אחרי שהשנה שעברה הנחיתה עלינו את "בושה" - דרמה קודרת ורצינית על אודות גבר ניו־יורקי חתיך, אמיד ומצויד היטב שמתמודד עם התמכרותו ההרסנית למין - השבועיים האחרונים הביאו לנו את "דון ג'ון" ואת "תודה ששיתפתם" - שני סרטים נוספים שעוסקים בנושא, אבל ממקום קליל יותר. אף אחד מהשניים אמנם אינו מדהים באופן יוצא דופן, אבל אם מישהו יצמיד לכם בננה לראש ויכריח אתכם לבחור אחד מתוכם, הייתי מציע שתלכו על "דון ג'ון" - פיצ'ר הביכורים של השחקן ג'וזף גורדון־לוויט ("עלייתו של האביר האפל", "500 ימים עם סאמר") - שכתב, ביים וגם מככב בתפקיד הראשי.
סרטו של גורדון־לוויט מביא את סיפורו של ג'ון - בחור אמריקני־איטלקי מניו ג'רזי שמאוד נהנה לענג את עצמו מול סרטוני פורנו שהוא בוחר בקפידה. התחביב המעט אובססיבי הופך לבעיה חמורה כאשר חברתו החלומית, שמגלמת סקרלט ג'והנסון, תופסת אותו על חם, ומציבה בפניו אולטימטום. זה או היא, או הפורנו.
אני יודע, זו לא אמורה להיות בחירה קשה מדי - בכל זאת, סקרלט ג'והנסון - אבל אף על פי שהוא מבטיח להיות אדם טוב יותר ומשתדל להיגמל, ג'ון לא ממש מצליח להתנער מהרגלי האוננות הכפייתיים שלו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר בקומדיה רומנטית, אתם יכולים לנחש שבסוף הוא יבין שלמרות שסקס עם עצמך זה נחמד, סקס עם מישהו אחר זה נחמד כפליים; ומי שעוזרת לו להבין את זה היא ג'וליאן מור, שצצה באמצעו של הסרט כאישה אקסצנטרית, מנוסה וחסרת עכבות שלוקחת את ג'ון תחת כנפה ומסבירה לו דבר או שניים על אודות יחסים רומנטיים/מיניים בין בני אדם.
גורדון־לוויט אולי אינו משכנע לחלוטין בתור דמות שהיתה יכולה להופיע ב"ג'רזי שור". אבל ג'והנסון - לרוב שחקנית די בינונית - מגישה הופעה מפתיעה ומשעשעת כפרחה סקסית ומניפולטיבית, וגם מור, שקצת נעלמה בשנים האחרונות, מקבלת הזדמנות להזכיר למעריציה את התפקידים המצוינים (ונוטפי המין) שעשתה בסרטים דוגמת "לילות בוגי", "ביג לבובסקי" ו"תמונות קצרות".
בתוך כך, בהתחשב בעובדה שמדובר בסרטו הראשון, גורדון־לוויט מתגלה כתסריטאי/במאי מוכשר למדי. הסרט אסתטי, מסוגנן, קצבי, רהוט ומאוד מובנה, וניכר שגורדון־לוויט יודע בדיוק מה הוא מבקש להשיג, וכיצד להשיג את זה. התוצאה היא קומדיה רומנטית עכשווית ולא מטופשת שזורמת על המסך בנעימים יחסיים, ובאופן משמח, האג'נדה של גורדון־לוויט אינה מאפילה לרגע על הקלילות של העלילה, ואינה מדרדרת את "דון ג'ון" למטיפנות צדקנית או לדביקות מעיקה. בכל מקרה, ג'והנסון היא לטעמי הדבר הטוב ביותר בסרט, והסצנה שבה היא מצמידה את אחוריה באגביות לאזור חלציו של גורדון־לוויט כאילו היתה מיילי סיירוס היא ללא ספק אחת מנקודות השיא שלה כשחקנית. גורדון־לוויט בהחלט עשה בשכל כשהחליט ללהק אותה.
לא, תודה
לעומת "דון ג'ון", "תודה ששיתפתם" לוקח את נושא ההתמכרות למין עוד צעד קדימה. כי בניגוד לג'ון, שדי נהנה מחייו בסך הכל, שלושת גיבוריו של הסרט - שמגלמים מרק רופאלו, טים רובינס וג'וש גאד - נמצאים במקום שבו חוסר היכולת שלהם לשלוט בדחפיהם מוביל אותם שוב ושוב למקומות רעים מאוד, עבורם ועבור סביבתם, ומאלץ אותם להשתתף בקביעות בקבוצת תמיכה. רופאלו ורובינס הם "החבר'ה הוותיקים", שמתהדרים בכמה שנים של פרישות ומכירים היטב את כל חברי הקבוצה, ואילו גאד (שגילם את סטיב ווזניאק ב"ג'ובס") הוא "הבחור החדש" שמצטרף לקבוצה בעקבות הוראת בית המשפט. יחד נאבקים השלושה במחלתם ומנסים לנהל חיים בריאים יותר. למרבה הצער, זה צפוי ומבאס כפי שזה נשמע.
כאמור, למרות שגם "תודה ששיתפתם" מנסה להיות משעשע ולא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, העניינים ההתמכרותיים שמככבים בו אמורים להיות טיפה אפלים ודרמטיים יותר מאלה המוצגים ב"דון ג'ון". אבל סטיוארט בלומברג - שביים וכתב את התסריט עם מאט ווינסטון - לא ממש מצליח למצוא את נקודת האמצע בין הכבד למצחיק, ועד מהרה מתחוור לצופים כי הסוגיות השונות שהוא מארגן לשלושת גיבוריו אינן מקוריות, מפתיעות או מעניינות באופן מיוחד (רופאלו מנסה לשוב לעולם הדייטים בעזרתה האדיבה של גווינת' פאלטרו; רובינס מנסה לחדש את יחסיו עם בנו הנרקומן לאחר שנים ארוכות של נתק; וגאד מנסה לטפח חברות אפלטונית עם זמרת הפופ פינק).
גרוע מכך, הקפיצות התכופות שהסרט מבצע בין הסיפורים השונים פוגמות קשות בפיתוח הדמויות וביכולת להזדהות איתן, ומעמידות על המסך קונפליקטים שטחיים שפתרונם אינו מוטל לרגע בספק. אם בכך אין די, הרי נוכחותה של פאלטרו הבלתי נסבלת כמובן אינה תורמת לשיפור המצב, ועודף הסצנות שבהן היא ורופאלו עושים פוצי־מוצי זה לזו (ולהפך) צפויה לגרום לכם לייחל לכך שאסטרואיד בגודל טקסס יפגע בכדור הארץ.
"תודה ששיתפתם" אולי עוסק בנושאים חשובים ורציניים שמיטיבים לייצג את הזמן ואת המקום שבו המין האנושי (תרתי משמע) נמצא כעת - אבל האופן הקלישאתי, הסכמטי ונעדר היצירתיות שבו הדבר נעשה מוביל לכך שהוא נכשל בכל החזיתות. מצד אחד, הסרט ממש אינו מצחיק. שכן מלבד הסלפסטיק המביך והמשפיל של גאד - בתור היהודי השמן, המזיע והחרמן שמתמיד ליפול על הפרצוף בכל הזדמנות - אין כאן יותר מדי רגעים שיכולים להיחשב קומיים. מצד שני, הסרט ממש אינו רומנטי. כי כפי שצוין, הזוגיות שמתפתחת בין פאלטרו לרופאלו מעוררת פחות חשק מכנס רואי חשבון. מצד שלישי, הסרט גם ממש אינו מציע חומר למחשבה, ואין בו שום דבר פרקטי. כי מלבד להצטרף לקבוצת תמיכה, כל הפתרונות שמוצגים ב"תודה ששיתפתם" הם פתרונות מלאכותיים וקולנועיים לחלוטין. ואת אלה אפשר למצוא רק בסרטים הוליוודיים, לא בחיים האמיתיים. אני יודע. חיפשתי.
"דון ג'ון" ("Don Jon"), כתב וביים: ג'וזף גורדון־לוויט. ארה"ב 2013 * * *
"תודה ששיתפתם" ("Thanks for Sharing"), במאי: סטיוארט בלומברג. ארה"ב 2012 * *
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו