לארץ. הייתי רוצה לראות את הצבעים, לזהות צבעים, את הטבע, תמונות. אני רוצה שיהיה לי טוב. טלוויזיה אני רק שומעת, לא רואה.
"הכי חשוב לי שאנשים יבואו לראות אותנו. איך אנחנו עובדים, איך 'צ'יימס' עוזרים לנו. חשוב לי שאנשים יבואו לראות את הסרט - איך עבדנו עליו, כמה זמן, איזה מאמץ עשינו. הצוות פה כל כך משקיע, ואני רוצה להודות להם מקרב לב. אני מתרגשת מהסרט, זו פעם ראשונה שאני על הבמה, ואני רוצה שתהיה התלהבות".
"אני חולמת שיהיה לי חבר"
[image gallery]
בשונה מהשחקנים האחרים, ליאת אריה (38) היא בחורה סגורה ומופנמת. היא גרה בבית עם הוריה, ויש לה אחות גדולה ואחיינים. "אני אוהבת מאוד תוכניות אקטואליה ברדיו, כמו 'עושים צהריים' עם יעל דן ו'המילה האחרונה' בגלי צה"ל", היא מספרת לי. בלה ולדמן, סגנית המנהלת של בית מע"ש אחיקם בתל אביב, מסבירה לי שבזכות הסדנה, ליאת התחילה להיפתח, והיא כבר מתקשרת עם המנחה ועם החניכים. לא מזמן אף החלה לרקוד בפני חבריה.
ליאת: "אני מרגישה בטוחה בסדנה, היא נותנת לי ביטחון. אני רוצה שכשאנשים יראו את הסרט, הם יידעו שאני רוקדת יפה, זה הכי משמח אותי. עם הסרט אנשים יידעו שצריך לכבד אותנו, שאנחנו יותר טובים מאנשים רגילים במשחק בתיאטרון.
"החלום שלי הוא שיהיה לי חבר", היא אומרת בפשטות מכמירת לב. "אני רוצה שמישהו יאהב אותי. היו לי פעם שני חברים, והם עזבו אותי".
היא מאוהבת ביאיר לפיד. "לא הייתי הולכת לישון לפני שהייתי רואה את התוכנית שלו. היה לי חלום לפגוש אותו ונפגשתי איתו, ואמרתי לו שאני מאוהבת בו. הוא חתם לי על התמונה שלו".
אריה שוורצטוק, בן 61, לא מסגיר שום חריגות, לא במראהו ולא בחיתוך הדיבור שלו. "אני מוגבל", הוא עונה לי בלי ששאלתי. "כמו שאת רואה, אני לא מוגבל בניידות, אני כבר גדלתי ואני בסדר". הוא גר בהוסטל ביד אליהו, שר במקהלה, ואוהב מאוד צילום. "אני מאוד מחכה לסרט. החברה חייבת לדעת שצריך ללמד כל מוגבל בשכלו, כי אם לא אומרים לו, הוא לא יכול לדעת מה יקרה".
מה הכי מפריע לך בחיים?
"הכי מפריע לי בעיות התחבורה. אני רוצה שתכתבי שצריך להיות שינוי גישה מצד הנהגים של האוטובוס. הרבה פעמים, כשמגיע אוטובוס, אני שואל את הנהג 'לאן אתה מגיע', והוא לא עונה לי. הוא מסתכל עלי ולא עונה, ואחר כך ממשיך לנסוע. זה מאוד קשה. למה הם לא עונים?"
עלי אטרש הוא הביישן שבחבורה, ולכן הוא אמון על הצילומים בלבד. הוא בא ומתיישב מולי, נבוך, ואני מזכירה לו שהוא ממש לא מוכרח לדבר איתי אם הוא לא רוצה. הוא אומר שהוא רוצה. יושב כפוף, משתבלל, פניו המחויכות מכוונות לרצפה. בלה קולטת את הסיטואציה מרחוק ומגיעה אלינו: "מה זה? למה אתה כפוף? תתיישר, תהיה גאה, תשמח!" היא אומרת לו, מספרת לי שעלי הוא נשמה טובה, רגיש מאוד, אכפתי מאוד לסובבים ותמיד מתנדב לעזור.
כשהוא מתרצה לדבר הוא זוקף את הראש ומספר לי שהוא ערבי מיפו, בן 31, וגר בבית עם אביו, אמו, שלושה אחים ושתי אחיות. "אני נשוי טרי", הוא מפתיע אותי. "התחתנתי ביוני. לאשתי קוראים סמהר, היא גרה איתנו בבית. לפעמים היא עוזרת לאמא שלי, ולפעמים אמא שלי עוזרת לנו".
אתה רוצה להיות מפורסם?
"מפורסם? לא. לא רוצה להיות מפורסם. אני לא יודע לשחק. אני רק מצלם. הייתי מצלם במצלמה רגילה, עד שלמדתי עם מיכה (מיכה אדר; ס"ס) להיות צלם וידאו. למדתי עוד ועוד, ועכשיו אני אחראי לצילום של הסרט, מאז שהתחילו לפני שנתיים".
מה הכי אהבת לצלם?
"אהבתי כשהיו דברים שמחים ומצחיקים, וכשיצאנו לצלם בכל מיני מקומות, למשל בבתי קפה".
אתה מצלם גם בבית, את המשפחה? את אשתך?
"לא. בבית אין לי מצלמה".
"אני רוצה הגנה לעצמי"
בסדנה הזאת, כולם יודעים, יש זוג כוכבים. מריה אילין, המכונה מאשה, ובן ציון ראובן, המכונה בנצי - בני הזוג שמשחקים בסצנת הטיטאניק. כבר שנים הם מופיעים במסגרת התיאטרון של עמותת "כנפיים". הם שיחקו יחד, בין השאר, את רומיאו ויוליה. הם זוג גם בחיים: "כשהיינו בחוץ לארץ הפתעתי אותה עם טבעת והיא היתה מופתעת מאוד", אומר בנצי בחיוך.
במהלך הצילומים בכיתת האומן, שיוקרנו בסרט, מדברים השניים בגלוי ובעצב על אהבה ללא סקס, וגם על הכמיהה לילדים, מול ההכרה שאינם מסוגלים לטפל בהם. "בטח שאני רוצה ילדים", אומרת מאשה. "אמא שלי אומרת שקשה לגדל תינוק. להחליף טיטולים, לא לישון בלילה. זה קשה, אבל אני יודעת לשים חיתול. כשהאחים שלי היו תינוקות טיפלתי בהם. אבל בשביל ילדים גם צריך כסף, צריך לעבוד".
יש לה עיניים ירוקות גדולות, והרבה ביטחון עצמי. לעיתים קשה להבין אותה, בגלל בעיות דיקציה, ובפניה ניכרת שונות שמרמזת על תסמונת דאון. "נולדתי בסנט פטרסבורג. כשהייתי בת 12 עלינו לארץ, והאחים שלי נולדו פה. אני גרה בבית עם אמא שלי, אחים שלי, שני כלבים וחתולה. עם אבא שלי זה לא החזיק מעמד, והוא עזב, אין שום קשר איתו. 16 שנה הוא לא בא. אני דומה לו.
"נולדתי עם כישרון. בהתחלה היה לי קשה בסדנה, כי אני מגמגמת וזה מלחיץ אותי שאני לא מדברת ברור, אבל עשיתי קורס דיקציה. אני רוצה להיות כוכבת. אני אוהבת שיש עיתונאים שמראיינים אותי ומצלמים אותי".
למה את רוצה להיות כוכבת מפורסמת?
"שאנשים יחשבו שאני מיוחדת, יבקשו ממני חתימות, שאני אחתום להם בטוש על הידיים, שינשקו את הכוכב שלי במדרכה בהוליווד. אני רוצה חברים חדשים, אנשים רגילים. לאכול איתם, ללכת לבתי מלון שישה כוכבים".
את רוצה בעצם עוד חברים?
"כן. להשיג חברים זה קשה. אני רוצה הרבה חברים - לטייל איתם, לדבר איתם בטלפון".
ויש עוד סיבות שכל כך חשוב לך להיות מפורסמת?
"להרגיש הרגשה נעימה. שאני מיוחדת, למרות שאני עם תסמונת דאון. אני רוצה שאמא שלי תהיה גאה בי, שהפנים שלה והעיניים שלה יהיו עם דמעות מהתרגשות על הסרט הזה. אני כל כך חלמתי על האוסקר".
מה הכי מפריע לך כשאת מול אנשים רגילים בחוץ?
"אנשים שהדיבור שלהם לא נעים. שאומרים לי שאני שמנה, מכוערת, מקללים אותי. לפעמים, כשאני מטיילת עם הכלבים והם עושים שירותים במדרכה, אני שוכחת לאסוף את הצרכים שלהם. אז אנשים מקללים אותי. אני שותקת ולא שמה לב. חוץ מפעם אחת שהלכתי ברחוב, איש מבוגר שאני לא מכירה אותו נתן לי מכה על הטוסיק, כאילו אני צעצוע שלו. איש רגיל, מהרחוב. הוא הרגיש שאני סקסואלית. אז צעקתי עליו, והוא ברח. אבל בגלל זה אני בוכה כל הזמן. זה מעליב. אני רוצה שיתנהגו אלי יפה, בנימוס".
ואת מקווה שזה ישתנה כשתהיי מפורסמת?
"כשאני אהיה מפורסמת יהיו לי שומרי ראש, והם יגנו עלי. זה מה שאני רוצה: הגנה לעצמי".
יש עוד משהו שאת רוצה להגיד לאנשים שיקראו את הכתבה?
"שאסור לעולם להרים יד על אישה. אני רואה הרבה פעמים נשים שמקבלות מכות מהגברים שלהן, וגם רצח".
את ובנצי חברים כבר הרבה זמן?
"בנצי ואני זוג. עוד לא התחתנו. אנחנו ביחד שנתיים וחצי. הוא קונה לי דיסקים, מפנק אותי, קונה לי אוכל ושתייה. גם אני מפנקת אותו לפעמים בחיבוקים ונשיקות".
בנצי, נוסף על מוגבלותו השכלית־התפתחותית, נפצע לפני עשרים שנה מפגיעת משאית כשהיה בדרכו לעבודה. הוא עבר תהליך שיקומי ארוך, ועד היום נעזר במקל הליכה. הוא גר בבית עם אמו הקשישה, ויש לו שתי אחיות בריאות, ששומרות איתו על קשר צמוד.
בימי שלישי וחמישי אחר הצהריים בנצי פוגש את מאשה בתיאטרון כנפיים. בלה מספרת שבכל הזדמנות שיש לו, ובכל סיור במסגרת העמותה, הוא מציג את עצמו כשחקן - "אני בנצי ואני שחקן בתיאטרון כנפיים ובסטודיו למשחק אחיקם". הוא מעדיף שיזהו אותו בתור שחקן, ולא כאדם בעל צרכים מיוחדים, וחלק מהנאתו ממשחק הוא שהעבודה הזאת מקרבת אותו יותר לאנשים שאינם מוגבלים.
"21 שנים אני על הבמה. לשחק זה החיים שלי. על הבמה אני מרגיש כמו כוכב. אני רוצה להיות מפורסם, שיכירו אותי כמו בן אדם רגיל, ואם אנשים רגילים יבואו לראות הצגה שלנו או את הסרט, אז הם יכירו אותי טוב טוב. אני רוצה שכולם יכירו אותי ויכבדו אותי כשחקן. ברגע שאני על במה, אני מיוחד. כשאני לא יכול לשחק, אני מרגיש עצוב. כשהייתי חולה לא יכולתי לשחק או לעבוד במשך חודשיים בגלל המחלה. אבל החברים באו לבקר, וברגע שהחלמתי ישר חזרתי לבמה".
גם עבורו הנסיעה באוטובוס היא חוויה קשה. "יש כאלה שבקושי מתייחסים אלי. יש לי מגבלת הליכה, וכשאני עולה לאוטובוס, אף פעם לא מפנים לי מקום, רק כשאני מבקש. אבל זה לא בגלל המוגבלות. פשוט לא מתייחסים לאנשים נכים.
"אני מקווה שאחרי שאנשים יראו את הסרט, הם יעזרו למוגבלים. שיתנהגו אלי יפה. שישאלו אותי מה שלומך, שיתעניינו בי. הם חייבים לדעת מי אנחנו. אנחנו מייצגים את אוכלוסיית הצרכים המיוחדים בארץ ובעולם. אנחנו השגרירים. אני רוצה שיכירו אותנו. לנו זה עושה טוב, ולהם זה עושה טוב. שילמדו מה זה מוגבל - בעיקר בני נוער".
מה אנשים יכולים ללמוד ממך באופן אישי?
"הרבה סובלנות וכוח רצון. כשאני רוצה משהו, אני משיג אותו. זה בגלל כוח רצון".
* * *
מאחורי הקלעים
עמותת "צ'יימס ישראל" פועלת למען אנשים בעלי צרכים מיוחדים, מתינוקות בני שישה חודשים ועד מבוגרים, בעשרים מסגרות שונות ברחבי הארץ, ובהן גם מע"ש - מרכזי עבודה שיקומית. תקציב העמותה מגיע מהמדינה (משרדי הרווחה, הבריאות והחינוך) ומתרומות. במרכז מע"ש אחיקם תל אביב, שבו התקיימה כיתת האומן, מועסקים כ־160 בוגרים בני 21 ויותר, בעלי מוגבלות שכלית קלה ובינונית. חלקם מתגוררים בהוסטלים שיקומיים, ואחרים - עם בני משפחתם.
"החלטנו לתת הזדמנות לאמנים מקרב האוכלוסייה הזאת, שנמשכים לציור, פיסול, צילום ומשחק, כדי לאפשר להם למצות את הפוטנציאל האמיתי שלהם ולשפר את איכות חייהם", אומר ג'ורג' צימרמן, מנכ"ל העמותה. "במשך שנתיים קיימנו כאן סדנת צילום סטילס, שהינחה בהתנדבות הצלם מיכה אדר.
"במהלך הסדנה, המשתתפים התחילו לדבר על עשיית סרט. גילגלנו את הרעיון בעמותה, רכשנו מתרומות ציוד מקצועי, וגייסנו את השחקן והבמאי ארנון צדוק להיות המורה שלהם למשחק. אדר המשיך ללמד אותם בהתנדבות צילום וידאו. הם צילמו ושיחקו, וגילינו שכיתת האומן נוגעת בחלקים האמיתיים שלהם והופכת לסוג של טיפול. מבחינת השחקנים שמשתתפים בה, המשחק הזה הכי מקרב אותם ל'נורמליות'. ארנון הזמין את הבמאי והמפיק דורון ערן כדי שיתרשם מהעשייה".
ערן צפה בצילומים, ביקר בסדנה, ומיהר להרים את הכפפה. קרן שלם נרתמה אף היא ומימנה כ־20 אחוז מעלויות ההפקה. התסריטאית בילי בן משה, שהגיעה אף היא לצפות בסדנה, אומרת שחשה מייד שיש שם קסם גדול. "בהתחלה חשבנו לביים אותם, לצלם אותם ברור, יפה ואסתטי, כדי לגרום להם להיות יותר מובנים או נגישים. אבל מהר מאוד הבנתי שכל חומר שנצלם לא יהיה אותנטי, וככל שנלך למקור וניצמד לנאיביות שלהם ולצילום התמים שלהם, זה יהיה קסום. כל חומר שהם צילמו, שהיה רועד או לא בפוקוס, כיוון אותי לראות מה שהם רוצים שאני אראה.
"צפיתי ב־160 שעות מצולמות, ונחשפתי לסיטואציות רגישות ומרגשות, מעוררות השראה. דווקא כשהם לא קיבלו הוראות, החומרים היו הכי מעניינים. בסרט הצלחנו לדלות את הפנינים מתוך הדברים שהם דיברו עליהם. מבחינתי, זאת קבוצה מאתגרת, והייתי רוצה, באמצעות הסרט, לקרב אותם לעולם שלנו, ואותנו לעולם שלהם. הכוונה היא לא לייצר רחמים, אלא קירבה והזדהות".
ארנון צדוק, המורה שלהם למשחק, אומר שהעבודה עם משתתפי הסדנה היתה הפוכה משציפה. "למרות שזאת סדנת משחק, הם תמיד בלי מסכות, ואומרים דברים מאוד אמיתיים, מהלב. כבר בהתחלה ערכתי איתם היכרות מצולמת, שבמהלכה שאלתי אותם שאלות קשות בנושאים כמו אהבה, ילדים ומשפחה, והתשובות שלהם היו מסקרנות ומורכבות מאוד. העבודה איתם היתה יותר בסגנון של דרמה יוצרת ואימפרוביזציות, כי קשה להם להתמודד עם טקסטים כתובים; הם בדרך כלל משחקים בצורה אינטואיטיבית, על בסיס סרט או הצגה שראו בעבר. בסך הכל מדובר באנשים מקסימים, מצחיקים וטובים, והמדיה הכי טובה להעביר את זה היא טלוויזיה וקולנוע".
ערב ההקרנה יתקיים במעמד נציגי הממשלה וראש עיריית תל אביב, ובפני תורמים שרכשו כרטיסים במחירים שבין 150 ל־1,000 שקלים, קודש לפעילות העמותה. הסרט יוצג גם בפסטיבלים בארץ ובחו"ל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
