תה המרווה מתוק וחריף, ואדיו עולים כקטורת. אנחנו בסלון. הספר "הגבעה" של אסף גברון מונח הפוך על השולחן, פתוח באמצעו. תינוק זוחל על הרצפה, ילדה בת 5 מציירת על לוח משחק, ואורלי מראה לי את הזמנת החתונה שלה ושל מאיר. לכאורה, הכל סביר. לא לכאורה אנחנו נמצאים באמצע יער. עצי מחט, צללים נעים. מסוג היערות שאתה מחפש בהם את תנור המכשפה או את הבית של שלושת הדובים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
פינג־פונג רועש מתנהל בין האוזניים. פינג - משוגעים, פונג - כל הכבוד להם; פינג - אין להם ניאגרה באסלה, רק פתיתי נסורת; פונג - אנשים ערכיים שוויתרו על נוחות למען מטרה חשובה; וכך הלאה. להוריד בפניהם את הכובע, או להזעיק מישהו שיוציא אותם משם.
שקט ביער. קרני השמש נשזרות בין סכך הצמרות. בין הגזעים הצפופים מסתובבים צבאים, שועלים, תנים. אני כמעט בטוחה שראיתי גם שדונים ופיות. דרך עפר צרה, חדשה, יורדת בתלילות בינות הסבך אל קרחת גדולה. דגל ישראל תקוע על מוט מבשר לנו שהגענו.
"חוות קָשוּאֵלַה" (עוד נחזור לשם המוזר) מורכבת משני אוהלים, שבהם דרות משפחות בן־דוד ופרידלר, ומדיר צאן פתוח, ארבעה כלבי שמירה, סוס אחד ומספר בלתי ידוע של תרנגולות חופש וברווזים. אנחנו נמצאים ביער שאדמתו נקנתה ב־1920 על ידי העסקן היהודי שמואל צבי הולצמן, ובשנת 1969 ננטע בידי קק"ל, רובו ממזרח לקו הירוק. 8,000 דונם של אורנים, הגולשים בכתף ההר מגוש עציון מערבה, עד עמק האלה, לא רחוק מגבעת הקרב של שיירת הל"ה, שבה נהרגו במלחמת העצמאות 35 לוחמי פלמ"ח בדרכם לגוש עציון הנצור.
לפני 15 שנה התחיל היער להיעלם. תצלומי אוויר מהשנים 1999, 2005 ו־2008, שבוצעו בהזמנת משרד הביטחון, הראו דילול מתמשך וקרחות מתפשטות. הירוק הכהה במפות התחלף לצבע האדמה. פלשתינים מהכפרים ג'בע ונחלין הפכו את היער למקור פרנסה, כורתים רבבות עצים במסורים חשמליים. פינוי הגזעים נעשה בכלים כבדים, תוך כדי חסימת דרכי הגישה ליער. צה"ל והמינהל האזרחי לא הצליחו להפסיק את ההרס. בשלהי כהונתו הגיע שר הביטחון אהוד ברק לסיור במקום. אחרי שראה את תצלומי האוויר ואת שורות הגזעים הגדומים, הורה מייד על הקמת חוות מגורים ביער. בעצם, זה המאחז היחיד שהוקם מעבר לקו הירוק בברכת שר ביטחון כלשהו בשנים האחרונות.
נשנוש אקולוגי של הצאן
יאיר בן־דוד (35) היה איש ניהול, בעל תואר במשפטים, שלא חלם שיעביר את לילותיו על מזרן באמצע שום מקום. הוא ניהל את "עמותת רגבים לשמירה על אדמות הלאום", פתח חברה יזמית בתחום הבנייה וגם חברת אינטרנט. אשתו תחיה (26) היא מורה לריקודי עם ומדריכת תינוקות בשיטת "צעד ראשון", שיטת ליווי התפתחותי לתינוקות שמתאימה עקרונות של הטבע לסביבת החיים המודרנית. גם היא לא חלמה שתטאטא מחטי אורן מהמחצלת שהפכה להיות רצפת ביתה. הם באים מהציונות הדתית. גרו באלון שבות, יישוב בורגני עם ניאגרה בשירותים, עד שהגיע פקח הקרקעות של המועצה האזורית גוש עציון ושאל אותם אם בא להם לעשות שינוי בחיים.
אחותה של תחיה, אורלי סמיט (28), ובן זוגה מאיר פרידלר (28), גם הם מאלון שבות, הסכימו לקפוץ איתם אל הירוק העמוק. במאי 2012 ירדו שתי המשפחות למעבה היער, לגור באוהלים צבאיים ("אוהל 12"), שבהם שטו בבוץ במשך שנה וחצי. בזמן שחלף מאז הוכנסו שיפורים: אוהלי המגורים מרווחים יותר, ויש כבר מחצלת בתור רצפה, אבל התנאים עדיין מזכירים מחנה קיץ בצופים. אחרי שנה וחצי שם, כריתות העצים פסקו. התקרחות היער נבלמה.
ליאיר ותחיה שלושה ילדים: שירה (5), יערה (2.5, "היא נולדה לפני המעבר ליער, בחרנו לה שם נבואי"), ודניאל התינוק (בן 8 חודשים), שנולד כשכבר גרו שם. אורלי ומאיר נישאו זה עתה, לאחר חמש שנות זוגיות. מתחם המגורים הוא אדמת כורכר, ועליה הארמונות: צינורות השקיה הם שלד האוהל, הקירות הם שלטי פרסומות ישנים לפסטרמה ברביקיו דלת שומן. אין אישור למגורי קבע. בשירותים, המופרדים מחלל האוהל בווילון בד, יש אסלה ביולוגית. את הצרכים מכסים בנסורת, ופעם בכמה ימים מרוקנים את הדלי למכל קומפוסט. עם הקומפוסט מדשנים את אדמת הגן, שעליה גדלים הירקות. גלגל החיים.
תרנגולות קופצות על מקרר הגלידות הישן שמוצב בחוץ. ברווזים מסתובבים ליד בריכת הפלסטיק של הילדים. שירה מאכילה את הטלאים, ויערה מגלגלת אצטרובלים בין הידיים. האבטיח שהן מגדלות מוסתר בתוך כלוב ציפורים, מוגן ממקורי התרנגולות. אוכלים כאן רק לחם מאפה בית, מקמח מלא, שותים קפה דגנים וממתיקים בסילאן. כשהבנות מבקשות ממתק, תחיה מגישה להן תמרים. שירה הולכת לגן חובה באלון שבות, יערה ודניאל נשארים בבית עם אמא. האטרקציה הגדולה עבור יערה היא האפשרות המרגשת להוריד את המים באסלה בבתי הסבתות.
"כשאני נוסעת לגוש דן, אני מסתכלת על אנשים ונראה לי כאילו שהם יצאו מסרט", אומרת אורלי. "התנועות מהירות, הכל מוקצן. אני שמחה שהתמזל מזלי לחיות אחרת, להגשים חלום של הרבה אנשים. אנחנו מקבלים תגובות כמו 'אתם לא נורמליים', אבל לרוב אנחנו שומעים: 'וואו, זה החלום שלי'; 'אני הייתי עובר היום ליער, אבל אשתי...' אם בא לנו להתפנק, אנחנו נוסעים לדירה של גיסי בהרצליה ומדליקים את המזגן".
פרידלר ובן־דוד קיבלו מהמדינה חוזה מרעה ל־2,500 דונם מתוך היער. הם מסתובבים ברחבי השטח עם הצאן, פעמיים ביום, ונוכחותם מרתיעה את הגנבים הפוטנציאליים. ערך מוסף הוא הנשנוש האקולוגי של הצאן: הבהמות נהנות מהעשב בינות לעצים, והיער מרוויח הפחתה דרמטית של הסיכונים לשריפות. העדר, 150 ראש שנרכשו מחקלאים בצפון, עלה כחצי מיליון שקלים, ואמור לשמש בעיקר לבשר - להימכר למשחטות ולקצבים; עד עכשיו הם עוד לא ראו שקל אחד בחזרה. כדי לגדל בקר לבשר צריך להתאזר בסבלנות, וכדי לראות שורת רווח נדרש עדר גדול. העדר של פרידלר ובן־דוד קטן, וההוצאות גדולות מההכנסות.
"אנחנו חיים על רזרבות", אומר יאיר. "יש הוצאות על החיים האלה. נכון שאני לא משלם שכירות, אבל טיפולים לרכב, אחרי הנסיעות בשבילי העפר, עולים הון. הטיפול בכבשים, המזון, הווטרינרים. קשה לצאת לעבוד, כי חוץ מהמרעה, אני ומאיר שומרים כאן, כל אחד שלושה־ארבעה לילות בשבוע".
בשנה וחצי האחרונות הם תפסו על חם לא מעט כורתים, שבאו עם מסורים חשמליים. הם מצלמים אותם (לצורך הרשעה עתידית), ומזעיקים את המוקד הצבאי, משטרת ישראל ופקחי המינהל האזרחי. למרבה הצער, הם מספרים, המשטרה מעכבת אותם לכמה שעות ומשחררת. "לצורך ראיה משפטית אתה זקוק לתמונה שבה ייראה האדם באמצע כריתת העץ, מחזיק בידיו את המסור. אם צילמת אותו מסתובב ביער עם מסור חשמלי, ובנפרד את הגזעים הכרותים - זו לא ראיה מספקת".
"אם מישהו בא עם חמור ומוריד כמה ענפים לחימום הבית, אנחנו לא נגיד לו כלום", אומר מאיר. "הבעיה מתחילה עם סוחרי העצים. עץ הוא חומר יקר, מקבלים עליו 350-300 שקל לקוב. אם אתה מוריד גזע, עשית 300 שקל בכמה דקות. אם העמסת עגלה מלאה - פירנסת משפחה. בתקופת הסתיו, לפני החורף, הכריתות הגיעו לאלפי עצים בכל פעם. בקצות היער, במקומות שבהם היתה כריתה מאסיבית, חקלאים פלשתינים חרשו את השטח, נטעו עליו עצי זית - וזהו, השטח עבר לרשותם. אין ואקום".
"התפקיד שלנו כאן כפול: למנוע את הכריתות המסחריות, ולמנוע רעיית יתר, שפוגעת במרקם האקולוגי של היער", מוסיף יאיר. "לכן גם הרועים הפלשתינים לא רואים את הנוכחות שלנו בעין יפה. אנחנו מכירים את רובם, הם מכירים אותנו, אבל בכל זאת ממשיכים להיכנס ליער, לפעמים מתקרבים עד החווה, לבדוק מה התגובה שלנו. שולחים קשיש עם כמה כבשים. כשהם מצליחים, הם נכנסים יותר קרוב. כל שליח כזה יכול להיות גם מקור לאיסוף מודיעין לקראת פיגוע".
מרוב עצים לא רואים את היער, אבל מאיר, יאיר, תחיה ואורלי (כן, גם הנשים רועות) מכירים את אלפי הדונמים כמו את כף ידם. היה להם הרבה זמן להסתובב כאן בשנה וחצי האחרונות. "במרעה אני לומד איפה יש עצים שנפלו במהלך החורף כתוצאה מסערות, איפה יש גדמים שנכרתו בשנים הקודמות. אם ייעלם פה עץ אחד - אני אדע".
נרות בתוך עששית
בארבעת החודשים הראשונים חיו חלוצי החורש נטולי חשמל לחלוטין. בשביל מים לקפה הם הדליקו מדורה. בשביל לקלח את הילדים הרתיחו מים על המדורה. האדם הקדמון היה מרגיש כאן בבית.
"בארבעת החודשים הראשונים השתמשנו בצידניות עם קרחונים בתור מקרר", מספרת תחיה. "עד שהתפתחנו ומשכנו כבלי חשמל מהיישוב הסמוך, ואז גם קנינו מקרר, וזה נראה לנו כמו פלא עתידני. המים הגיעו אלינו בעוקב מים, וכל יומיים היינו גוררים אותו למועצה האזורית, למלא אותו מחדש. עכשיו נעשינו בורגנים: אנחנו מחוברים לצינור מים מהיישוב גבעות, ויכולים לשטוף כלים, כי סוף סוף יש מים וכיור. את מבינה מה זה אומר, שאת יכולה לשטוף צלחת בכיור ולא על האדמה? שדרוג מדהים. מישהו מהמועצה האזורית היה בא לכאן מדי פעם ולא מפסיק להגיד שהוא חייב להביא את אשתו, שתעריך את החיים הנוחים שיש לה".
בחורף שעברו ביער, חורף קשה של הרי ירושלים, כשרוחות קפואות צורבות את הלחיים והאצבעות מתקשות לזוז, הבינו את סוד השכבות: שכבה ועוד שכבה של סוודר. שכבה ועוד שכבה של שמיכה. והיו גם שלגים עמוקים. ציור אירופי, שחוו על בשרם והוא לא היה פסטורלי בכלל.
תחיה לא תשכח לעולם את הלילה ההוא, כשבעלה היה בשמירה, והיא היתה צריכה ללכת לשירותים בין העצים, כי אפילו אסלה אקולוגית נראתה אז חלום רחוק. הילדות התעוררו. היא לקחה אותן איתה, בחושך, וגשם סוחף החל לרדת. "נראה לי שזה היה הרגע שהבנתי שהמשימה שלנו כאן לא פשוטה", היא מספרת.
בשלב הזה של השיחה מתוודות שתי האחיות על פוביית ילדות שמלווה אותן עד היום: פחד מחושך.
לא נכון. אתן מפחדות מחושך וגרות בלב היער?
"כשהלילה יורד, אנחנו מדליקות נרות בתוך עששיות".
תאורת הנרות משמשת אותם מרדת החשיכה ועד הבוקר. מרחוק אתה בטוח ששבעת הגמדים של שלגיה הדליקו לה נרות. אבל תחיה מדברת על פחד, לא רק מהחושך. "יש רחשים. היער מזמין דמיונות. החושך מסביב הוא מוחלט. במבצע 'עמוד ענן' נחת קסאם בכפר ג'בע, לא רחוק מאיתנו. כששמענו את האזעקה מהצופרים של גוש עציון, לא ידעתי איפה להתחבא, הרי אין פה אפילו קיר אחד. חשבתי להיכנס למכונת הכביסה". "קשואלה", השם המשונה שנבחר לחווה, היה כינויו של לוחם פלמ"ח בשם יעקב זרחי, שנהרג בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות. מלחמת העצמאות של משפחות בן־דוד ופרידלר לא נגמרת. עם כל פסטורליית היער וצלילי הבוסתן, כשאתה גר ליד כפרים פלשתיניים והדלת שלך היא וילון קשור בחוט - כל צל ביער יכול להיות זאב.
בכל יממה, יאיר או מאיר ערים למשך לילה שלם. "לא ישנו שנה וחצי", הם אומרים ברצינות ומפהקים. מה מחזיק אותם ערים? בלילות שישי הם מבשלים לשבת. בלילות האחרים הם צמודים לשידורי הלוויין, מהצלחת הפרטית שהתקינו. בכל רגע נתון, אחד משני הגברים חייב להיות נוכח בחווה. "חובה שיהיה כאן מישהו עם נשק", מסביר יאיר. "הסיפור בברוש הבקעה, שבו נרצח אל"מ שריה עופר, יכול לחזור כאן בקלות. מפגע בודד יכול להגיע בשקט. גם גנבי צאן הם איום. ויש גם היבט בטיחותי - אחד הפחדים הגדולים שלנו הוא שריפה. לא נראה לי אחראי להשאיר כאן אישה עם שלושה ילדים קטנים, בלי אף גבר".
כשגם יאיר וגם מאיר חייבים לצאת (למשל כשאחות נוספת של תחיה ואורלי ילדה בן, וכולם נסעו לברית) - הם מוצאים מחליף, בדרך כלל מתנדב של ארגון "השומר יו"ש", שהוקם בהשראת "השומר החדש" (שמסייע לחקלאים בנגב ובגליל). אחת לכמה שבועות מגיע מתנדב ללילה שלם, כדי לשחרר את מאיר ויאיר לשינה רצופה.
ארבעתם, מתברר, לא היו רגילים אף פעם לפרטיות. לאורלי ותחיה עוד שבעה אחים; מאיר ויאיר גדלו כל אחד במשפחות של 12 ילדים. והנה הם בין אלפי עצים, חתיכות שמיים, והד. אם כבר הזכרנו פרטיות, מדובר בארבעה מבוגרים שחולקים אסלה אחת, אקולוגית מאוד, שנמצאת מול חדר השינה של יאיר ותחיה. הדלתות, כבר אמרנו, הן וילונות. אפשרות נוספת היא לעשות את הצרכים בטבע, בינות לעצים.
"לא רצינו ביוב כדי לא לפגוע בסביבה", מסביר יאיר. "אחרי שאתה חי ככה, אתה נגנב מהבזבזנות של האנשים. מחרבנים לתוך 9 עד 11 ליטר של מים ראויים לשתייה. זה טירוף. אז ביישוב בורגני אי אפשר להתקיים בלי ביוב, אבל פה יש לנו את הפריבילגיה לחיות אחרת".
מלון מיליון כוכבים
"הדבר הראשון שהייתי מחליפה פה בסבבה זה את השירותים", אומרת אורלי בשקט. "שיהיו נורמליים". אני בוהה בה. אישה יפה ומצודדת, ג'ינס צמודים, משקפי שמש אופנתיים, מראה מטופח. פרזנטורית של סופר־פארם. חיית מסיבות, לא חיית יער. מעצבת גרפית במקצועה; בתוך האוהל, בין התנים והשועלים, היא מבשלת אנימציה בתלת־מימד מהמחשב הנייד. כשהיא יוצאת למרעה, היא נזהרת על הציפורניים הארוכות.
"מה קשה לי? בעיקר החום של הקיץ והקור של החורף. היתושים והזבובים. וגם קצת הניתוק. יש מצב שאת לא יוצאת מהיער כמה ימים ברציפות. האינטרנט מחבר אותך ליבשה שיש בה בני אדם, אבל את עדיין לבד". החתונה שלה ושל מאיר, שנערכה בתחילת אוקטובר, התקיימה בביתם ביער, אלא מה. בהזמנה ביקשו להגיע בנעליים נוחות.
"הבדידות לא כזאת קיצונית", אומרת תחיה. "אנחנו מצליחים לשמור על קשר עם העולם שמחוץ ליער. כמה דקות נסיעה, ואנחנו במרכז גוש עציון. אני לוקחת את שירה לגן כל יום, נוסעת עם הילדות לספרייה, לגן שעשועים". בראש השנה הם טיפסו את כל ההר ברגל כדי להגיע ליישוב הסמוך, גבעות, לתפילות במניין. "לילדים מדהים פה. הם לא רואים את הקשיים. בחורף הראשון יערה זחלה פה בבוץ. אני החלפתי לה בגדים כל שעה, אבל היא היתה מאושרת".
אני שואלת אם לא חסרה לילדים חברה של בני גילם, והם אומרים שכן, "אבל יש להם חוויות שאין לילדים אחרים", מדגישה תחיה. למשל, שירה מסתכלת בהתפעלות על טלאים שנולדים. אני מתבוננת בתחיה רודפת אחרי דניאל הקטן, שזוחל אל מעבר לגבולות המחצלת. בסוף המחצלת יש אדמה. עלי מחט, קוצים, עקרבים, נחשים. פינג. פונג.
יאיר: "אנחנו ילדים טובים, לא מנסים להתחכם. אמרו לנו שאין אישור, אז אין אישור. אנחנו מחכים להסדרה של המקום, ובינתיים מסתכלים על חצי הכוס המלאה. אורחים ואחים שלנו, שמגיעים לכאן לשבתות, ישנים באוהלים ומרגישים שבאו לצימר, מלון מיליון כוכבים. החופש, השקט - זה בדיוק מה שאתה צריך בחופשה".
יער הוא מיתוס. בתרבות שלנו הוא מקום של פחדים ובריחה, כמו היערות של הפרטיזנים, אבל גם געגוע למשהו, כמו ההתבודדות של אנשי ברסלב ביערות. ברגע לא ארוך, כשכל אחד הולך לענייניו, אני מצליחה להוציא מיאיר משפטים שנוגעים בעומק: "ליער יש חיים משלו, דופק משלו. כשאתה נושם את השקט ואת הירוק, אתה מתחבר לאיזה טבע קדמוני, למקומות הכי שורשיים של הנפש. יש כאן איתנות של משהו שתמיד היה ותמיד יהיה.
"ויש גם המניע של יישוב הארץ. שמירה על ריאה ירוקה, גם היא יישוב הארץ. אני הולך עם החבילה הציונית, ולא חשוב אם זה בנגב, בגליל או ביהודה ושומרון. העם היהודי חזר לארצו, אבל שיבת ציון לא הושלמה. יש מאבק על הארץ הזאת. אנחנו נמצאים על נתיב השיירה של הל"ה. לפעמים המאבק זה לא נשק מול נשק, אלא עץ מול עץ. אני לא אגיד לך שהכל אידיאולוגי; זה גם מתאים לנו אישית - היציאה מהמערביות, מהמרדף שהיינו חלק ממנו הרבה שנים. זה לא פרויקט זמני. אין לי בית במקום אחר, ולא באתי לכאן לכמה שנים כדי 'לתרום את חלקי'. הייתי רוצה להמשיך לחיות פה".
גם אם לא תקבלו אישור לבית?
"בהחלט. אני יכול לדמיין את עצמי מזדקן פה, כשהנכדים רצים בין העצים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו