להתכונן לראיון עם טל פרידמן זה להתכונן לסוג של קרב. אמנם כל ראיון עיתונאי הוא קרב מוחות בין שני צדדים עם מטרות שונות, אבל במקרה של פרידמן, היפראקטיבי עם פלומבה רפואית, מדובר במלחמת עולם. אז איך מגיעים אל ליבו של האיש שמאחורי לובה, חלי, רוחוול ועוד עשרות דמויות מטורללות שסיפקו בעשור האחרון אינספור מטבעות לשון ותחפושות לפורים? האם להשתמש בטריק הידוע - לתת למרואיין לסמן וי על כל מה שיש לו לקדם (תוכנית מוסיקה חדשה בערוץ 24, דיסק רוק עם להקת "החתולים השמנים", מופע סטנד־אפ טרי, עונה חדשה של "ארץ נהדרת") - או דווקא להתחיל עם מה שקרוב לליבו (גיטרות, רוק, בעלי חיים, מיחזור ומטאורולוגיה)? ואולי בכלל לבוא עם מסור חשמלי ולנסר ממנו מייד בהתחלה את מסכת הליצן, שדבוקה אליו עם סופר־גלו ודבק מאַפּרות כבר יותר מ־25 שנים?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"תדע לך שאני דווקא שותק הרבה בבית", הוא ממהר להבהיר, "אפשר לומר שאני אפילו כמעט לא מדבר".
עוד מעט תספר לי שאתה ממנזר השתקנים.
"תשאל את הבן הגדול שלי, שהוא עוד מעט בן עשרים. פעם שמעתי אותו אומר למישהו: 'אבא שלי אומר רק את מה שהוא צריך להגיד'. ברור שאני מייצר צחוקים בבית, אבל בשורה התחתונה, אני הבן אדם הכי שתקן מבין כולם. אני יכול לשבת על הספה שלי בסלון, עם כוס קפה לידי, ספר ביד, חתולה מצד ימין, חתולה מצד שמאל - ולשתוק. האמת היא שאני אפילו זקוק לחצי־שעה היומית הזאת של השקט הזה, עם עצמי ועם הספרים. עכשיו, אגב, אני קורא את 'פרויקט רוזי' של גרהם סימסיון. החצי־שעה הזאת היא רגע השיא שלי במהלך היום".
למה אתה שותק?
"בעיקר כי אני מעדיף לא לסבך את איריס ואת שלושת הילדים עם כל מה שעובר לי בראש. ותאמין לי שעוברים לי שם המון המון דברים. המון. אגב, אני מכיר הרבה אמנים וכותבים שהם מאוד שתקנים ביום־יום, כי הם אוגרים כוחות נפש ומילים ומבינים שהם לא חייבים לדבר כדי להביע את עצמם".
כמה פעמים ביום אתה שומע את המשפט "טל, תהיה רציני"?
"היום כמעט שלא. זה משפט ששייך יותר לעבר. אני חושב שבשנים האחרונות הרבה יותר קל איתי. איריס לא פעם מושיבה אותי לשיחות על הבית והמשפחה, ואני דווקא מתפקד יפה מאוד בשיחות האלה. תשמע, בכל זאת יש לנו שלושה ילדים, ובאופן טבעי, להיות אבא לשלושה דורש כל פעם לפתור עניין מתחום אחר. צריך לחנך, להמציא פתרונות עם מעוף, לחשוב מחוץ לקופסה, לא לעשות נזקים, לחנך ולהציב גבולות".
אתה וגבולות? זה נשמע כמו בדיחה במופע החדש שלך.
"תתפלא, אני ממש מעולה עם גבולות. אני אפילו קשוח. הדבר היחיד שאני לא שולט בו הוא הפה שלי. אחר כך אני שומע את הילדים משכפלים אותי".
בהבעת דעות?
"לא, בקללות. אני אוהב מאוד לקלל, למרות שאני מנסה לעצור את זה כי זה סתם טיפשי".
מה הקללה האהובה עליך?
"זין. אבל אני בגמילה".
"מה עם רוחוול המתנחלת?"
קללות הן לא הדבר היחיד שפרידמן, אוטוטו בן 50, מנסה להיגמל ממנו. לאחרונה הוא גם החליט להפסיק להשתמש בריטלין, קונצרטה ותרופות כימיות אחרות, שאמורות להפוך אותו לאדם רגוע, תקשורתי ובעיקר מרוכז יותר. אולי זאת הסיבה שהשיחה בינינו היא רצף של משפטים ונושאים שאינם קשורים זה לזה. ככה פועל המוח שלו - קופץ מקום למקום, עושה פרסה, פונה ימינה, הולך קצת שמאלה, ובסוף מגיע לפואנטה. בתנאי, כמובן, שהוא לא שוכח אותה.
רק לפני פחות משנה, במסגרת החזרות למופע הסטנד־אפ החדש שלו, "טל פרידמן ברגוע", הבחין שהוא מתקשה לזכור בעל פה את הבדיחות שלו. פתאום הוא הבין שהתרגל לנוחות של "ארץ נהדרת", עם כל המסכים הגדולים שפזורים באולפן והדפים עם הטקסטים מתחת לשולחן. "התחלתי את המופע לפני שנה, ורק לפני חודש היתה ההופעה הראשונה שעמדתי על הבמה בלי דפים. לגלות לך סוד קטן? עד לא מזמן עשיתי משהו שהוא ביזיוני בדיעבד: היה לי טלפרומפטר בסוף האולם, שהריץ לי את הבדיחות של עצמי".
מאוד ברברה סטרייסנד מצידך.
"אני יודע שיש לה טלפרומפטר עם מילות השירים, אבל אצלה זה בגלל טראומת עבר שהיא חוותה באיזה קונצרט, כששכחה את המילים. במקרה שלי, פשוט לא הצלחתי לזכור את הבדיחות של עצמי, וזה היה מתסכל מאוד. אז החלטתי ללכת לרופא ולעשות 'מבחן טובה', שמאבחן הפרעות קשב וריכוז, כדי לקבל כדורים שיעזרו לי להתמודד עם עצמי.
"האמת היא שהמפגש עם הרופא היה מצחיק. אני יושב מולו, והוא שואל אותי: 'מי אדוני?'. עניתי לו, 'טל'. 'שם משפחה?'. 'פרידמן'. 'במה אתה עובד?'. 'קומיקאי'. היה בזה משהו מרענן מאוד, שהוא לא הכיר אותי. זה אירוע נדיר מאוד. שמחתי שיש מולי מישהו שיכול לאבחן אותי בצורה הכי נקייה שיש. והכי מצחיק שבאותו הרגע בדיוק, אובאמה נאם בבנייני האומה והזכיר את 'ארץ נהדרת'. בקיצור, עשיתי את כל המבדקים ועברתי בהצלחה יתרה. אמרו לי, 'תבוא מהר ותיקח מלא כדורים. כמה שאתה רק רוצה'".
וזה עזר?
"לקחתי את הכדורים לפני ההופעה, וזה רק עשה לי גרוע יותר. זה היה כאילו אני כל הזמן על קו ישר, פשוט לא הייתי אני יותר. אז בעצם עשיתי את כל הסיבוב הארוך של אבחון וכדורים, רק בשביל להבין שקשיי ריכוז הם בעצם טובים להופעה שלי, ושזה מי שאני, ואולי אפילו זה מה שמצחיק בי. אז למה לי להילחם בזה?"
איך פתרת את בעיית הריכוז על הבמה?
"בניתי לעצמי כל מיני רשתות ביטחון שיעזרו לי לתפקד. בהתחלה הייתי פורס שטיח של דפים על הבמה עם מילים שהזכירו לי את הבדיחה. למשל 'עבריין + כיפה', זה כבר הזכיר לי על מה רציתי לדבר. לפעמים הייתי מספר את הבדיחה כמו שתיכננתי, ולפעמים הייתי מאלתר ופשוט ממציא בכל פעם מחדש בדיחות. עכשיו כבר הצטמצמתי לעמוד אחד של תזכורות, ובגלל שהתחלתי להופיע עם המופע על בסיס שבועי, הרבה יותר קל לי ואני משנן את הדברים. מבחינתי זה כמו לנגן סולמות בגיטרות או כמו לעשות כושר. לאט לאט זה נכנס לי לראש".
ועדיין קורה שאתה לפעמים שוכח?
"ברור".
אז מה אתה עושה?
"צוחק על עצמי מול הקהל. בתכלס זאת הזדמנות פז לצחוק על זה. אבל בפעם השלישית שזה קורה, זה כבר לא מצחיק. אז אני משתדל מאוד להיות מדויק ולא לפשל".
על המופע החדש שלו הוא עובד כבר ארבע שנים. יושב בבית בחדר העבודה וכותב ("זה התחיל מזה שהתנתקתי מהכל כדי לכתוב שירים להרכב הרוק שלי, וראיתי שזאת הצורה הכי טובה בשבילי לעבוד"), מנסה להתמודד עם הסחות הדעת של הסמסים או יו־טיוב.
"בזמן האחרון גם התחלתי להתעניין בפייסבוק. בהתחלה היו אנשים שהפעילו לי את הדף, היום זה לגמרי אני. אני מתנצל מראש שאני מעלה סטטוסים ולא מגיב לאחרים, אין לי זמן לזה. אני משתמש בזה לא פעם כדי לבחון בדיחות על חברים".
הוא עולה על במה נטולת תפאורה ואביזרים, לבוש בטי־שירט אקראית ובמכנסי ג'ינס פשוטים, נטול פאות, תחפושות או אביזרי עזר, למעט גיטרה, שמלווה אותו בשלושה שירי נונסנס. כאילו מבקש להתנתק מהדמויות שהביאו אותו עד הלום ולברוא את עצמו מחדש. במשך שעה וחצי הוא מספר על מה שמעצבן אותו (הצביעות, האייפון, התנהגויות של בעלי חיים, תינוקות במטוס, הורות) ועל מי שמעצבן אותו (האישה, הילדים ויאיר לפיד), ולא שוכח לשיר לקהל את "שיר תיאום הציפיות" - שבו הוא מכריז: "תיאום ציפיות, לא תהיינה הערב דמויות, תיאום ציפיות גם לא תהיינה פאות, לא תהיה מתנחלת חובבת נגניות, ולא תהיה קופאית חמורת סבר טובת לב במבטא רוסי כבד".
אבל הקהל שמצפה למנה קטנה של 'ארץ נהדרת' דווקא מבקש. "תן איזה משפט של לובה", צועקת מישהי מהקהל, ופרידמן מתעלם. "מה עם רוחוול המתנחלת?" צועק אחר, ופרידמן בשלו. שעה וחצי של בדיחות כתובות ומאולתרות, הומור עצמי ובעיקר הרבה מאוד קולות גרוניים, צלילים ואנרגיית פרידמן היסטרית, שגורמים לו להשפריץ אגלי זיעה.
למה בעצם לא לתת לקהל גם את לובה וחלי?
"כשהתחלתי לעבוד על המופע, ניסיתי לחשוב על הקהל שיבוא, ומה יהיה נכון עבורו: לתת לו מנה של דמויות ממוחזרות ושחוקות כדי לקבל את הצחוק המיידי או להביא משהו חדש ואחר?
"באופן אישי, אני מאמין שלדמויות ולהומור אין חיי מדף כמו לשיר, שהוא קלאסי. בקומדיה, הזמן והשפה משתנים, ודברים פחות עובדים. בסופו של דבר, ודי מהר, החלטתי ללכת על המקום הפחות בטוח מבחינתי, שמתאר בצורה יותר מדויקת את הקומיקאי שאני כיום. מי שמתגעגע לדמויות יוכל לקבל אותן עוד מעט בעונה ה־11 של "ארץ נהדרת". עונה 11! אתה קולט, אח שלי? מי היה מאמין שנגיע לכאן".
ובאמת לא כולם הגיעו, היו כמה שפרשו בדרך. אתה לא חושב לפעמים על פרישה?
"כל עוד זה עובד, אני לא רואה סיבה לעזוב. אבל אני בהחלט חושב לעשות בתוכנית דברים אחרים. אני מנסה למצוא כיוונים חדשים בתוך הקומדיה של 'ארץ נהדרת', ומתחשק לי להוריד את הפאות והפימות ולנסות לדבר עם הקהל בדרך אחרת".
כי להתחפש בגיל 50 עלול להיות פאתטי?
"רק כי אני רוצה משהו אחר. אם משהו עובד, זה לא פאתטי".
אתה נשמע כמו נינט, שאמרה לעצמה "די לשירים החמודים, אני רוצה רוק".
"ובגלל זה, אגב, אני מאוד מעריך אותה. אמן אמיתי לא הולך למקומות הקלים והברורים. זה מרדים. אז כבר עכשיו, כמה שבועות לפני שאנחנו חוזרים, אני יושב עם מולי שגב, עורך התוכנית, והוא מקשיב לחפירות שלי. אנחנו מנסים לחפש דרכים אחרות להצחיק, וזה קשה מאוד. זה כמו למצוא אבנים מתחת לבטון. כל עוד נמצא את הדברים האלה שמצליחים לגרום לי הנאה ולרגש אותי, אהיה ב'ארץ נהדרת'. ביום שזה לא יעבוד עבורי, אעזוב".
המבקרים והקהל כבר מתלוננים הרבה זמן שמשהו לא עובד.
"ועדיין יושבים לראות".
אולי כי מחכים שתגיע הדמות המצחיקה או המערכון המדויק.
"כשהקהל לא מרוצה, גם אנחנו לא מרוצים, ואז כנראה משהו באמת לא עבד במערכון או בדמות. אני לא חושב שיש אנשים עם ביקורת עצמית גבוהה יותר משלנו. אנחנו באמת עובדים קשה כדי שדברים יעבדו. לפעמים זה מצליח ולפעמים פחות. האמת היא שהדיון הזה כבר מעייף".
בתפקיד האשכנזי "הערס"
אז פרידמן מנסה להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. בימים אלו הוא מצטלם לתפקיד דרמטי, לראשונה זה שנים, בסידרת הדרמה "אטלנטיק", שמספרת את סיפורה של להקת רוק שפועלת בפריפריה הירושלמית. פרידמן יגלם את צחי, מנהל הלהקה האשכנזי "הערס", שנראה קשוח אבל מבפנים הוא די חנון, ובמקצועו הוא בכלל מורה להיסטוריה שמתלהב מהרעיון של ניהול להקה.
לפני שבועיים עלתה בערוץ 24 תוכנית האירוח "טל פרידמן והחתולים השמנים מארחים" (ימי שבת ב־22:45). פרידמן ולהקת הרוק שלו, שהוציאו בשנה שעברה את דיסק הבכורה בהוצאה פרטית ("אני מאושר מעצם העובדה שהוצאנו את זה, זאת היתה הגשמת חלום בשבילי"), מארחים באולפן הקטן חברים מוסיקליים - מאור כהן, אלון אולארצ'יק, מיקי שביב, רותי נבון, ששי קשת ואחרים, ויחד הם מאלתרים מוסיקה ומשוחחים על האהבה המשותפת, רוק, על בסים ועל שנות השבעים הפוריות.
"בתוכנית החדשה יש ניסיון לעשות הופעה בלייב, שגם משודרת. מבחינתי היו פה שני אתגרים: האחד - להיפגש עם מוסיקאים גדולים שאני אוהב ומעריך ולעשות איתם שירים בסגנון רוק של הלהקה שלי; והשני - להגיע למצב שבו אני, עם כל הרעשים שלי, משוחח איתם. אף פעם לא ישבתי בכיסא המראיין, אבל אני חושב שבגלל האהבה הגדולה שלי למוסיקה יש בי תשוקה אמיתית להבין מתי אנשים לקחו בפעם הראשונה גיטרה ליד וגילו שיש להם יכולת שירה. וכמובן לצחוק איתם".
לראיין עם הפרעת קשב וריכוז זה אתגר לא קטן.
"זה אתגר גדול מאוד. בוא נסכם ונאמר שאני לא יודע לראיין. אני עומד עם החברים שלי, מדבר, שותה, ומשתדל לשכוח שיש מצלמה. אין לי תסריט של ממש, למעט ראשי פרקים, וגם אין לי אוזנייה באוזן, כי הדבר הזה פשוט מוציא אותי לגמרי מריכוז. כבר ניסיתי את זה בעבר בכל מיני תוכניות, וזה פשוט חירפן אותי. מבחינתי מדובר בחגיגה מוסיקלית. הרגע הכי מאושר שהיה לי בצילומים היה כשכינסתי את יוסי פיין, אולארצ'יק, מיקי שביב ואלעד קרן, ויחד ניגַנו שיר של הרבי הנקוק. עבורי, לרכז באולפן אחד את הבסיסטים הכי טובים שיש ופשוט לנגן - זאת התגשמות חלום. חשוב לי שהצופים יראו את תהליכי העבודה של מוסיקאים, יבינו מה שעובר עליהם ויבינו שלהיות מוסיקאי זה דבר שיכול לקרות גם להם".
איך זה קרה לך?
"זה התפתח אצלי בכמה נקודות במהלך החיים שלי. כשהייתי ילד קטן בחיפה, אולי בן ארבע, הייתי רקדן. היתה מוסיקה בבית, ואני הייתי רוקד ומופיע לעצמי. ההורים שלי, שקלטו את הקטע, היו שמים מוסיקה בכל פעם שהיו מגיעים אורחים ואומרים לי 'תרקוד'. בשלב מסוים הבנתי מה קורה וסירבתי לשתף פעולה. למה שלא תמכרו כרטיסים, אה? בתוך כל האירוע הזה, אני זוכר טוב טוב את המוסיקה, שעשתה לי את זה.
"נקודה אחרת שקשורה למוסיקה היתה במסיבות יום הולדת של הכיתה שלי. הייתי מתעצבן תמיד שכל הילדים רוקדים אותו הדבר. כבר אז, כנראה, הבנתי שמוסיקה אמורה להיות משהו נורא אינדיבידואלי ולא עדר.
"הרגע המשמעותי שלי עם מוסיקה היה בתיכון. היה לי חבר טוב בשם עידו ברקר, והייתי הולך אליו הביתה לשמוע כוורת שבדיוק התחילו, אליס קופר וכל מיני להקות רוק. התאהבתי ברוק בגלל המוסיקה החזקה. החזק הזה עשה לי את זה. זה התחיל להשפיע על הגוף שלי. התחלתי לשמוע מוסיקה חזקה, הייתי מקליט מוסיקה מכל מיני תחנות בקפריסין שקלטתי ברדיו, והרגשתי שגיליתי את הדבר הכי טוב בעולם. השגתי מחבר גיטרה, ופשוט התחלתי לנגן, למרות שההורים שלי לא אהבו את הרעיון ואמרו לי שעדיף שאהיה שחקן".
למה שחקן עדיף?
"תשמע, באותה תקופה הייתי די בינוני בלימודים ואני מניח שהם דאגו לעתיד שלי. לא הייתי התלמיד הכי גרוע, אבל הייתי רחוק מלהיות טוב, הציונים שלי היו באזור ה־80-70. בזמנו עוד לא ידעו איך להתמודד עם תלמידים שיש להם הפרעות קשב וריכוז. אני זוכר שכל החיים באותה תקופה נראו לי אפרוריים מאוד, ופתאום המוסיקה שגיליתי נראתה לי זוהרת מאוד. שם ראיתי צבעים.
"אז התחלתי להשקיע בגיטרה, והשתתפתי בכל מיני הרכבים, ופתאום גם היתה התעניינות מהמין השני. פתאום, באמצע גיל ההתבגרות, מצאתי את עצמי".
"זאת המציאות שלנו"
ופתאום, בלי ששם לב, פרידמן הפך להיות ההורים של עצמו. הוא נשוי כמעט 25 שנים לאיריס, מטפלת בהילינג ומלווה אנשים בתהליכי חיים, ואבא לאייל בן ה־20, לתמר בת ה־15 ולליאור בן ה־7. הוא גר בבית פרטי בטבעון, מגדל כלבים, חתולים ותרנגולים, ממחזר פסולת, וחולק את הזמן הפרטי בין המשפחה לבין העשייה בתל אביב, שם יש לו דירה נוספת שבה הוא מתגורר מחצית מהשבוע.
אתה שותף בגידול הילדים?
"אני משתדל להיות מעורב מאוד, אבל בתקופה הזאת, כשיש מופע חדש, שתי תוכניות טלוויזיה שמצטלמות והכנות ל'ארץ נהדרת', אני פחות בבית. אני מחלק את הזמן שלי חצי־חצי בין תל אביב לטבעון, אבל כשאני שם, אני שם כל הזמן. אני מציק להם, יושב איתם, משחק כדורגל עם הקטן, משמש נהג הסעות לחוגים ומשתדל שזמן האיכות שלי איתם יהיה מקסימלי, מתוך ידיעה שאחר כך לא אהיה בבית שלושה או ארבעה ימים".
זאת משפחתיות מאוד לא טריוויאלית.
"נכון מאוד, ואני לא יודע אילו בעיות יהיו להם בגלל זה כשהם יהיו גדולים. זאת המציאות שלנו. לאיריס חשוב לגור בטבעון בגלל הירוק, המדרכות, החיות והשקט, והעשייה שלי מתרכזת במרכז. בינינו, נראה לי שאיריס נהנית מזה שאני לא נמצא בבית כמה לילות. אני נוחר חזק מאוד, ובאופן כללי עושה המון רעש עם המוסיקה שלי והכושר והמשקולות שהתחלתי לעשות בתקופה האחרונה".
אנשים מרגישים שהם לא מכירים אותך באמת.
"מה אנשים רוצים לגלות? מה אני אוכל? איזה אבא אני? למה זה מעניין? אני עושה הפרדה ברורה מאוד בין העבודה שלי כקומיקאי וכמוסיקאי לבין החיים הפרטיים שלי. אני רוצה שישפטו אותי על פי אמות מידה נקיות, על פי כמה שאני מצחיק או מנגן טוב, ולא על פי כמה שאני נחמד או איש משפחה. לוודי אלן היתה כל הפרשה עם הבת המאומצת, שהפכה לאשתו. האמת? זה לא עניין אותי בכלל. מעניין אותי הסרט החדש שלו, לא הביוגרפיה שלו. גם לא מעניין אותי אם טרנטינו עושה קוק או לא עושה קוק, או אם לפרנק זאפה, שאני מעריץ, היו ילדים, ואיזה מין אבא הוא היה. אני בוחן אותם על פי התרומה התרבותית שלהם, וככה אני רוצה שיבחנו גם אותי".
רק שלהבדיל מכל האנשים שציינת, אתה נמצא בפריים טיים של הערוץ הכי מצליח, ואתה חלק מהמשפחה של כל אחד.
"מה רוצים ממני? דעות פוליטיות? תכתוב שאני מאוכזב מאוד מיאיר לפיד. אמנם לא הצבעתי לו, אבל היו לי הרבה ציפיות ממנו. הוא כל הזמן הצהיר שהוא משלנו, כאילו מהחבר'ה, דיבר כל כך הרבה, ועכשיו הוא בדיוק ההפך. הוא הכי קלישאה של הפוליטיקאי שמגיע לשלטון, ואז מנעמי השלטון הופכים אותו. אני חושב שאנשי הצוות שלו, ובראשם שי פירון, הם אנשים מבריקים וראויים, אבל משהו בָּאמת שלו הלך לאיבוד. הפייסבוק הפך להיות העיקר בעשייה שלו.
"האמת היא שכשאני שומע אמנים מביעים דעות פוליטיות, זה רק מקלקל לי. אני לא רוצה ערבוב של הדברים. מה, אני דודו טופז שרוצים להבין את האישיות שלי?"
אולי יש סקרנות לגביך כי אתה כל הזמן משדר עליצות, וזה נראה לא אמין.
"מה הבעיה עם זה? אני באמת משתדל שסביבת העבודה שלי תהיה עם אנרגיה טובה. אני לא מאמין בעצבים ובצעקות, שמכניסים את כולם למועקות. למה זה טוב? זה כמו שבכדורגל צועקים 'תמסור, תמסור!' למה לצעוק? השחקן ימסור כשהוא יוכל למסור. כן, אני מרבה לחייך, וכשאנשים עוצרים אותי ברחוב ומתגברים על הביישנות שלהם בשביל ללחוץ את היד, להצטלם או להגיד מילה טובה - למה שאני אחמיץ להם פנים ואתנשא עליהם?
"השיחה הזאת מזכירה לי שלפני כמה שנים רצו לעשות עלי כתבה ואמרו לי: 'אם אתה לא מספר הכל־הכל, אז אין כתבה'. אז אמרתי, 'שלא תהיה'. תשמע, אני לא ליידי גאגא או מדונה, שחשוב להן להחצין הכל. אני לא מתחבר לכל הליידי גאגאיזם הזה ולכל המיילי סיירוסיות, שמשחקות אותה ילדות רעות בשביל יחסי ציבור. לא הייתי כזה מעולם, וכנראה גם לא אהיה. אני באמת לא מבין למה זה חשוב מתי בכיתי לאחרונה".
מתי באמת?
"לא יודע אם בכיתי, אבל החסרתי פעימה והיה לי גוש בגרון כשראיתי לאחרונה, במסגרת ציון ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים, סרט על 16 חיילים שנהרגו ככה סתם. זה גמר אותי. אני חושב, אגב, שזה לא סתם שאנחנו מתעסקים כל כך הרבה במלחמת יום הכיפורים. זה היה שיעור עצום בחטא היוהרה. זה משהו שמעסיק אותי בכל נימי נפשי. בכלל אני פריק של סרטים תיעודיים, זה בעיקר מה שאני רואה. הקולנוע התיעודי בארץ נהיה מדהים. 'שומרי הסף' הוא דוגמה לסרט מופתי. עכשיו, באיחור, התחלתי לראות 'הבורר', כי אני אוהב את הדברים של רשף לוי, וגם דגמתי קצת מהעונה הנוכחית של 'מחוברים'. אני לא אוהב תוכניות ריאליטי, לא מתחבר, אבל בזה היה משהו מעניין וקצת יותר עמוק".
מה הרגע הכי משמעותי בחיים שלך?
"למה אתה הולך לשם? זה ממש לא משנה".
אתה לא חושב שלביוגרפיה של יוצר יש השלכה על היצירה שלו?
"אני לא איש קיצוני. יש לי חיים נורמטיביים, אני לא סובל מדיכאונות, אני לא לוקח סמים קיצוניים, ואני אפילו די מיושן. ברור שיש לי סיפור חיים ואירועים שהשפיעו עלי, ויום אחד אולי אכתוב על זה ספר או אעשה עם זה משהו על הבמה. כרגע עוד מוקדם לי להתמודד עם זה".
יש משהו שגרם לך להימשך לכל הדמויות הקיצוניות שאתם מגלם?
"תמיד נמשכתי לדברים קיצוניים, לאנשים קיצוניים ולמוסיקה קיצונית. המשיכה הטבעית שלי היא למי שחושב הפוך מהרוב. אני נמשך לאמנות פלסטית, למוסיקאים 'אחרים', לסרטים תיעודיים. באותה מידה אני נמשך גם ל'סיינפלד'. זה לא שאני אדם קיצוני, אבל יש בי סקרנות גדולה מאוד כלפי יוצרים שעושים את זה אחרת ומוחות שחושבים אחרת. אני יודע שכשאני הולך לסרט של האחים כהן, אני אקבל משהו אחר, וזה מרגש אותי. זה אפילו מחזק אותי ומוכיח לי שיש עוד לאן לשאוף. למה אנשים רואים באדיקות ספורט? כי תמיד יש מישהו שמגיע ושובר את השיא של הקודם.
"אני אוהב לראות שיאים של חשיבה ויצירה, ואני מניח שזה גם מה שמאתגר אותי כקומיקאי - לנסות ליצור דברים אחרים. ללכת לקיצון. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. לאחרונה, כמו שאמרתי, התחלתי לראות סוף סוף את 'הבורר', ובאחד הפרקים היה משפט של יהודה לוי, שאמרתי לעצמי: 'וואלה, הבחור הזה הגניב אותי באיך שהוא עשה את זה. הוא טוב!' לא ציפית שאגיד שיהודה לוי הוא שחקן טוב, נכון? אז כן, יהודה פאקינג לוי הוא טוב, והוא עשה לי את זה. זה מילא אותי באושר. אני אוהב שאנשים מותחים את הגבולות של עצמם".
מה מצחיק אותך?
"המון דברים. בעיקר מצבים בחיים. מצחיקה אותי, למשל, ההיאחזות של גברים בשיער שלהם, שהם 'מַלווים' שיער או חובשים פאות, ונשים שמתמכרות לבוטוקס. כל המאבק נגד ההתבגרות וההזדקנות מצחיק אותי, כי בסופו של דבר, הוא הופך את האנשים להיראות מפלצתיים. זה הרי מאבק שאי אפשר לנצח בו. הנה, אני בן 50, נשר לי השיער מזמן, וקיבלתי את זה בהשלמה".
לא מפחיד אותך הגיל?
"אני די בסבבה עם זה, למרות שלאחרונה התחלתי לעשות כושר כל יום. נמאס לי לראות את עצמי בטלוויזיה עם כרס ופימה, והחלטתי לטפל בזה. כשהשתתפתי בסרט 'שושלת שוורץ' הייתי צריך להעלות משקל לצילומים, ומאז זה לא ירד ממני. אז החלטתי לקחת מאמנת פרטית, וזה עובד. אני חושב שלקומיקאי קל יותר להתגבר על הגיל, כי הוא פשוט משתמש במה שעובר עליו כחומרים. מדבר על זה, מאוורר את זה. מצד שני, אני לא מאמין שאני בן 50. הרי רק לפני יומיים רבין וערפאת חתמו על הסכמי שלום ואני הלכתי בשינקין והצטלמתי לאיזה סרט סטודנטים. לפני כמה ימים ראיתי את עצמי מדווש עם אופניים באותו מקום שצילמנו, והנה אני כבר בן 50, ואין שום שינוי בתחושה! רק הזמן עבר. אני מסתכל לאחור על כל רגעי השפל שהיו לי בקריירה, ולא מאמין שהגעתי לנקודה הזאת".
רגעי שפל? אתה?
"בטח. היו לא מעט. אחרי ש'עלילות משה בעיר הגדולה' ירד מהבמה, ב־94', ואחרי רצח רבין, הרגשתי שאני לא יכול לכתוב כלום. אלו היו ארבע שנים ארוכות, שפשוט נעלמתי בהן לחלוטין. עשיתי פה ושם דברים, אבל זה היה סוג של שפל תחתיות. כבר הייתי נשוי והיה לי ילד שהייתי צריך לפרנס, ומרוב ייאוש עשיתי כל מיני ליצנויות כאלו, חלטורות מביכות, הופעות אורח, כל מיני דברים מיותרים, שמפאת כבודם של אנשים לא אזכיר. באותה תקופה איבדתי את הדרך שלי לחלוטין, עד שיום אחד ישבתי בבית ומישהו התקשר להציע לי לקריין משחק מחשב בשם 'אתה חושב שאתה חכם?' אמרתי לו שאני צריך לבדוק ביומן אם אני פנוי, ניגשתי ליומן, עשיתי רעש של דפדוף בין הדפים למרות שלא היה כתוב שם כלום, וקבעתי איתו. זאת היתה נקודת מפנה, כי אחרי זה נפתחו כל מיני דלתות והתחלתי לצלם פיילוטים לכל מיני תוכניות. הכרתי את קיציס, צילמנו את 'חלומות בהקיציס', ועשינו עוד פיילוט ועוד פיילוט, ולקח כמעט שנה עד שזה עלה, ועוד שנתיים עד שזה תפס".
ואז הגיעה "ארץ נהדרת" וסידרה אותך.
"לא כמו שחושבים, אבל אין תלונות. זה בעיקר הכניס אותי לתודעה והעניק לי את האפשרות האדירה לבחור ולעשות מה שאני רוצה. אז הנה, בגיל 50 אני עושה הופעות רוק ומופע סטנד־אפ. מבחינתי זאת אחלה מתנה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו