אין גבול למיאוס. טרם חלפו שבעת ימי האבל על מות המרן עובדיה יוסף, ומועצת חכמי התורה הזדרזה להתכנס ולהפקיד את הנהגת המפלגה בידי אריה דרעי, המרן שבדרך. רק נסתם הגולל, וכבר סוחרים בצוואתו, שאינה יותר מתורה שבעל פה, הלכה חילונית ללא מראי מקום.
ציטטו מפיו שברגע האחרון לחייו ייחל לשחרר תלמידי ישיבה משירות בצה"ל; ושביקש כי הקהל הקדוש אשר ליווה אותו בדרכו האחרונה יצביע למשה ליאון בבחירות לראשות עיריית ירושלים; ולפי ההנחיות הנמסרות בשמו אפשר לחשוב כי היה בהכרה מלאה עד לרגע שבו נדם ליבו.
כמה אמת? כמה בדותות? מתנצל, לא נעים, אבל הרב יוסף נושא באחריות לתרבות הפוליטית הקלוקלת הזאת. הוא הניח לה ללבלב ב־29 השנים שחלפו מאז התייצבה ש"ס לראשונה למערכת הבחירות.
היא נולדה מקטטה בין רבנים אשכנזים. הרב יוסף לא היה מעז להתמודד בקלפי בכוחות עצמו ועל דעתו בלבד. כאשר ח"כ מנחם פרוש סיפר לי על כך בלחש בהיותנו בבית מלונו בירושלים, חשבתי כי הוא איבד את חדותו הפוליטית. אך הוא השיב שיוסף נהנה מחסותו של הרב אליעזר מנחם שך ויקים רשימה עצמאית, וכך היה.
תמיכת פלג אשכנזי באגודת ישראל היתה תנאי הכרחי להקים את המפלגה המזרחית, אבל לא תנאי מספיק. ברקע, באורח מוחשי, חילחלה תחושת קיפוח עמוקה. מאורעות ואדי סאליב בחיפה, שהתפשטו כאש בכל רחבי הארץ, והופעת הפנתרים השחורים ותמ"י לא ענו על הצורך של ציבור הנתון בסד. ש"ס זקפה במידה מסוימת את קומת המזרחים, אך עשתה זאת דווקא בחסות רבנים אשכנזים.
עובדה זאת הכבידה עליה מאז ומעולם, גם לאחרונה. בהנהגת הרב יוסף זכתה להצלחה פוליטית ניכרת. בראשיתה היתה ככוכב שביט, אך הושחתה במהירות והיו לה יותר מנהיגים בכלא מכל מפלגה אחרת. בכל מצב שאליו נקלעה בכ־30 שנותיה, הסממן של תלות בזרם אשכנזי כלשהו לא חדל מלהעיב עליה. תמיד הרכינה ראש בפני רב כזה או אחר מבני ברק או מירושלים.
זה מה שהטיחו בה יריביה. זה גם מה שהתגלה כאשר אותות הזקנה ניכרו בעובדיה יוסף, והוא נאלץ ללכת כמעט לקנוסה ולעמעם את ההיתר שהעניק לגיורים כהלכה במסגרת צה"ל. שוחרי הגיור המתינו לו בגילו המתקדם, והוא לא בא. אך בצעירותו התיר עגונות ופרם את תסבוכת הייבום של עדת התימנים, והתעלם ממבטי הזעם של רבנים אשכנזים קיצונים. הרב ד"ר בני לאו כתב את עבודת הדוקטור שלו בהסתמך על פסיקות יוסף. הוא נותר מעריצו, אבל לא עבר לסדר היום כאשר דיבר על חברי הבית היהודי כעל גויים. יש גבול גם למרן.
בכל שנותיה אולפה ש"ס להתנהל בנחיתות עצמית. היא יכולה לזעוק עד לב השמיים שהרב יוסף הוא גדול הדור בקרב פוסקי ההלכה, והוא אכן כזה על פי ספרו של לאו "ממרן עד מרן", אך - כפי שטען הח"כ בדימוס חיים אמסלם בתחילת השבוע - צריך לזכור כי אף לא ספר אחד בחתימתו מצוי על המדף באולמות הלימוד בישיבות של החרדים האשכנזים.
ש"ס קמה במצוקה. היא פיתחה רשת חינוך נפרדת כרוחה, אבל נותרה נחותה בבתי הספר הדתיים־אשכנזים, קורבן לאפרטהייד למחצה; סייעה לציבור קשה יום, אבל המשפחה השלטת ומקורביה הפכו אותה גם לעסק כספי משגשג; וכך מעמדו של הרב ידע במרוצת השנים עליות וירידות.
בתחום הפוליטי ניווט אריה דרעי את הרב יוסף כאוות נפשו, אבל אלי ישי נהג בו כבוד והעניק לו את הסמכות העליונה לא רק בכוח אלא גם בפועל. אלא שיוסף בחולשתו היפנה עורף לישי. אבל בסופו של יום עלה בידו לקיים כ־30 שנים מפלגה אשר מנתה כ־14־10 אחוזים מהכנסת. לבד ממנו, איש לא הצליח בכך מכלל מי שניסו - החל בפרופסור יגאל ידין וכלה באריאל שרון.
בצעירותו היתה רעננות פסיקתו למופת. בוודאי במחלוקת על הצורך בגיור האתיופים וביחסו לכ־25 מיליונים של צאצאי האנוסים בספרד הפזורים בכל העולם. הוא חתר להקל את שובם ליהדות. אך כאשר הרב אמסלם אימץ את הלכת יוסף בעניינים אלה, דבר שהיה יכול לשפר את הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל, הדיחו אותו מש"ס. המפלגה הידרדרה, והרב יוסף עמד עייף ויגע ולאה מנגד, ותקף את יריביו בלשון בלתי נאותה.
הוא היה גדול. הוא לא מיצה את יכולתו להיות גדול הרבה יותר.
הדילמה של שולה זקן
כאשר ביום שלישי בשעה 17:00 לערך ביקש פרקליטה של שולה זקן במשפט הולילנד עופר ברטל לחדול מן החקירה שעה לפני המועד, היה ברור בסבירות גבוהה כי היא לא תתייצב כעבור יומיים על דוכן העדים. זקן, שהיתה פעם כל יכולה, הגיעה לנקודת שפל בחייה מפני שלראשונה לא יכלה בחוכמתה ובעורמתה ובתחכומה לצאת מהסתבכות דרמטית בלי לשלם את המחיר.
כבר בחקירתה הראשית, הידידותית, העוטפת, האוהבת, ביצבצה הכרעת אמת קשה, וכשהיא שאלה בטרם התרסקות את פרקליטה משהו כמו "אני לא יודעת אם להגיד", אפשר היה להבין בלי לדעת: או אני, שולה, או אהוד?
להערכתי משהו מן הזן הזה גרם להתמוטטותה של זקן על דוכן העדים, ולא משך החקירה ולא שאלות השופט דוד רוזן ולא שתיקת התביעה.
אילו היה הדבר תלוי בה, היא לא היתה חוזרת אל דוכן העדים. אבל גם אם קיבלה מרופא כלשהו כמה גימלים - לשון צה"לית - ספק אם יעלה הדבר בידה.
אריה דרעי לקה בהפרעה קלה ואושפז, והכל נהרו למיטתו בבית החולים בעיצומו של המשפט; ואורי מסר היה בבעיה דומה וקשה יותר, וכנראה גם בצומת של הכרעה הדומה לזה של זקן - "הלנו אם לצרינו?" ועכשיו היא, שמאושפזת בביתה, והתביעה לא תניח לה בלי שתיבדק באורח מוסמך.
להערכתי יהיו ניסיונות לפגוע בשופט רוזן על לא עוול בכפו. הוא יעץ לסניגור ברטל לשים מילים בפיה של זקן כי "זה בסדר", ופעם אחרת לקצר בחקירתו, שאינה מניבה פירות בעבורה. עתה ירצו להרתיעו, ויושרתו - בינו לבינו - תעמוד למבחן.
בהנחה ששולה זקן לא תוכל לחמוק לאורך ימים משורת הדין כדאי לה לחבור לאימרת חכמים כי אין דבר טוב מהתרת ספקות.
אילו היה בידי, הייתי מייעץ לה לא לפסוח על שתי הסעיפים, אלא לקבל עוד החלטה אמיצה אחת: או שהיא שוכבת על הגדר למען אהוד אולמרט עד הסוף המר, או שהיא מצילה את עצמה. עליה להפנים כי חלפו ימי הלשכה העליזים, שבהם אכלה חבורת אולמרט מהעוגה, אך גם הותירה אותה שלמה.
חינוך לדה־לגיטימציה
נפתלי בנט התפרץ בקול תרועה גדולה לזירה הלאומית והכריז כי טוב להיות יורדים לכמה שנים. ראוי לנסוע לחו"ל כפי שנהגו הוא ואשתו, להתרשם, ללמוד, לספוג ולחזור עם חוויות ולהעשיר בהן את החברה הישראלית. נכון, רק שהעושים כך אינם יורדים.
הבעיה עם מי שאינם חוזרים הביתה מפני שקשה בארץ ונוח מעבר לאוקיינוס. עם מי שכבר נאמר כי נטלו את סולתה ושמנה של הארץ, והשאירו מאחור הורים כמעמסה על הביטוח הלאומי, וחברים לשאת לבדם בעול המילואים. ישראל תורמת לתופעה בכך שאינה נאבקת בה. בכך שאינה משחררת קרקעות לדיור של בוגרי צה"ל והשירות הלאומי. אילו בנתה להם בקו דימונה־ירוחם ברווחה, יכלה להרחיב ללא היכר את אוניברסיטת בן־גוריון, שהיתה קולטת עוד אקדמאים תחת שירעו בשדות זרים.
בוויכוח המתנהל על השימוש בהכנסות משדות הגז הישראלי עולה הטיעון כי הזרמתן למשק הלאומי תגרום לבעיות כלכליות. נחוצה מטרה נקודתית? בועה חסומה? בבקשה, סכום מיוחד יוקצה להגדיל את היקף המשרות הקבועות באקדמיה הישראלית ולדיור בצידן. יש כבר דוגמה במכון ויצמן.
ישראל גם חוטאת בכך שאינה מחנכת לדה־לגיטימציה של הירידה; שאינה הולכת לאורם של דוד בן־גוריון ויצחק רבין; ושמנהיגיה ממהרים לטלפן בשמה של האומה ולעיני מצלמות הטלוויזיה אל הזוכה בפרס נובל אריה ורשל כדי ליצור רושם כאילו הוא ישראלי.
ביושרו תיקן את הפונים אליו שהוא "ישראלי לשעבר", ואם המולדת הישנה מתעקשת לנכסו - בבקשה, אבל גם הוא מבין שטלפון מגיע לו מאובאמה, ולא משמעון פרס ומבנימין מנתניהו.
בג"ץ יחזור וידון
תביעת הדיבה של אבי בניהו נגד חתני אילן שילוח הסתיימה בהסדר גישור, שנוסח בידי נשיאת המחוזי הילה גרסטל. לא אביע עליו דעה. ייקח כל בר־אוריין את נוסח התביעה של בניהו ואת תגובת שילוח ואת החלטתה של גרסטל, ויקבע מי יצא איך מן ההליך המשפטי הזה.
אם יש פנים לכאן או לכאן - דבר אחד ברור: הזוכה הוא גבי אשכנזי. השופט צבי שיינמן קבע כי הרמטכ"ל לשעבר יעיד בתביעה. חבריו של אשכנזי פשטו ברחבי הארץ בקריאות כי אסור שהמשפט יתנהל. זה הדבר היחיד שבו יצאה האומה - בלי קשר לצדדים בניהו ושילוח - מפסידה.
נוכח סרבנותו ואיטיותו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, שחמק עד כה מכל חקירה (מול מיכה לינדנשטראוס) ונכפה עליו לפתוח בה (ביוזמת הפצ"ר דני עפרוני), יכלה עדותו הפומבית של הרמטכ"ל, שמלשכתו יצא המסמך המזויף לתקשורת, לזרות אור על הפרשה החמורה שידעה הדמוקרטיה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. עתה לא תצא העדות אל הפועל. שלשום נעשה עוד ניסיון לקדם את גילוי האמת. אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ואבינועם מגן מתנועת אומ"ץ ניסו לשכנע את בג"ץ בצורך להרחיב את החקירה. אך הנשיא אשר גרוניס דחה אותם בהסבירו כי עד שבג"ץ הגיע לדון בעתירה - חזר בו וינשטיין וקיבל את דרישת עפרוני לקיים חקירה, והדיון בבג"ץ הפך למיותר.
יש על כך מחלוקת. שרגא השיב לנשיא העליון באנגלית כי עתה זהtoo little and too late אבל גרוניס ענה כי better late than never וגם זה נכון. אך אפילו לפי גירסה זו, ברור כי היה נחוץ לחץ מצד הפרקליט הצבאי עפרוני ומטעם העותרים מהתנועה לאיכות השלטון ואומץ כדי שוינשטיין יורה על חקירה חלקית.
לציבור מגיעה עדותם הפומבית של אשכנזי וקציניו, ובעיקר ראוי לבטל את איסור הפרסום של השיחות אשר התקיימו בלשכת הרמטכ"ל לשעבר. לכך יהיה צורך לפנות פעם ועוד פעם לבג"ץ, חרף חמיצותו כלפי העותרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו