כשאומרים שהמחאה החברתית נכשלה צריך להביט רגע על ניו יורק, ולראות כיצד מועמד אחד הצליח לסחוף אחריו כמעט עיר שלמה כשהוא רוכב על הדרישה לצדק חברתי. ביל דה בְלאזיו (52) היה עד לאחרונה חצי אלמוני, אבל פחות משבוע לפני הבחירות המוניציפליות בארה"ב קשה למצוא מישהו שיהמר נגדו.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הסניגור הציבורי של העיר, שרק לפני שלושה חודשים עוד דורג רביעי בין המועמדים הדמוקרטים בפריימריז, הצליח בישורת האחרונה לעקוף באלגנטיות את שלושת מתחריו במפלגה, הודות לקמפיין מושלם. אנתוני ווינר הסתבך בשערוריות מין; יו"ר מועצת העיר, כריסטין קווין (לסבית מוצהרת), התקבעה כממשיכת דרכו של מקורבה מייקל בלומברג; והחשב הכללי ביל תומפסון נתפס מתון מדי. דה בלאזיו ניצל את הרצון לשינוי, שם דגש על סוגיית יוקר המחיה בעיר והכריז במפורש מה בכוונתו לעשות בנוגע לכך ברגע שייבחר.
הקמפיין שלו הספיק לא רק כדי להשיג בספטמבר את המועמדות מטעם מפלגתו, אלא כנראה גם כדי להבטיח לו ניצחון בבחירות ב־5 בנובמבר. הניו־יורקים רואים בו את האלטרנטיבה הכי רחוקה מבלומברג, שכיהן בתפקיד מאז 2001 ובמשך שלוש קדנציות, למרות שדה בלאזיו רחוק מהמיינסטרים ונחשב לשמאלני מובהק. הוא היחיד שנתפס כמי שמסוגל לחולל שינויים דרסטיים בצורה שבה העיר מתנהלת.
הסקרים האחרונים מנבאים לו מעל 70 אחוזים מהקולות - הרבה יותר מ־44 האחוזים הדרושים כדי להבטיח ניצחון בלי להזדקק לסיבוב שני. יריבו הבולט, המועמד הרפובליקני ג'ו לוטָה, מגרד בקושי את 20 האחוזים. גם העימותים הטלוויזיוניים שניהלו בשבועיים האחרונים לא שינו את המגמה והפער ממשיך לגדול מדי יום. אם ינצח, דה בלאזיו יהיה הדמוקרט הראשון שנבחר לראשות עיריית ניו יורק אחרי חמש מערכות בחירות; למעשה, מאז ניצחונו של דיוויד דינקינס ב־1989 לא שלט בעיר דמוקרט, אף על פי שזו עיר עם רוב דמוקרטי ברור של 6 ל־1 על פני הרפובליקנים. כל מה שדה בלאזיו צריך עד יום הבחירות, יום שלישי הקרוב, זה לא לעשות טעויות קריטיות.
החזית של ניקרגואה
ביל דה בלאזיו היה יכול להיות עכשיו במקום אחר לגמרי. ב־1997 מינה אותו הנשיא ביל קלינטון למנהל האזורי (מטעם ניו יורק וניו ג'רזי) במשרד לבינוי ופיתוח עירוני. כעבור שלוש שנים ניהל את קמפיין הבחירות המוצלח של הילארי קלינטון לסנאט ופתח לעצמו כמעט כל דלת אפשרית. הוא היה יכול להפוך ליועץ אסטרטגי מוביל ומוערך מאוד, לעבוד מאחורי הקלעים ולהשתכר בענק, או לשאוף לתפקיד בכיר בסנאט. אבל הוא העדיף לחשוב בקטן, והצהיר על מועמדותו למועצת העיר ניו יורק מטעם שכונת פארק סלופ, ברוקלין. כעבור שנה, נבחר לחבר מועצה.
"עוד כשעבד אצל הילארי בשנת 2000, הוא כבר דיבר על האפשרות לרוץ בעתיד לתפקיד ראש העיר", סיפר ל"ניו יורק טיימס" סגן ראש העיר הנוכחי, הווארד וולפסון, שעבד כמנהל התקשורת בקמפיין ההוא של קלינטון.
את האידיאליזם הטמון בו יש לייחס לחינוך של הוריו, שהיו אינטלקטואלים ואקטיביסטים. אמו היתה סופרת, אביו עבד ככלכלן, ובהיותו סטודנט באוניברסיטת ייל הוביל מאבק להגדלת שכרן של עוזרות הבית. כשהיה בן שמונה התגרשו הוריו. דה בלאזיו מספר שאבא שלו נהיה אלכוהוליסט כתוצאה מהזוועות שחווה במלחמת העולם השנייה כקצין בזירת האוקיינוס השקט, והמגורים איתו היו בלתי אפשריים. ב־1979 שם האב קץ לחייו, לאחר שגילה כי חלה בסרטן.
כבר בתיכון היה דה בלאזיו פעיל פוליטי, ואפילו נשא נאום לוחמני נגד התפשטות הנשק הגרעיני ברחבי העולם. ב־1987, אחרי שלמד פוליטיקה של אמריקה הלטינית באוניברסיטת קולומביה, מצא עבודה כיועץ פוליטי בארגון חברתי במרילנד, שבו פיקח על גיוס מיליוני דולרים עבור מזון, בגדים וצורכי אספקה נוספים שנשלחו לניקרגואה.
ניקרגואה עמדה אז במוקד המאבק הפוליטי של המלחמה הקרה, והיתה מהנושאים המקוטבים באמריקה. ממשל רייגן הרפובליקני יצא נגד השלטון, שקיבל נשק מבריה"מ ואספקה מקובה, מתוך חשש כי מנהיגי הסנדיניסטים יעזרו לסובייטים לפתח רשת קומוניסטית במרכז אמריקה.
בניקרגואה שלטה התנועה הסנדיניסטית שהיתה בעלת אידיאולוגיה מרקסיסטית מובהקת, ופעלה לפני המהפכה נגד משטרו של הדיקטטור סומוזה. ממול פעלה מחתרת הקונטרה - שהיתה מורכבת משכירי חרב ותומכי הדיקטטור הגולה, שאומנו, מומנו וחומשו על ידי האמריקנים. הכספים הלא חוקיים למימון פעולות הקונטרה נשלחו כחלק מעיסקה סיבובית שזכתה לכינוי "איראן־גייט", ובמסגרתה ארה"ב מכרה נשק למשטר האייתוללות האיראני בתיווך ישראל בתמורה לשחרור בני ערובה מערביים מלבנון. החלטת ארה"ב להתערב בניקרגואה לא היתה פופולרית, וחשיפת הפרשה גרמה מבוכה רבה לממשל רייגן, והביאה לכתבי אישום והרשעות נגד בכירים במועצה לביטחון לאומי.
דה בלאזיו, שהיה משתתף פעיל בהפגנות נגד ממשל רייגן ונעצר פעמיים, נסע לניקרגואה ב־1988, לסיור של עשרה ימים. בחור בן 26 - גמלוני, גבוה ומזוקן, לבוש ברישול, שמעריץ את פרנקלין דלאנו רוזוולט, קרל מרקס ואת הזמר בוב מארלי. הוא התמקם בעיר הקטנה מאסייה, כדי לסייע למקומיים בהפצת מזון ותרופות, וחזר משם עם תפיסת עולם חדשה.
"הסנדיניסטים נתנו משמעות חדשה למונח דמוקרטיה", הסביר בזמנו בראיון ל"ניו יורק טיימס". "הם בנו דמוקרטיה החותרת להיות כלכלית ופוליטית, וכוללת את כל שכבות החברה. היו להם אנרגיה צעירה ואידיאליזם, משולבים ביכולות אנושיות ושימושיות, וזה נתן לי הרבה השראה".
דה בלאזיו עשה מנוי לעיתון של מפלגת הסנדיניסטים, התנדב בארגון תמיכה ניו־יורקי למען ניקרגואה, והצליח, עם קבוצת פעילי שלום ואנרכיסטים, להעלות את המודעות למצב במדינה. הוא הצטרף לקמפיין הבחירות של דינקינס לראשות העיר כמתאם מתנדבים. מאוחר יותר, עם ניצחונו של דינקינס - השחור היחיד שכיהן בתפקיד ראש העיר - התמנה לעוזרו של סגן ראש העיר, ונשאב לממסד. גם אחרי שהפסיק להגיע למפגשים של התנועה למען ניקרגואה הוא נותר מחובר לאמריקה הלטינית, ואפילו בילה את ירח הדבש שלו בקובה (והפר בכך את האיסור של ארה"ב על אזרחיה לטייל ברפובליקה). הוא הגדיר אז את עצמו כדמוקרט סוציאליסט. היום הוא קורא לעצמו דמוקרט פרוגרסיבי.
משפחה מודרנית
דה בלאזיו לא מנסה להסתיר את חלקה של רעייתו כהת העור, שירליין מקריי, בחייו הפוליטיים. "כשראיינתי אנשים כדי לבחור את הצוות שיעבוד סביבי במערכת הבחירות, היא בדרך כלל ישבה איתי בחדר. יש בינינו אמון מלא, ואני מאוד אוהב את היכולת שלה לעמוד על טיבם של אנשים". שירליין (59) מודה שאם יגיע ללשכת ראש העיר, היא רוצה להישאר מעורבת.
מקריי בקיאה היטב בפוליטיקה העירונית. בעבר עבדה ככותבת הנאומים של דינקינס, של מפקח העיר קרל מקקול ושל החשב ביל תומפסון. כיום היא משקיעה את כל זמנה בקמפיין של בעלה, לעיתים מגיבה בשמו, כותבת לו נאומים, משוחחת בטלפון עם מצביעים פוטנציאליים ומשתתפת בעצרות ובכינוסים. היא פעילה ברשתות החברתיות, מצייצת בטוויטר ומעלה לאינטרנט תמונות מחיי המשפחה.
הם נפגשו בעירייה ב־1991, כשעבדו תחת דינקינס. הוא היה העוזר האישי של סגנו, היא היתה כותבת הנאומים של דינקינס. שניהם מספרים שזאת היתה אהבה ממבט ראשון.
הוא הזמין אותה לארוחת צהריים, שהפכה לארוחת ערב. "לא היה לי ממש ניסיון עם גברים, אבל שמתי לב שהוא נראה טוב והוא מצחיק וחכם", היא מספרת. זו היתה תקופה רגישה יחסית בניו יורק עבור זוגות מעורבים, והשניים מספרים כי סבלו לא פעם מהקנטות ומעיקומי פנים. אפילו משפחותיהם לא קיבלו את הקשר בהבנה; אמו של דה בלאזיו הגיבה בעוינות והתנגדה לקשר.
בעוד כולם דיברו על הצבע, התעקשו השניים שזה דווקא ההבדל הפחות משמעותי ביניהם: הוא מתנשא לגובה שני מטרים, בעוד היא בקושי מטר ושישים ס"מ; שלא לדבר על פער הגילים - היא מבוגרת ממנו בשש שנים. "כולם דיברו על הגזע, אבל אני הייתי מודאגת מזה שהוא צעיר מדי בשבילי", סיפרה פעם.
הם נישאו ב־1994. רק לאחר שנולדה בתם הבכורה, התרככה אמו של דה בלאזיו. "היא התחילה לאהוב את שירליין בערך כמוני, ואז היא התחילה לאהוב אותה אפילו יותר ממני", הוא אומר. ועדיין, הנישואים שלהם עלו לאחרונה למוקד הדיון הציבורי, לאחר שנחשף מאמר שכתבה רעייתו ב־1979 למגזין "Essence", תחת הכותרת "אני לסבית".
במאמר מתארת שירליין איך גילתה את משיכתה לנשים בגיל צעיר, ועל שנות התבגרותה בקולקטיב של לסביות שחורות רדיקליות.
היא לא מתחרטת על המאמר ההוא. "זה חלק ממי שהייתי. בזמנו זאת היתה הצהרה חשובה מאוד, כי נשים שחורות היו בלתי נראות בקהילה הגאה. היה מיתוס כזה, שבקרב השחורים אין גייז, שאנשים שחורים לא עושים דברים כאלה. המאמר שלי היה הדרך לומר לנשים שחורות ברחבי המדינה, 'אתן לא לבד'. יצאתי מהארון בגיל 17, לא ממש יצאתי עם גברים עד אז. ואז פגשתי את ביל. זה לא שחשבתי פתאום, 'וואו, אני נמשכת לגברים עכשיו' - פשוט נמשכתי לביל. הוא נראה לי הבחור המושלם בשבילי", סיפרה לאחרונה בראיון לאותו מגזין.
"כשהראיתי לו את המאמר שכתבתי זה די הטריד אותו, אבל הוא ניסה להישאר קול ולהיראות כאילו זה לא מזיז לו", סיפרה ל"וול־סטריט ג'ורנל". "אמרתי לו: 'אנחנו לא צריכים לתת לזה להפריד בינינו'. אבל האמת היא שחלק מהחברות הלסביות שלי התקשו לקבל את הקשר שלי איתו. אני לא מבינה למה אנשים כל כך להוטים להדביק תוויות בספקטרום המיני".
לשאלה אם היא סטרייטית, לסבית או ביסקסואלית, משיבה שירליין: "אני וביל נמצאים בקשר מחייב כבר 22 שנים, כך שאני מרגישה שהתווית היחידה שמתאימה עבורי כרגע היא 'נשואה'".
שני ילדיהם, הבת קיארה (18) והבן דנטה (16), תופסים מקום בולט בקמפיין של האב. הבן המתבגר והכריזמטי כיכב בתשדירי התעמולה ותסרוקת האפרו שלו הפכה נושא לדיון, ואפילו זכתה לתגובה מהנשיא אובאמה, שאמר: "לדנטה יש תספורת זהה לזו שהיתה לי ב־1978, אבל אני חייב להודות שהאפרו שלי מעולם לא נראה כל כך טוב".
באתר האינטרנט של דה בלאזיו מתנוססת תמונה של המשפחה המחייכת - האבא הלבן, האמא השחורה והילדים המעורבים - תחת הכיתוב: הכירו את הדה בלאזיוס. "זה חלק ממי שאנחנו, האישי אצלנו הוא גם פוליטי", הסבירה לאחרונה שירליין. "אני לא חושבת שזה נכון אצל כולם, אבל עבורנו במשפחה זה בדיוק ככה".
ראש העיר היוצא, מייקל בלומברג, יריבו המושבע של דה בלאזיו, יצא בחריפות נגד הקמפיין המשפחתי וכינה אותו "מהלך גזעני נצלני". "אני חושב שדי ברור לכל מי שצופה בזה מה הוא מנסה לעשות", אמר בלומברג ל"ניו יורק מגזין".
"המשפחה מייצגת את מי שאנחנו, את כל מה שאנחנו מאמינים בו", הגיב דה בלאזיו. "בכך שאנחנו מציגים אותה בפני העולם, אנחנו אומרים: מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל. ואני גם חושב שיש בזה כמה מסרים חיוביים". רעייתו הוסיפה: "מי שאומר דברים כאלה כאילו שולל ממני את הדעות והמחשבות שלי. אני אדם לעצמי".
כך או כך, אי אפשר להכחיש כי המשפחה הרבגונית שלו הופכת את דה בלאזיו למועמד אטרקטיבי בעיני שכבות רבות באוכלוסייה, ובעיקר בעיני המיעוטים. "הוא המועמד האופטימלי לכל בוחר", גיחך ג'ון סטיוארט בתוכניתו, "הדיילי שואו". "הדמוקרטים אוהבים אותו כי הוא אולד־פשן ניו־יורקי מתקדם, הרפובליקנים אוהבים אותו כי הוא יכול להפוך גייז לסטרייטים".
זה משמעותי, כי המיעוטים האתניים והגזעיים בניו יורק גדלו בשנים האחרונות. על פי מפקד התושבים האחרון, חיים בעיר קרוב ל־8.5 מיליון אזרחים - יותר משליש מהם מהגרים. היא ממגנטת אליה זרים בכמויות; 27.5 אחוז מתושביה היספאנים, מתגוררים בה בערך רבע מההודים שחיים בארה"ב, וגם מיליון אסיאתים (כמות שניתן למצוא בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס יחד), בעוד השפעתם של המצביעים הלבנים, שהעלו לראשות העיר את רודי ג'וליאני ואת מייקל בלומברג, פחתה בהרבה. ההצהרות של דה בלאזיו נגד המדיניות המשטרתית שמקפחת מיעוטים, לצד המסרים שמשדר האפרו של הבן המתבגר, הם רק דוגמאות קטנות בתוך הדבר הגדול שסוחף את הניו־יורקים.
הסקרים המעודכנים מראים יתרון עצום לדה בלאזיו בכל חתך אפשרי. הוא נהנה מתמיכה של 89 אחוז בקרב המצביעים השחורים, 76 אחוז בקרב ההיספאנים, 69 אחוז אצל הנשים, 61 אחוז אצל הקתולים, 77 אחוז אצל הפרוטסטנטים, 61 אחוז אצל היהודים. בעצם, רק אצל גברים לבנים קתולים מצליח מתחרהו, ג'ו לוטה לעקוף אותו בשני אחוזים (47 אחוז לעומת 45 אחוז).
את קולות היהודים השיג דה בלאזיו בזכות כמה מהלכים נבונים שביצע. לפני כשנה וחצי יצא נגד כוונת קואופרטיב המזון השכונתי שלו בברוקלין להחרים מוצרים תוצרת ישראל; ובשנה שעברה חשף את השקפתו הנצית בעניין איראן, כשהשיק קמפיין אינטרנטי שתקף חברות רכב אמריקניות שעושות עסקים עם האיראנים. זאת היתה הפעם היחידה שבה נגע במדיניות חוץ במהלך תפקידו כסניגור הציבורי, ועבור איש שמאל כמוהו, זה בהחלט לא טריוויאלי. המהלך, כמובן, הגדיל מאוד את התמיכה בו בקרב הקהילה היהודית.
דה בלאזיו אף הבטיח את תמיכת שני הפלגים של חסידות סאטמר, כ־11 אלף קולות, אחרי שהגיע במוצאי שמחת תורה לתהלוכה המסורתית של החסידות, ישב עם העסקנים המקורבים לאדמו"ר מסאטמר וגם נפגש בשכונת וויליאמסבורג עם אברהם יצחק פרידמן, מראשי הפלג הנוסף שבהנהגת המהר"י מסאטמר. לפני שבועיים צייץ בחשבון הטוויטר שלו: "מיליוני אנשים ברחבי העולם איבדו היום מנהיג בדמות הרב עובדיה יוסף. החוכמה, הצדקה והרגישות שלו היו אגדיות".
לוטה והחלום האמריקני
מהעבר השני של הכביש ניצב ג'ו לוטה (59) הרפובליקני - עד לאחרונה נשיא רשות התחבורה העירונית, שמבליט במסע הבחירות שלו את המלחמה בפשע ומבטיח קיצוץ בהוצאות העירייה. את מרבית הונו, שנאמד ב־13 מיליון דולר, עשה מעבודתו כבנקאי בתחום ההשקעות ומתפקידו כסגן נשיא חברת הכבלים בטלוויזיה. הוא מתגורר בברוקלין הייטס, בפנטהאוז ששוויו 3.5 מיליון דולר, ומחזיק בית נופש באי ננטאקט, שמוערך ב־2.7 מיליון.
לוטה נולד בברונקס. "גדלתי במשפחה שאפילו לא היתה במעמד הביניים", הוא מספר בכנסי הבחירות שלו. "זיכרונותיי המוקדמים הם של אבי מסביר לי על החלום האמריקני ואיך הוא מצפה ממני להצליח הרבה יותר ממנו. הוא תימרן בין עבודותיו כטכנאי מזגנים, מתקן צינורות גז ופועל במפעל מתכות. בערב היה חוזר הביתה עם מעטפה שבתוכה כסף מזומן, ואומר: 'זה לשכר דירה, וזה למזון'".
כשהיה בן עשר קיבל אביו הצעה להצטרף למשטרה כשוטר, מה שאיפשר לו מאוחר יותר לשלוח את בנו לקולג' עם מלגת לימודים מהמשטרה. "אבא שלי היה שוטר במשטרת ניו יורק, אבא שלו היה כבאי במכבי האש של ניו יורק, ואבא של אמי - נהג מונית עירוני", הוא אומר. בבית כמעט לא דיברו על פוליטיקה. לוטה גיבש לעצמו דעות רפובליקניות וגישה של מעורבות ממשלתית מוגבלת, לצד חופש אישי של האזרח.
הוא נכנס לפוליטיקה בתקופת ג'וליאני ושימש מנהל התקציב וסגן ראש העיר. ב־2011 מונה לראש רשות התחבורה העירונית (MTA), ונכנס לעימותים עם ארגוני עובדים - כולל זה של נהגי המוניות, שבו היה חבר בזמנו סבו. ג'ון סמואלן, נשיא איגוד עובדי התחבורה, שהתעמת איתו על דרישות תשלום בגין שעות נוספות במהלך הוריקן סנדי, אומר עליו: "ג'ו לוטה שגדל בסביבת מעמד הביניים הוא ללא ספק לא אותו אדם עשיר שרץ היום לתפקיד ראש העיר. הוא לא שייך לעולם של הניו־יורקים הפשוטים".
חברו של לוטה, מאט פלאדינו, סבור כי "אם היית יכול לחזות את העתיד בכדור בדולח, אז ג'ו תמיד היה בתפקיד במשרד האוצר, אבל בוודאי לא רץ לראשות העיר. הוא תמיד היה איש עסקים".
בין המקורבים ללוטה אפשר למצוא גם את אהוד אולמרט. "בתקופה שבה הוא היה ראש עיריית ירושלים ואני הייתי סגנו של ג'וליאני, אולמרט הגיע כל הזמן לניו יורק", סיפר לוטה בראיון ל"ג'ואיש פרס". "הוא היה מעביר את הזמן במשרד שלי, נהגנו לשבת יחד ולעשן סיגרים. הייתי גאה כשהוא נבחר להיות ראש ממשלה". אגב, בחודשים האחרונים הוא גייס גם את היועץ היהודי ארתור פינקלשטיין, ושילם לו, לטענתו, 50 אלף דולר על שירותיו.
גם לוטה, כמו דה בלאזיו, מודע היטב לכוח האלקטורלי של היהודים בניו יורק. "אני מאוד מכבד את הקהילה היהודית", הסביר. "אני נוצרי, אני חושב שהיהודים הם אחיי הגדולים. אני מתכוון לזה שלא היתה נצרות אלמלא הדת היהודית. יש קשר ישיר בין שתיהן. בכל פעם שאני נפגש עם הקהילה היהודית, הנושאים שעולים בשיחה זהים למה שאני שומע בכל מקום אחר בעיר. הם מדברים על חינוך - לא רק על בתי ספר ציבוריים, אלא גם על היחס הלא הוגן שמקבלות הישיבות בהשוואה לכל האחרים, על דיור בר השגה, על תעסוקה ועל ביטחון האזרחים".
סיפורן של שתי ערים
וכך הם עומדים להם משני קצוות המתרס. איש העסקים המיליונר הממולח, מול המהפכן הסוציאליסט. או כמו שאומרת סיסמת הבחירות של דה בלאזיו: "ניו יורק - סיפורן של שתי ערים". הקמפיין של המועמד הדמוקרטי שם דגש על הפער בין העשירים לעניים והציע העלאת מסים למשתכרים יותר מחצי מיליון דולר בשנה, לטובת מימון של תוכניות חינוך, חוגים וגני ילדים. המועמד הרפובליקני מציע לאזרחים יצירת מקומות תעסוקה חדשים, הפחתת ארנונה, הטלת מס על השכרת שטחי פרסום, הפחתה במס על שהייה בבתי מלון בעיר והקפאת חובות לעסקים מתרחבים. לטענת דה בלאזיו, התוכנית הכלכלית שמציע יריבו פירושה הטבות מס עבור התאגידים והטייקונים ביותר משני מיליארד דולר.
דה בלאזיו ממצב את עצמו כאנטיתזה לראש העיר הוותיק מייקל בלומברג (71), שמכהן בתפקיד כמעט 13 שנים. הוא גם תיקן בחזרה את החוק שבלומברג שינה לפני הבחירות הקודמות, שאיפשר לו לרוץ לקדנציה שלישית למרות ההגבלה על שתי קדנציות. בלומברג היה ממתנגדיה הבולטים של המחאה החברתית, שהתקיימה במשך חודשים מחוץ לוול־סטריט, ואף שלח עובדי עירייה כדי להחרים את הציוד של המפגינים. בשנות שלטונו הוא השקיע מאמצים רבים כדי להילחם בנושאים מזיקים ובלתי נחוצים, לשיטתו - ובהם הגבלה מאסיבית של עישון, מלחמה בהשמנה בעזרת איסור על מכירת משקאות מתוקים מעל חצי ליטר (200 דולר קנס) ועידוד התושבים לרכוב על אופניים.
"הבעיה הנוכחית והמשמעותית של העיר נמצאת בהשכלה ובחינוך", סבור ראש העיר לשעבר דינקינס, כיום בן 86. "אם לא נדאג לחינוך של הדור הצעיר, העתיד שלנו לא יהיה טוב. יש לנו מחויבות לדור הבא, צריך לאפשר להם את התנאים הנכונים, ולא לפעול מתוך מחשבה שהם יסתדרו עם מה שיש".
דה בלאזיו הכריז על כוונתו להדיח את מפכ"ל המשטרה, ריי קלי, כדי לשים קץ למדיניות ה"סטופ־אנד־פריסק" (עיכוב וחיפוש גופני בקרב אזרחים פשוטים ברחובות, לרוב בני מיעוטים), שנחשבת לחדירה מוגזמת לפרטיות. לוטה סבור כי ניצחון של יריבו דווקא יוביל להגדלת הפשע בניו יורק, "בייחוד כשרואים את המועמדים שלו לתפקיד המפכ"ל".
"שופט פדרלי קבע כי הצורה שבה קלי משתמש בסטופ־אנד־פריסק נוגדת את החוקה", אמר דה בלאזיו בעימות בין המתמודדים בשבוע שעבר. "זו מדיניות לא חוקית, לא ראויה, שהורסת את הקשר ואת האמון בין המשטרה לאזרחים. לוטה רוצה להשאיר בתפקיד את המפכ"ל המכהן, למרות שהוא האדריכל של שימוש היתר בסטופ־אנד־פריסק, ויש לו אפקט שלילי על הקשר של התושבים עם המשטרה".
"אתה לגמרי צודק בזה שאני רוצה להשאיר אותו בתפקיד", ענה לוטה. "אני מאמין שהיכולת שלו לצמצם את מקרי הפשע יוצאת דופן. הוא עוד לא החליט אם הוא מעוניין להישאר או לא, אבל אני לא אדיח אדם שהוריד את הפשע לדרגה שלא נראתה בעיר עד כה. אנחנו צריכים להודות לו על כך, לא לחבוט בו".
לוטה זקוק למהלך מנצח נדיר, או למעידה קשה של דה בלאזיו, כדי לשבור את המומנטום שלו. כל ההשמצות לא פעלו, גם לא החיבוק מהמפלגה הרפובליקנית, שנמצאת בנקודת שפל בדעת הקהל, בגלל התנהלותה במשבר תקרת החוב בשבועות האחרונים. דה בלאזיו כבר זכה לתמיכתו הרשמית של הנשיא אובאמה, ומתפאר גם בתמיכת הזוג קלינטון ומושל מדינת ניו יורק, הדמוקרט אנדרו קומו.
כשדה בלאזיו מדבר על תפיסתו הניהולית והחברתית, הוא מזכיר את "ההתגלות" שהיתה לו במרפאה במאסייה שבניקרגואה. על הקיר היתה תלויה מפה, שעליה סומנו מקומות המגורים של כל המשפחות בעיר. הרופאים השתמשו בה לצורך בניית מערך העבודה שלהם - מעבר מדלת לדלת, כדי להפיץ בפני התושבים את חשיבות החיסונים והשמירה על היגיינה. הוא ראה במפה הזאת סמל לצורה שבה מינהל בריא מתאים עצמו לצורכי הקהילה.
את מה שלמד בתקופה ההיא הוא עדיין זוכר. "לקחתי איתי לחיים את העובדה ששלטון יכול להיות מעורב בחיי האזרחים ולשמור איתם על קשר, וזה אפילו יכול להצליח. העבודה שלי שם התבססה על הרצון ליצור עולם צודק ומשגשג יותר. יש בי תשוקה לשיפור חייהם של אנשים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו