מה מסתתר מאחורי דיוויד פוסטר וואלאס?

כשההתבוננות הופכת לסחרור

במרכז הסיפור "הנפש הדיכאונית", המופיע בקובץ סיפוריו של דיוויד פוסטר וואלאס "ראיונות קצרים על גברים נתעבים", עומדת דמות חסרת שם המכונה, כשם הסיפור, הנפש הדיכאונית. הנפש הדיכאונית סובלת מ"כאב אמוציונלי נורא ובלתי פוסק" וגם מ"אי יכולת לחלוק את הכאב או להביעו". 

השילוב בין כאב לאי יכולת לדבר עליו גורם לנפש הדיכאונית להחליף את תיאור הכאב בתיאור נסיבות הקשורות אליו, דבר שהיא עושה הן בביקורים תכופים אצל התרפיסטית והן בשיחות טלפון עם "מעגל התמיכה", הכולל חברות ילדות שהמשיכו בחייהן ונאלצות לשמש אוזן קשבת.

"הנפש הדיכאונית" הוא סיפור קשה ומייגע כפי שרק חפירה פרטנית של טיפוס תלותי ונרקיסיסטי הנמצא תמיד על סף קריסה יכולה להיות, וככל שמתארך הטיפול הפסיכולוגי נדמה שהוא הופך למוקד העניין ולבעיה בפני עצמה. כך, במקום לסייע למטופל להבין את עצמו ולפתח כלים להתמודדות עם חייו, הופך הטיפול למטרה טיפולית הבאה לידי ביטוי בעיסוק בלתי פוסק במשמעויותיו, השלכותיו, מחירו, הישגיו, קשייו ומגבלותיו של הטיפול, ומעברים מ"סוף שבוע של התבודדות בתרפיה התנסותית ממוקדת־הילד־שבתוכך" ל"מודל ניטרלי־ערכי ביו־התנסותי", ומשיחות טלפון משתרכות ונואשות עם "חברות" להקשבה ממושכת ואילמת לצליל קו הטלפון המופיע לאחר ניתוק השיחה. 

הסיפור מלווה בהערות שוליים כאילו היה מאמר אקדמי. גם זה, כמובן, חלק מהשיטה, משום שהערות השוליים הולכות ומשתלטות על הסיפור עד שבעמודים מסוימים הן מכסות כמעט את כל הדף. 

כך, העלילה הולכת ונבלעת על ידי עצמה בסחרור של התבוננות עצמית, שהופכת להתבוננות בהתבוננות, שהופכת לתובנות מנוסחות על התבוננות בהתבוננות, שבתורן יהפכו בוודאי לתובנות על עצם ההתנסחות בנושאים כגון התבוננות בהתבוננות. כפי שנכתב בסיפור אחר בקובץ: "הדרך שבה היא הסיקה בסופו של דבר שמשהו לא בסדר אצלה היתה: או שמשהו אכן לא בסדר אצלה, או שמשהו לא בסדר אצלה מעצם החשש הבלתי הגיוני שלה שמשהו לא בסדר אצלה".

כשמדברים על דיוויד פוסטר וואלאס כסופר של דור, אולי לכך מתכוונים: לשיקוף העצמי הבלתי פוסק ולמודעות הגוברת, המשתקת, לתהליכים, למורכבויות ולניואנסים. לעיסוק הרגיש לכאורה והנרקיסיסטי בפועל במקומו של הדובר, האמן, בת הזוג, האינטלקטואל או הפעיל החברתי. זהו עיסוק רווי עד חנק בתיאוריות ביקורתיות וניתוחים פנימיים, הסתייגויות, מאמרים מוסגרים והסכמה מתוך הינד ראש עם סתירות אפשריות שללא ספק בוא יבואו. 

מטרתו של העיסוק היא המשגה צלולה של המציאות, צלולה עד כדי כך שהיא מתנתקת ממנה. המודעות - הנשק האולטימטיבי נגד תודעה כוזבת המיוחסת לאלו שאינם מסוגלים להשתחרר מכבליהם - הופכת בסיפוריו של וואלאס לאפלה גדולה וסמיכה.

וואלאס אינו הסופר האמריקני היחיד שעוסק בקשיי דור האינטליגנציה המודע לעצמו יתר על המידה. גם אצל ג'ונתן פראנזן אפשר למצוא זאת. אולם פראנזן משחק בתופעה ולועג לה ממרחק במין משחק אינטלקטואלי, ואילו וואלאס צולל לתהומותיה. בכתיבה חיישנית ברזולוציה של עדשת מקרו הוא מבחין בכל פרט ובכל פגם.

הפרטנות הזו מנוסחת לעילא, כך נראה, במסה המופתית "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" - תיעוד מגזיני של שיט בספינת תענוגות - שבה הקדיש וואלאס קטע נרחב לאסלת הוואקום שהותקנה בתא השירותים בחדרו. "הורדת המים באסלה", כתב, "מפיקה צליל קצר אך טראומתי, מין גרגור מתמשך בסי גבוה, שכמו נותר מהפרעת עיכול ברמה קוסמית. יחד עם הצליל הזה באה יניקה מזעזעת, כה כבירה, עד שהיא גם מפחידה ובאופן מוזר גם מנחמת - נדמה שפסולת הגוף שלך לאו דווקא מסולקת אלא מוטחת מעל פניך, ומוטחת במהירות כזו שמעוררת בך תחושה שהפסולת תנחת לבסוף במקום מרוחק ממך עד שתהפוך לדבר מופשט... מין טיפול ביובי במישור הקיומי". 

יונתן אמיר

מפגש עם המועקה

דיוויד פוסטר וואלאס הוא קולו של דור, או מייסד של שיח, לא בשל סיבה אחת ויחידה. 

הוא קולו של דור כי הוא נובע מתוך הדיאלוג העמוק שלו עם הסופרים האמריקנים הגדולים של שנות ה־20 והדיאלוג האדיפלי עם ג'ון בארת'. הוא קולו של דור גם מכוח החידושים הצורניים שיצק לספריו - הערות השוליים הארוכות והקפריזיות שמסתעפות לעיתים לכדי סיפור בפני עצמו או המסות שמטשטשות בין כתבה עיתונאית, הגות וסיפורת דוגמת "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", מאפיינים המופיעים במגוון ספרי הדור הנוכחי. 

דיוויד פוסטר וואלאס הוא קולו של דור כיוון שהוא מסוג הסופרים הכריזמטיים ש"אפשר לאהוב אותם ואפשר לשנוא אותם", כמאמר הקלישאה החבוטה. אבל הוא בעיקר קולו של דור, כיוון שיותר מכל סופר אחר - הוא לכד ואף עיצב את רוח התקופה.

הספרות של דיוויד פוסטר וואלאס היא ספרות מאנית־דפרסיבית. סירובה הרועם לכל סוג של משמעת או אילוף למול הסד המבני הנוקשה שגוזר וואלאס על עצמו בכל יצירה יוצר לאורכה סקאלה מתוחה של שיאים ותהומות. הניגוד בין ברק אינטלקטואלי לחוכמת רחוב, תיאוריות מורכבות מול פשטות מכמירת לב, ובין אירוניה דקה לבדיחות חצי אפויות - הוביל את וואלאס לספרות שטביעת אצבעה מזדהרת מתוך פגמיה, לא פחות מאשר מתוך שיאיה. 

בקובץ סיפוריו שתורגם עתה על ידי אלינוער ברגר המצוינת הסיפורים הבולטים הם, בין השאר, "הנפש הדיכאונית" ו"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים #20". אלו סיפורים בעלי מימד סוחף, לפרקים מחשמל, אך בו בזמן מעיק מאין כמותו. אלה אינם סיפורים שאפשר לגמוא, למרות ההומור הפרוע, ההזדהות עם הדמויות הקיצוניות, ולמרות הלגלוג האכזרי שהן מפגינות כלפי עצמן או שוואלאס מפגין כלפיהן. 

תוכן הסיפורים בקובץ מרמז תמיד על סכנה כזו או אחרת לנפשן או לגופן של הדמויות (הסכנה תתממש בסוף, אבל תמיד באופן מפתיע, ולאו דווקא כלפי מי שנראה בסכנה); הם מערימים קשיים ודורשים מעת לעת נשימה, או שמא אנחה עמוקה. 

המפגש עם סיפוריו של וואלאס הוא אפוא מפגש טעון עם המועקה. הוא דומה להקשבה לאיש שנון וחד ופיקחי שעיניו נוצצות באופן מוזר, שבשלב מסוים מתחשק לך לרצוח אותו, רק שישתוק, אבל בדיוק אז הוא אומר משהו שמפלח את הלב בפשטותו וגורם לך לרצות לחבק אותו.

כי הספרות של וואלאס אינה ספרות קרה, אלא כזו שאפשר להתכנס סביבה. כשהוא מדבר על נעורים או על אינפנטיליות או על דיכאון או על אשמה, הוא באמת יודע על מה הוא מדבר. הוא מאפשר להתבונן בפצע, אך הפצע לא נמצא שם רק כדי שנתבונן בו בבהלה אלא בתוך הקשר, וההקשר הזה, כפי שרמז ביצירתו המונומנטלית "Infinite Jest", הוא אמריקה והסטייט אוף מיינד המאני־דיפרסיבי שבו היא שרויה. 

הדור הנוכחי של הסופרים קשוב כולו לוואלאס ויוצר אכן ספרות מעניינת, לפרקים אמיצה, אך חסר בו את אותו יסוד פראי שביצירתו. הכתיבה שלהם - מג'ונתן פראנזן עד ג'ניפר איגן ורבים אחרים - אולי מהוקצעת יותר, בעיני רבים וירטואוזית או מהודקת יותר, אך אין בה את התהום הוואלאסית שמבט בה מוביל, באופן מבהיל, לתחושה של נחמה. 

נטע הלפרין

מנוע חיפוש של רגשות

באחת מסוכנויות התצלומים הבינלאומיות יש תצלום אחד של דיוויד פוסטר וואלאס באי קפרי שבאיטליה. בתצלום נשען וואלאס על גדר לבנים חומה, לבוש בחולצת ג'ינס כהה, מכנסי פֶּנסים לבנים וחגורת עור (שאולי קנה בשוק מקומי), והבנדנה המפורסמת שלו לראשו. בנוף שמאחוריו בוקעים שני מצוקי ענק מתוך הים התיכון; זהו יום קיצי וערפילי; עליו הבשרניים של עץ ארז קרוב מתגנבים אף הם אל תוך הפריים.

אני מתעכב על התצלום הזה כי גם לי עצמי יש תצלום בדיוק מאותו המקום. גם בדיוקן שלי, שנלקח במהירות על ידי אשתי במהלך טיול לדרום איטליה לפני כמה שנים, מציצים עליו של עץ הארז; גם בו פורצים המצוקים מתוך הכחול הגדול שמתחת לאי; גם בו יש חומת אבן חומה; וגם בו אני, ממש כמו וואלאס, מתקשה לנסח חיוך דק שייראה לא מאולץ ובה בעת יקלע בתיאור הגרוטסקה, העייפות וחוסר החשק שעוטפים את האקט שהוביל לתוצאה הזו: התצלום מקפרי.

חשבתי בשבוע האחרון על התצלום של וואלאס ובעצם חשבתי על התצלום שלי. חשבתי על וואלאס, ובעצם חשבתי על עצמי. תמיד ראיתי בוואלאס מנוע חיפוש לרגשות, והספר המתורגם החדש שלו, "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", מתפקד הלכה למעשה כמעין גוגל של נפש האדם. וכמו בגוגל האמיתי, גם בגוגל הוואלאסי התוצאות לפעמים מפתיעות ומוליכות אותנו לנתיבים לא לנו. חיפשתי "שולחן קפה" והגעתי ל"כירופרקטיקה". מה הוא, וואלאס, חיפש בדרכו אל הספר הזה?

"אתה סופר, לרוע המזל", כותב וואלאס ב"בוחן פתע 9", אחד מעשרות קטעי הפרוזה שמרכיבים את "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". גם וואלאס מכנה אותם "קטעים"; לא סיפורים, לא רישומים, לא משלים. תפקיד הקטעים, הוא כותב, "ליצור סוג מסוים של 'חקירה' אצל מי שקורא אותם - כלומר מישושים, פשפושים מתוך מרווח הביניים שקיים בתפיסה שלך לגבי משהו, וכו'... אף על פי שכדי להיות מסוגלים לשים את האצבע על אותו 'משהו' אפשר לצאת מן הדעת".

המשהו הזה והיציאה מן הדעת אליו נותרים חמקמקים לעד בספרות של דיוויד פוסטר וואלאס. ולכן התצלום שלו על התצפית בקפרי (בד בבד עם התצלום שלי על התצפית בקפרי) הוא רגע בהיר אחד שבמהלכו ה"משהו" קיבל פנים וצורה, רגע שכולו הפכים וניגודים שנוכחים בכתיבתו - נרקיסיזם וצניעות, גיחוך וטרגדיה, מניפולציה וישירות, פופוליזם ואליטיזם; ובעיקר העמדה של עצמך, הרהוריך, תחושותיך, בלב הסיטואציה. שהרי וואלאס, בניגוד לרבים וטובים מהסופרים האמריקנים בני תקופתו, היה מתנגד חריף להיררכיה. "סיגדו לכוח - ותרגישו חלשים ומפוחדים", כתב פעם.

אולי המחיצות הללו בין סופר לקורא, בין חוויה לכתיבה, המחיצות הללו שהוסרו בגאווה על ידי וואלאס, הן שהפכו אותו, יותר מכל, לסופר של דור? דומה שבעת הנוכחית לענות על השאלה זו כמעט קלישאה; הספרות והחיים מהולים זה בזה, עד שהטעם היחיד בכתיבה הוא לנסות, לשווא, לזקק אחד מהם הצידה. לכן וואלאס מרשה לעצמו לקרוא לשניים מגיבורי סיפוריו "X" ו־"Y". לכן הוא מותיר בפנינו, הקוראים, את האפשרות להציב את מי שאנחנו רוצים בתוך הריק הספרותי.

ולכן אני מרשה לעצמי לצפות שוב בתצלום שלי מקפרי, ולחשוב על דיוויד פוסטר וואלאס. 

עמר לחמנוביץטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו