הכוכבת החדשה של "קארי"

קשה למצוא משהו משותף בין אמבר וייב, שחקנית הפורנו הסקסית והמוחצנת ב"לילות בוגי", ללורה בראון, עקרת הבית המיוסרת שנוטשת את ילדיה בסרט "השעות". קשה גם למתוח קו של דמיון בין האמנית השכלתנית והנימפומנית שג'וליאן מור מגלמת ב"ביג לבובסקי", לדמותה של שרה פיילין, המשוחקת בדיוק מעורר השתאות בסרט הטלוויזיה "חוקי המשחק", או למרגרט ווייט - האם המטורפת, הנוצרייה הפונדמנטליסטית ופרועת השיער שהיא מגלמת בסרטה החדש "קארי". אבל דבר אחד בטוח: כשם ששיערה האדמוני של מור הפך לסימן ההיכר שלה, גם שמה הפך עם השנים לסמן של סרטי איכות.

"אני נהנית לגוון בדמויות שאני זוכה לגלם", היא אומרת בראיון שנערך לכבוד צאת הסרט "קארי". "אני יודעת שהצופים מנסים למצוא את הקווים המקבילים בין הדמויות שגילמתי בקריירה שלי, אבל אין דבר כזה. אני לא מחפשת תפקידים אחידים. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא החוויה של הצופה, שמגיע לסרט ומחפש משהו שירגש אותו באמת. למעשה, הקהל לא בא לראות אותך בסרט, הוא בא לראות את עצמו".

מור (52) מציינת שלושה עשורים של עשייה קולנועית, שבהם היתה מועמדת ארבע פעמים לאוסקר, זכתה בגלובוס הזהב (והיתה מועמדת עוד שש פעמים), וקטפה גם שני פרסי אמי. מאז הפריצה הגדולה שלה, בסוף שנות התשעים, הפכה השחקנית האדמונית לאחד השמות הנחשקים בקרב המלהקים בהוליווד; כל מי שחפץ בשם איכותי להתקשט בו שולח לה תסריט. היא ידועה כמי שלעולם לא אומרת לא לפני שקראה את התסריט, ונוהגת להחליט בעצמה אם דמות מתאימה לה. "אני זאת שמחליטה אם דמות זו או אחרת מדברת אלי", היא אומרת, "ואני תמיד שואפת להביא למסך משהו חדש, בלי התחשבות בשיקולים מסחריים או בהמלצת המנהל האישי".

את זוכרת את הסרטים שבהם שיחקת?

"רגעים מסוימים, אבל לא את כולם. לצלם סרט עבורי זה כמו לחיות בשריון של צב. זה הבית שלך, שאתה מעצב ויוצר, וכשאתה יוצא מתוכו הוא נשאר מאחור, כמו שהוא, ולא ישתנה לעולם. לפני כמה ערבים ישבתי לצפות ב'תמונות קצרות', והיו שם סצנות שפרחו מזיכרוני. זה בדיוק כמו בחיים - יש רגעים שאני זוכרת בצלילות ויש כאלה שלא".

אולי את נחשבת שחקנית מצוינת בגלל הטוטאליות שלך.

"אוקיי, אני אקח את הפרשנות הזאת בלי בעיה, מי אני שאתווכח".

סרט נשי למדי

ובכל זאת, מוזר לראות את מור מככבת דווקא בסרט אימה. "קארי", שעלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר, מבוסס על הספר הראשון שפירסם סופר המתח והאימה סטיבן קינג. את העיבוד הקולנועי הראשון לספר ביים ב־1976 בריאן דה פלמה, והכוכבות הראשיות - סיסי ספייסק ופייפר לורי - אף קיבלו מועמדות לאוסקר על תפקידן בו, הישג נדיר עבור ז'אנר האימה.

הסרט המצמרר הפך לקאלט קולנועי. ב־1999 נעשתה לו גירסת המשך לא רשמית, "הזעם: קארי 2", ושלוש שנים מאוחר יותר עוּבד לטלוויזיה - אבל שתי הגרסאות נחלו כישלון. הסיפור אפילו עובד למחזמר, שהועלה בברודוויי כמה פעמים מאז 1988. את הגירסה הנוכחית, שיוצאת רגע לפני ליל כל הקדושים רדוף הרוחות שיצוין בארה"ב בשבוע הבא, ביימה קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים").

מור רואה ב"קארי" סרט נשי למדי. "זה מעצים מאוד שהדמויות הראשיות כולן נשים, ואף אחת היא לא אשתו־של או דמות משנית כזו או אחרת. חברים קרובים שלי אומרים לי תמיד שאני אוטומטית מחפשת את הדמות הנשית בסרטים, כי אחרת אני לא מסוגלת לשחק בהם. לכן אני לא מתחברת לסרטי מלחמה, למשל - אין בהם בדרך כלל את המצפן הנשי, שדרכו אני יכולה להתחבר".

עלילת הסרט מצרפת יחדיו את כל החומרים שמהם עשויים חלומותיהם, הטובים והרעים, של הטינאייג'רס האמריקנים, לפחות כפי שהם מצטיירים בקולנוע. מור משחקת בסרט את מרגרט, אם לא שפויה המתעללת בבתה קארי, תיכוניסטית אאוטסיידרית בעלת כוחות על־טבעיים, בגילומה של קלואי מורֶץ היפהפייה בת ה־16 (ששיחקה בסרטי "קיק אס" וב"הוגו"). הסרט מצרף יחדיו מנה גדושה של התעללות, הן מצד חבריה של קארי לבית הספר והן מצד אמה (ששוקלת לרצוח את בתה לאחר הלידה, כבר בסצנת הפתיחה), עם קורטוב אהבהבים ומתיחות נוסח גיל ההתבגרות, ומתרסק עם כל המטען החורג הזה לתוך נשף הסיום. סצנת הנשף בסרטו המקורי של דה פלמה הפכה ברבות השנים לאחת הזכורות בקולנוע.

"סטיבן קינג שאב השראה לספר מחוויותיו כנער תיכון בתחילת שנות ה־60", אומרת מור. "הוא התייחס לבדידות שחש כילד ולקושי שלו לשרוד כשהוא מתבגר, ובעיות ההתבגרות הללו רלוונטיות באותה מידה בדיוק גם היום, בין שמדובר בילד שצריך להתמודד עם הורים דתיים פנאטים או כזה שגדֵל בבית עני. אני חושבת שהניכור הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לנערים, כי אנחנו מטיפים להתנהלות מסוימת בחברה, וכל חריגה ממנה היא למעשה התאכזרות לאותו אדם".

את אוהבת את קינג?

"אני מעריצה גדולה של ספריו, בייחוד 'העמדה'. אבל מבחינת סרטי אימה, אני לא חושבת שיש משהו טוב יותר מ'תינוקה של רוזמרי'. זה למעשה הסרט שאני הכי אוהבת, בכל הז'אנרים. הסרט בנוי סביב פרנויה שמתבררת כמוצדקת, ואני אוהבת את המתח שזה יוצר. אני מעדיפה ז'אנר שעובד בצורה פסיכולוגית או עם אלמנטים של מדע בדיוני, על פני סרטים של רציחות סדרתיות".

ראית את הגירסה המקורית של "קארי"?

"צפיתי בסרט כשהוא יצא באמצע שנות ה־70, הייתי אז בתיכון ומאוד אהבתי אותו. אני חושבת שהסרט הנוכחי הוא לא עיבוד מחודש לסרט ההוא, אלא הסתכלות מחודשת על הספר. זאת היתה נקודת המוצא לעשיית הסרט החדש. הדמות של מרגרט היא לא סתם אמא רעה אלא אדם לא שפוי, וקארי היא הדבר היחיד שהיא מכירה ושמחבר אותה לעולם. ובכל זאת היא פוחדת ממנה. אני לא חושבת אפילו שמדובר בקנאות דתית, כי היא פשוט מטורפת לגמרי, אין לה היכולת להתחבר כמו שצריך לאלמנטים הדתיים. היא יצרה לעצמה ריטואלים פולחניים פסיכוטיים, שביניהם לבין נצרות אמיתית אין שום קשר".

נהנית להיכנס לתפקיד?

"הוא דרש ממני הרבה אנרגיות פיזיות, ומעל הכל רציתי שהסצנות המשותפות עם קלואי יהיו מבוססות על אמון וחברות. לא הייתי מוכנה שיהיה בינינו איזשהו מתח, אלא שהכל יקרה בשיתוף פעולה מוחלט. לכן השתדלתי לחבק אותה כמה שיותר. היא כבר צילמה עד היום יותר אקשן ממני, לי זה זר. מה גם שהייתי צריכה להיות אגרסיבית, ובסופו של דבר מדובר בילדה, למען השם. היא כל הזמן אמרה 'תרביצי לי, אני אעמוד בזה', אבל לא הייתי מסוגלת להגיע לקיצוניות כזאת".

להגיע ללוק הלא אטרקטיבי של מרגרט היה פשוט יותר?

"קודם כל, אקח זאת כמחמאה, ברשותך. זאת באמת עבודה לא קלה לכער את עצמי", היא צוחקת. "אני עובדת במקצוע שבו השאיפה שלי היא שהקהל לא יזהה אותי, ואני אלך לאיבוד בדמות. בעיקר אם ראו אותי בעבר בתפקידים מסוגים שונים. אבל מבחינת המראה החיצוני, גם כשאני חובשת פאה, הקהל תמיד יזהה אותי בתור ג'וליאן מור האדמונית. מישהו העיר שהפאה ב'קארי' היתה איומה, אבל האמת היא שזה השיער שלי שם. ככה הוא נראה אחרי שאני חופפת ולא מייבשת אותו כמו שצריך: אני נשארת עם שיח אדום על הראש".

ילדות בתנועה

ג'ולי אן סמית' נולדה בבסיס הצבאי פורט בראג בצפון קליפורניה בדצמבר 1960. אביה, פיטר, היה צנחן בצבא ארה"ב, נלחם במלחמת וייטנאם ולימים כיהן כשופט צבאי בדרגת קצונה גבוהה. אמה אן, שהיגרה לארה"ב מסקוטלנד בילדותה, היתה עובדת סוציאלית שהתמחתה בפסיכיאטריה. אחרי ג'ולי אן נולדו לבני הזוג עוד בת ובן. המשפחה נדדה בין עשרות ערים בגלל שירותו הצבאי של האב, ולבסוף השלימה מור את לימודי התיכון שלה בבית הספר האמריקני־גרמני בפרנקפורט, שם הוצב אביה באותן שנים.

"זה שינה את תפיסת העולם שלי", אומרת מור, "בטח בתור אמריקנית. כי לנוע בתוך ארה"ב זה דבר אחד, אבל כשהיינו באירופה חוויתי חוויה תרבותית שונה לגמרי. בניגוד למה שרובנו חושבים, אנחנו לא מקובעים בהתנהגות שלנו, גם אם אנחנו נשארים במקום. אמא שלי הגיעה לארה"ב בגיל 10, ולא מבחירה שלה, אלא פשוט כי הוריה עברו הנה, ואני חושבת שהיא תמיד חשבה שתחזור מתישהו הביתה, לסקוטלנד. לאורך כל ימי חייה היא שמרה על הזהות הסקוטית והזכירה לי ולאחיי שאנחנו לא מאה אחוז אמריקנים, אלא חצי סקוטים. זה נתן לי את ההשראה לספרי הילדים שכתבתי, על אלמנטים של זרות ושייכות, שמעורבבים זה בזה".

בעידוד המורה שלה לדרמה, שזיהה את כישרונה, ובברכת הוריה, פנתה מור למשחק. ב־1983 סיימה לימודי תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת בוסטון. "חוץ מחלום המשחק, אם הייתי צריכה לבחור מקצוע אחר, הייתי מאוד רוצה להיות רופאה", היא אומרת. "אבל הכישורים שלי יותר הולמים את מקצוע המשחק, כי כבר בתיכון לא הצטיינתי במדעים מדויקים. אבל אני כן משתעשעת בתחום. יש לי מכר רופא, ולפעמים במפגשים חברתיים הוא נותן לי סימפטומים של פציינט שלו, ואני מנסה לתת לו דיאגנוזה ולגלות במה הוא חולה. זה הכי קרוב שאגיע אי פעם לרפואה".

בתחילת שנות ה־20 לחייה, כשהלכה להירשם באגודת השחקנים, התקשתה למצוא שם במה ולכן איגדה את שמה הפרטי ושמה האמצעי, ובחרה כשם משפחה את שמו האמצעי של אביה, מור. את הלוק הג'ינג'י היא חייבת לשורשיה הסקוטיים של אמה, שנפטרה במפתיע לפני ארבע שנים מדום לב. שבועיים לאחר מותה התייצבה מור לראיון שנקבע מראש בתוכניתה של אלן דג'נרס, לצורך קידום ספר הילדים שכתבה "מנומשת מקושקשת", ואמרה: "רציתי לקיים את הראיון למרות הכל, כי אמא שלי תמיד נהנתה לצפות בי על מסך הטלוויזיה, כמו כל אמא שגאה בילד שלה, והספר הוא למעשה מחווה בשבילה. אני לא רוצה להתמוטט בתוכנית טלוויזיה, אבל המוות שלה היה מזעזע והגיע משום מקום".

הספר הזה היה הראשון מארבעה ספרי ילדים, המבוססים על דמותה של מור כילדה מנומשת, והוא אף יצא לאור בעברית בהוצאת מטר. ב־2011 הוציאה מור אזרחות בריטית, כדרך לכבד את זכר אמה. 

לצד מחזות ספורים באוף־ברודוויי, תפקידיה הראשונים של מור היו באופרות סבון, לרבות תפקיד כפול של האחיות פראני וסברינה יוז בסידרה "כשעולם מסתובב", שעליו זכתה ב־1988 בפרס האמי לסדרות יומיות, בקטגוריית השחקנית הצעירה הטובה בדרמה. לצד הופעות בסרטים "בני וג'ון" (עם ג'וני דפ) ו"גוף ההוכחות" (עם מדונה), אחד מתפקידיה הגדולים היה לצד הריסון פורד בשובר הקופות "הנמלט". הופעתה הבימתית בהצגה "הדוד וניה" הרשימה את הבמאי רוברט אלטמן, שליהק אותה לסרטו "תמונות קצרות".

ב־1997 זכתה למועמדות ראשונה לאוסקר על תפקידה ככוכבת פורנו בסרט "לילות בוגי". המועמדות השנייה הגיעה שנתיים מאוחר יותר, על "סוף הרומן". בנוסף שיחקה בסרטם של האחים כהן "ביג לבובסקי", ב"מגנוליה" וב"חניבעל", סרט ההמשך ל"שתיקת הכבשים". ב־2002 היתה מועמדת לאוסקר פעמיים - בקטגוריית שחקנית המשנה עבור "השעות" ובקטגוריית השחקנית הראשית עבור "הרחק מגן עדן" (שבה הפסידה לקולגה מ"השעות", ניקול קידמן).

מור נישאה בגיל 25 לבמאי ג'ון גולד רובין, אולם התגרשה כעבור שבע שנים. "התחתנתי מוקדם מדי, ולא רציתי להיות שם יותר", אמרה בראיון שנתנה אז. שנה לאחר שהושלמו הגירושים ("ההחלטה הכי גדולה של חיי"), נכנסה למערכת יחסים עם הבמאי בארט פרוינדליך, שביים סרטים עצמאיים ופרקים בסידרה "קליפורניקיישן". בדצמבר 1997 הביאה לעולם את בנם הבכור, קיילב, ובאפריל 2002 ילדה את בתם ליב. השניים נישאו באופן רשמי לפני עשר שנים, ומתגוררים במנהטן.

בקרוב ב"משחקי הרעב"

הסרטים של מור בדרך כלל לא מתאימים לילדיה, וגם את "קארי" לא תראה לבתה ("זה עוד מוקדם עבורה"), אבל בהחלט היתה רוצה שבנה הבכור, בן ה־15, יצפה בסרט. "יש פה סיפור התבגרות, שנותן תובנות על אחריות ועל יחס לזולת. קיילב מודע מאוד לאינטראקציות חברתיות, ואני מרגישה שהוא בשל".

איך הקשר שלך איתם?

"הם אומרים שאני נוקשה, אבל יש לנו משפחה מאוד מאוחדת וקרובה. הילדים מבלים איתנו זמן רב, אנחנו תמיד יודעים מה עובר זה על זה. כשהייתי בגילו של הבן שלי הייתי תלמידה למופת שמופיעה בהצגות אחר הצהריים. כבר בחמישית הלכתי לנשף הסיום עם החבר שלי, שהיה בשמינית".

אז היתה לך את חוויית הנשף המסורתית?

"מה זאת אומרת! היו לי ארבע, הייתי בת מזל. תמיד יצאתי עם בחור שהיה גדול ממני, כך שיצא שהלכתי מדי שנה עם בחור שסיים את התיכון באותו אביב. בשנה האחרונה, כשסיימתי את התיכון, כבר לא היו בחורים בוגרים ממני, אז לקחתי איתי את אחיה הגדול של חברה מהכיתה, שלא לומר התחננתי בפניו שיהיה בן הזוג שלי. אבל בסופו של דבר, בפעם הרביעית הבנתי טוב מדי את רעיון הנשף והשתעממתי מזה".

איך המשפחה מסתדרת עם הנסיעות שלך לצילומים?

"כיום אני לא יכולה לטוס רחוק מדי לטובת סרט, כי הבסיס של הילדים שלי הוא בניו יורק, שם בתי הספר שלהם. את 'קארי' צילמנו בטורונטו בקיץ, אז יכולתי לטוס חזרה בסופי שבוע, וגם הם ביקרו אותי על הסט. לפעמים אחד הדברים שמשכנעים אותי לקחת תפקיד הוא שהסרט מצטלם ליד הבית".

בשנים האחרונות הופיעה מור בין השאר בסרטים "סינגל מן" ו"הילדים בסדר", ובתפקיד אורח ב"רוק 30", כחברתו מבוסטון של ג'ק דונגי (אלק בולדווין). בימים אלו היא מופיעה בקומדיה "דון ג'ון" לצד ג'וזף גורדון־לויט וסקרלט ג'והנסון. אבל לתשומת לב מיוחדת זכתה כשגילמה בשנה שעברה את מושלת אלסקה לשעבר, שרה פיילין, ב"חוקי המשחק", שעסק במסע הבחירות של פיילין לסגנות הנשיא ב־2008. על משחקה זכתה בין היתר באמי ובגלובוס הזהב.

"זה מרתיע לשחק אדם אמיתי שהוא מפורסם בסדר גודל כזה", סיפרה במסיבת עיתונאים. "מהמחקר שעשיתי עלתה דמות של מישהי שאינה מוכנה לקראת מה שצפוי לה. היא היתה כריזמטית להפליא, תיקשרה בצורה לא תיאמן ופטריוטית אמיתית, אבל ללא הניסיון הדרוש כדי להוביל את המדינה, לא כסגנית נשיא ובוודאי לא כנשיאה פוטנציאלית. וזה מה שניסינו להמחיש".

לאחרונה נודע כי מור תצטרף לסרט השלישי ולסרט הרביעי בסידרת "משחקי הרעב", שיעלו לאקרנים בשנתיים הקרובות. "זה התחיל בעקבות הילדים שלי, שהם מעריצים גדולים של סידרת הספרים של סוזן קולינס. לפני שנתיים היינו בחופשה משפחתית והשתזפנו על החוף, ובזמן שהילדים שלי שיחקו והשאירו מאחור את הספר, החלטתי להעיף בו מבט. התחלתי לקרוא, ומייד נשאבתי לתוכו. אחרי שקראתי את כל הטרילוגיה, הרמתי טלפון לסוכן שלי ואמרתי לו שיברר אם הדמות של הנשיאה קווין פנויה. משם נסללה הדרך. ברגע שאני מעוניינת בתפקיד מתוך תסריט שקיבלתי, אם יש גם ספר שעליו הוא מבוסס זה צ'ופר אדיר, כי זה עוזר לי להיסחף אל הדמות ולדעת מהיכן היא נולדה. וכמו בספר, גם בארה"ב אני סבורה שאנחנו בשלים לנשיאה".

אז את דואגת לייצר לעצמך עבודה?

"תעשיית הקולנוע היא עסק שיווקי, ואנחנו, השחקנים, מקווים שיבחרו בנו כמו מוצר מהמדף. אנשים מדברים על הוליווד של פעם, אבל לי אין מושג, אני לא מכירה מצב אחר שאינו הוליווד הנוכחית. זו פיקציה שלשחקנים יש שליטה על התפקידים שלהם או היצע לבחירה. אתה רק מחכה להצעה שתגיע, אלא אם זה פרויקט שאתה מפיק או מפתח. מעבר לעובדה שאני בין הבודדות כיום שעדיין לא פעילה גם בהפקה מאחורי הקלעים, אין לי את הלוקסוס לשבת ולהמתין לדמות ספציפית. אני קוראת כל תסריט שנקרה בדרכי ויודעת מייד אם אני מעוניינת ואם אוציא את המיטב מהאתגר החדש".

המועמדות החמישית לאוסקר באופק?

"אי אפשר לדעת. אבל בחייך, רק בשנה שעברה זכיתי בכמות מכובדת של פרסים, לא מספיק לעת עתה?" 

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו