לא להאמין הבוב דילן הזה. בגיל 72 הוא ממשיך לייצר עניין בתעשיית המוסיקה: אם לא בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו שמצליח בכל פעם לעורר תגובות חזקות ("הוא ענק!" "הוא זוועה!"), ואם לא באלבום חדש (האחרון, אלבום האולפן ה־35 שלו, "TEMPEST", יצא בסוף 2012), אז באלבום הופעה או בעוד אוסף - ומה שבעיניי מעניין במיוחד כמעריץ פנאטי של היוצר הענק הזה, זה העובדה שמדי פעם הוא מוציא קטעים נדירים תחת הכותרת "סידרת הבוטלגים". עכשיו הגענו בשעה טובה לכרך העשירי בסידרה, וזאת הזדמנות להסביר לדור שבקושי שמע על דיסקים, שלא לדבר על תקליטים, במה עסקינן.
פעם, בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת, התחילו מעריצי להקות וזמרים להפיץ הקלטות לא חוקיות של הופעות חיות, מודפסות על תקליטים לא רשמיים, שלא נוצרו על ידי חברות התקליטים. בחו"ל קראו למוצר BOOTLEG, לזכר הברחות הוויסקי בתקופת השפל בארה"ב, ובארץ, אולי בגלל שהתקליטים הודפסו ללא תווית רשמית ולעיתים נארזו בעטיפה ריקה, כונו התקליטים האלה "תקליטים לבנים". לאספנים היו החומרים הנדירים האלה מכרה זהב.
היו גם להקות ואמנים שדווקא עודדו את דרך הפצת המוסיקה האלטרנטיבית הזו, למשל גרייטפול דד שהירשו לצופים בהופעותיהם להקליט את המופעים ולשתף את חבריהם בהקלטות, או ג'ון לנון שסיפר שהוא אוהב לשמוע בוטלגים שלו ושל הביטלס כי "ככה הם נשמעים באמת".
בוב דילן היה האמן הראשון שהקלטות שלו יצאו ב"בוטלג", עוד ב־1969. ב־1991 הוציא דילן קופסה ראשונה של הקלטות גנוזות, גרסאות מיוחדות לשירים מוכרים והופעות נדירות תחת הכותרת "סדרת הבוטלגים", והוא ממשיך במסורת כבר יותר מ־20 שנה במארזים שכוללים מוסיקה נפלאה ושיש בהם ערך מוסף דווקא בימים אלה. העיצוב, החוברת, ההסברים המפורטים על כל שיר, הריח של המארז כשמורידים בפעם הראשונה את הניילון - את כל אלה אין בגרסאות הדיגיטליות.
בחזרה לתקופה המסעירה
"ANOTHER SELF PORTRAIT", הדיסק החדש, מחזיר את המאזינים לתקופה מאוד מסעירה בקריירה של בוב דילן, בין 1969 ל־1971. הוא החלים אז מתאונת אופנוע מסתורית שקרתה לו בשיא הצלחתו המסחרית והפיכתו לסמל אמריקני (ב־1966), וכשחזר לפעילות אחרי הפסקה ארוכה עשה כל מה שביכולתו כדי לצאת מהדמות שהולבשה עליו. גם במוסיקה וגם בטקסטים, ואפילו בקול שלו שנע בין צלילות מופלאה לחספוס חורך.
הניסיון שלו להמציא את עצמו מחדש ולהיות שונה מהציפיות ממנו, בייחוד באלבום "SELF PORTRAIT", הצליח כל כך שרוב המבקרים החשובים של התקופה קטלו אותו באכזריות. גרייל מרקוס, לדוגמה, כתב על האלבום הזה "מה זה החרא הזה". אותו מרקוס הבין מאז את חשיבות האלבום ההוא, ועכשיו הוא זה שכותב, בהתפעלות רבה, על דילן בחוברת המארז החדש.
האלבום הכפול החדש כולל 35 שירים. הוא מוותר על הקאברים לשירים של אחרים ובוחר קטעים שלא הופיעו קודם ושירים מוכרים בגרסאות שונות. לצידם גם קטעים עם "הבנד" בהופעה חיה בפסטיבל האי ווייט ב־1969.
לדילניסטים יותר מעמיקים יש גם גירסת הדלוקס של האלבום, ובה עוד שני סידיז: ההופעה השלמה של דילן והבנד בפסטיבל האי ווייט, וגירסה מבושלת מחדש של האלבום "SELF PORTRAIT" המקורי. את העטיפה צייר בוב דילן, כפי שהוא ראה את עצמו בגיל 30.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו