לפני הכול, התשובה לשאלה שכולם שאלו: מה עם הקול? אפשר להירגע; לטום ג'ונס מודל 2013 יש קול גדול, ענק, מחוספס ועוצמתי, שלא נופל במאומה מאיך שהוא נשמע לפני 40 ואפילו 50 שנה. כאן אין פלייבק, אין תעלולי מחשב, להקת הליווי מורכבת מנגנים מעולים (ראוי לציין במיוחד את הגיטריסט ג'יימי מוזס, שמופיע עם להקת קווין מאז 1992), והווידיאו ארט הוא לא מרכז העניין.
אבל הבמה והרמקולים והיכל נוקיה כולו מלאים בקול הכל כך מוכר, ובטח עבור אלה שהגיעו – הכל כך אהוב, של אליל נעוריהם ואחד הפרפורמרים הגדולים בעולם. טום ג'ונס, בן 73, עולה על הבמה בחליפה שחורה אלגנטית, שזוף מאוד ועטור שיער וזקן לבנים (שעליהם הוא לא מהסס להתבדח: "אני לא צובע שיער; מישהו בגילי, שיש לו עדיין שיער שחור – לא נראה לי...") ונראה דומה קצת למורגן פרימן.
מהשירים החדשים - ללהיטים המוכרים
"אחלה אולם," הוא פותח את הדו שיח עם הקהל. "בפעם הקודמת בה הייתי בישראל הופעתי באולם יותר קטן. אבל גם אני כנראה הייתי יותר קטן...". הפעם הוא נתבקש להוסיף הופעה (שתתקיים מחר), לנוכח דרישת הקהל.
ההופעה מתחילה עם שירים פחות מוכרים לקהל מהדיסק האחרון שלו, spirit in the room שיצא לאור רק בשנה שעברה וכולל גרסאות שלו לשירי בלוז ורוק קלאסיים (ביצוע נפלא ל-Just dropped in הזכור לטוב מהסרט "ביג ליבובסקי"), הוא מפגיז עם כל הרפרטואר שבשבילו הגיעו 10,000 איש ל"נוקיה": דלילה, הדשא הירוק של הבית, סקס בומב, קיס, היא ליידי, מה חדש פוסיקט? ועוד. ב-you can leave your hat on הסקסי מ"9 וחצי שבועות של שכרון חושים," הוא מוריד את הז'קט, ונשאר בסוודר שחור צמוד. הקהל באקסטזה (יחסית. מדובר על קהל מבוגר). בדרך הוא עושה ביצוע מעניין מאוד ל"מגדל השירים" של לאונרד כהן ול- bad as me של טום וויטס. מרגש את הצופים עם "א-יידישע מאמע". מה עוד אפשר לבקש?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו