עולם ההיי־טק, ששואב אליו צעירים רבים שרוצים להצליח, אולי בדרך לאקזיט הגדול או פשוט בשם הרצון להיות חלק מהחדשנות, גורר איתו גם לא מעט לחץ: דרישות גבוהות, שעות עבודה ארוכות והצבת המקצוע ומקום העבודה לפני חיי המשפחה. כמובן, אפשר לשלב, אך זה לא פשוט. בשנים האחרונות אותם צעירים שעם הזמן הקימו בית והפכו להורים, גילו שהוויתור הזה לא נותן להם את השקט הנפשי - להרגיש שלמים עם עצמם. בסיפורים שלפנינו הגיבורים בחרו לעשות סטופ וללכת על סוג של תרפיה - שינוי מקצועי ואישי, יש יגידו קיצוני למדי, שסובב את חייהם ב־180 מעלות.
תואר המשק
באווירה הפסטורלית של שדותיו בקיבוץ המעפיל (מ"א עמק חפר) אני פוגשת את דותן גושן (34, נשוי + 3). קשה להאמין, לפחות ממבט ראשון, שעד לא מזמן הוא היה סמנכ"ל מכירות מחויט, שניהל מערכים שלמים של מכירות טלפוניות ובאתר הלקוח בישראל ובאירופה. החיים בהיי־טק דווקא היו טובים אליו, אך גם תובעניים מדי לטעמו. כלוב של זהב, שלצד תנאים מפתים דרש שעות עבודה ארוכות
"היו לי רכב, משכורת טובה ושקט פיננסי, אבל הפריע לי שאני צריך לרוץ בבוקר ולשים את הילדים בגן ולחזור הביתה אחרי שהם כבר אכלו - שלא לדבר על לאכול איתם ארוחת ערב משפחתית; גם כשהייתי איתם בבית, הראש היה עדיין בעבודה", דותן מספר ומוסיף: "בשלב מסוים הרגשתי שאני לא עושה משהו שממלא אותי, שאני רוצה לעשות משהו עם ערך מוסף".
מאז קיבל את ההחלטה לעשות את השינוי ועד שמימש אותה עברו שלוש שנים. כמי שמחובר לאדמה, שילב את תהליך הסבת המקצוע עם האהבה הזו שלו, ומהרגע שנחשף לקונספט של חקלאות בשיתוף הקהילה, הבין שמצא את ייעודו. במהלך השנים ביקר דותן באינספור חוות חקלאיות. הוא חקר וניתח את עולם החקלאות האורגנית, ואז, כאות משמיים, מצא הזדמנות להשתקע בקיבוץ המעפיל. הוא עזב את הרצליה, שכר מהקיבוץ כמה דונמים, והחל בהגשמת החלום - עבודת אדמה.
המעבר מבחינתו היה טבעי, למרות שדרש לא מעט סבלנות עד השגת היעדים שהציב לעצמו. הוא מיהר לוותר על החולצה המכופתרת ועל רכב המנהלים לטובת דגמ"ח וטנדר. "החלטתי שהתוצרת שלי תהיה אורגנית, בלי ריסוסים בכלל, גם לא ריסוסים שמותרים בחקלאות האורגנית. בחרתי להעסיק עובדים ישראלים, לדאוג לסביבה, בלי דישון ובלי זבל כמו ניילונים - אם כבר לעשות את זה, אז לעשות את זה עד הסוף", הניצוץ בעיניו נדלק.
ההחלטה שקיבל התבררה כנבונה. העסק שפתח - "משק אורגני, המעפיל", שירות משלוחי סלים אורגניים עד לבית הלקוח - משגשג ופורח כמו השדות שלו. "זה מאוד מרגש לראות את הירקות נקטפים מהשדה, ובעודם עם הבוץ והטל נארזים ומגיעים אל הלקוחות באותו היום", הוא מספר.
אחד העקרונות שמובילים את דותן הוא שמירה על מחיר הוגן וקבוע לאורך כל השנה. הרעיון שיש כאלה שלוקחים מחירים מופקעים, רק בגלל שאפשר, מתסכל אותו. בנוסף, בימים שיש לו עודף של תוצרת, הוא פשוט מצ'פר את לקוחותיו בסל גדול ועשיר יותר, ללא תוספת תשלום.
המשפחה כולה, בניצוחה של אשתו ענת, פירגנה מהרגע הראשון והפצירה בו לא לפחד, אלא לפנטז. עם זאת, הם היו כמעט היחידים שפירגנו, בעוד שאר החברים והקרובים חשבו שהוא השתגע: לעזוב משרה בטוחה ומשתלמת כלכלית במשרד ממוזג ולעבור לתחום חדש, לעבודת כפיים?! לא פלא, אם כן, שגבות רבות הורמו, אבל את דותן זה לא עצר לרגע.
דותן קם בכל יום בשעה שגם השמש עוד מותחת את איבריה. העבודה, למרות שקשה היא ודורשת לא פחות מהמירוץ בעולם ההיי־טק, מספקת אותו יותר. ההצלחה הביאה איתה גם תוספות וגיוון לעסק, כך שלצד הסלים הטריים הוא מספק מתכונים מעוררי תיאבון, שאת רובם הוא מנסה על קרוביו.
"לא תמיד המשפחה שמחה שאני עושה עליה ניסויים במטבח, אבל אני יודע שהמתכון טוב ברגע שהבת הגדולה שלי, אייל, מאשרת שזה אכן טעים. בהתחלה היא היתה מעירה לי ואומרת שהאוכל צריך להיות גם טעים, לא רק בריא, ויש לה חלק גדול בשדרוג המתכונים", הוא מגלה את הסוד.
ומה יש לו להגיד לסיום: "אסור לפחד לחלום, כי כל חלום, גם אם הוא הפרוע ביותר, יכול להתגשם".
גברת עם פטיש
הבסיס לסיפורה של רונה מרקוביץ' (37, פרודה + 2) מתחיל בשירותה הצבאי. היא שירתה בבסיס הקשור לפעילות מודיעין ותעופה, ושם עשתה קורס שפתח לה צוהר לעולם חדש. כשהשתחררה, איש לא הופתע שבחרה ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. לאחר הלימודים, בגיל 28, החלה לעבוד בתעשייה האווירית, מה שנראה כתחילתה של קריירה ארוכה ומצליחה.
"אהבתי מאוד את השילוב של מחשבה יצירתית, פיזיקה ומתמטיקה. זהו תחום שבו צריך להפעיל כל הזמן את המוח בשביל למצוא פתרונות יצירתיים. צריך להבין הרבה דברים במקביל. זו עבודה מאוד מורכבת", היא מתארת. אבל הדברים לא הלכו כמתוכנן. רונה חשה מיצוי וכן שהיא אינה מביאה לידי ביטוי את כל היכולות שלה, דוגמת ניהול ועבודת שטח.
היא הבינה שכאדם תזזיתי העבודה שבחרה לא מתאימה לה - יותר מדי זמן ישיבה מול המחשב. במקביל היא החלה לסבול מקשיי נשימה, שהתגלו כהתקפי חרדה. הסיבה? העבודה וחייה האישיים. זה היה כבר יותר מדי בשבילה, והיא החליטה לעזוב. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות לפני שעזבתי, רק ידעתי שאני רוצה לעזוב - לא יכולתי לתפקד", היא מסבירה את החלטתה.
ללא עבודה, אך עם רצון עז לשינוי, החלה רונה להתאמן בחדר כושר, שבו גם מצאה את שעת הכושר להגיע לחידוש שביקשה לעצמה. "אחד האנשים שהכרתי במכון הכושר בדיוק עבר דירה. הוא סיפר לי שמכיוון שיש לו ידיים שמאליות, הוא ממש לא יכול לעשות את התיקונים הנדרשים בה בעצמו", היא מספרת.
"בעקבות סיפורו עלתה לי מחשבה לעשות ניסיון ולבדוק את היכולות שלי. אמרתי לו שאני אעשה עבורו את התיקונים בבית, בלי מחשבה ברורה לאן זה יוביל - סתם בשביל ההרפתקה. מעולם לא עשיתי שיפוצים לפני כן, אבל ידעתי להשתמש בכלים, לתפעל מקדחה, להחליף גומייה בניאגרה. חוץ מזה אני מאוד אוהבת כלי עבודה", עולה חיוך על פניה.
את העבודה הראשונה שלה עשתה חינם, כאמור יותר כאתגר שהציבה לעצמה. היא תלתה במהלכה וילונות ומתקן לאופניים; החליפה גופי תאורה וברז; התקינה מדפים וביצעה עוד כמה עבודות קטנות ומגוונות. הניסיון הוכתר בהצלחה. החבר היה מרוצה עד השמיים, ביקש ממנה לבצע עבודות נוספות עבורו, וזו הנקודה שבה רונה החליטה לגבות כסף על עבודתה.
השמועה על אודות החברה בעלת ידי הזהב התפשטה במכון הכושר כאש בשדה קוצים. עד מהרה היא החלה לקבל פניות רבות, וזרמה עם הכיוון המקצועי החדש. כעצמאית פתחה תיק במס הכנסה, וכשנשאלה מה שם העסק, לא היססה לענות: "הנדיוומן" - שיפוצניקית לכל דבר.
"ההורים שלי היו מאוכזבים בהתחלה, כי בכל זאת הם רצו מהנדסת אווירונאוטיקה ולא שיפוצניקית. הם גם לא הבינו לאן זה בדיוק הולך, אם יש בזה כסף. להיות עצמאי זה צעד מאוד מפחיד, שמלווה בחוסר וודאות, בייחוד בהתחשב בעובדה שהייתי לפני זה בתעשייה האווירית, שהיא פיסגת היציבות", היא משתפת.
אבל היום גם הספקנים כבר מפרגנים, ואפילו נעזרים ברונה בעצמם. הבונוס הנוסף והלא פחות חשוב הוא שהתקפי קוצר הנשימה והתקפי החרדות נעלמו כמעט לגמרי. "אני מאוד שלמה ולא מתחרטת בכלל על הצעד הזה שעשיתי. זו אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי בחיים שלי", היא מסכמת.
יצאת נקניק
כשסיים את לימודי ההנדסה באוניברסיטת בן־גוריון, הגשים דובי פורת (44, נשוי + 3) את חלומה של כל אמא. תפקידו האחרון בחברת היי־טק כלל מכירות וניהול אנשים בפרויקטים, ובקיצור: ניהול טריטוריה. העבודה דרשה ממנו לטוס ולשהות בחו"ל לא מעט, ולכן הבין שעליו לעזוב ולנהל טריטוריה חדשה משלו. "בכל הלידות של ילדיי נאלצתי לטוס לחו"ל יום אחרי הלידה ולחזור ממש כמה דקות לפני הברית", הוא מסביר את הדחף לשנות.
טרם עזב את תחום ההיי־טק, החל דובי בפיתוח תחביבו לרמה מקצועית. כשעזב את המירוץ הניהולי, החל למכור את התוצרת שלו - נקניקיות בוטיק - ועשה זאת בעזרת אתר וחנות מקוונת שהקים. "השינוי המקצועי שעשיתי הוא ניצול מצב. עשיתי עבודה מאוד אינטנסיבית והתעורר בי רצון לקחת חופש מזה, לנשום אוויר", הוא משתף.
"אני חובב אכילה בכלל, ובשר בפרט", הוא ממשיך. "לפני 13 שנים פיתחתי את התחביב של ייצור הנקניקים והנקניקיות. התחלתי לערבב במטבח הפרטי שלי כל מיני בשרים, ולפני כמה שנים החלטתי לקחת את התחביב יותר ברצינות. מצאתי יצרן נקניקיות בוטיק באזור בוואריה שבגרמניה, ותמורת הרבה מאוד כסף התחלתי לבלות אצלו שעות רבות. הייתי השוליה שלו ולמדתי ממנו".
דובי מצא עצמו חוזר לימים של פעם: "הייתי יושב אצל אותו יצרן כל סוף השבוע. עבדתי ולמדתי איך מייצרים נקניקים ונקניקיות כמו בעבר, לפני שהגיעה המהפכה התעשייתית, שלקחה את כל התחום הקולינרי הזה והפכה אותו למוצר רע ונחות. היום אין בנקניקיות שום ערכים תזונתיים".
אירועים משפחתיים בביתו של פורת היו להזדמנות מצוינת עבורו להתנסות. השיא של אותם ערבים מבחינתו היה לראות את הנקניקיות שעשה בעצמו נזרקות על האש. ואכן, אין כמו משפחה תומכת ומפרגנת. אשתו נעמדה לצידו מהרגע הראשון, ובנו הבכור תומך בו עם תיאבון גדול, ואוכל כל דבר שאבא מכין. גם הבן האמצעי בעד, אבל משאיר את האכילה לאחרים. היום גם אמא שלו משלימה עם המקצוע החדש של בנה ונהנית לטעום ממרכולתו.
כיום דובי מוכר רק באמצעות האתר שלו באינטרנט, אבל בקרוב, כך הוא מקווה, ימצא מקום בצפון הארץ לפתוח בו חנות. פורת מוכר בשוק הזה, למרות שהפרסום שלו הוא רק מפה לאוזן. "בשוק יודעים מי זה 'הלגה נקניקיות'. גם בעלי מסעדות יודעים שזה שם נרדף לאיכות, והלקוחות שלי מבינים שהם קונים מוצר ירוק - זאת אומרת, יש בשר, יש שומן ויש תבלינים, אבל אין מנפחי נפח, אין חומרים כימיים, אין מונוסודיום גלוטמט. אלו נקניקיות ונקניקים כמו שעשו פעם, וזה ממש תופס תאוצה", דובי מרוצה.
האיכות של מוצריו בהחלט ממכרת, וההזמנות שהוא מקבל הן מלקוחות מכל קצוות הארץ. כעצמאי דובי הבין דבר מאוד פשוט: "אנשים מוכנים ללכת רחוק בשביל האוכל שלהם. הם מוכנים לשלם כסף טוב עבור גורמה ורוצים לקבל ערך מלא לכסף שלהם".
על הדבש ועל העוקץ
בועז בן זאב (41, גרוש + 3) נולד וגדל במושב שדמות דבורה שבגליל. את מקצוע הדבוראות (גידול דבורים מבויתות) למד על ברכי סבו, שהקים את מכוורת "דבורת התבור" לפני שנים רבות. לפני גיוסו לצבא החליט בועז ללמוד אלקטרוניקה ועם השחרור חשב שעתידו יהיה בהיי־טק. בועז בחר מבין התחומים את השיווק הבינלאומי, ועם השנים טיפס עד שהפך למנהל בתחום.
התפקיד דרש טיסות רבות ושהייה של לפחות שבוע בחודש בחו"ל. גם כשהיה בארץ שהה שעות ארוכות במשרד. במקביל התחתן, אחר כך נולדו ילדיו, אך השעות הארוכות בעבודה הקשה גבו ממנו מחיר אישי כבד. להגדרתו, הוא כלל לא הרגיש כמו אבא לילדיו.
לכן, אין זו הפתעה שבמשך זמן רב התעורר והתעצם בו החשק לעזוב. "לוקח המון זמן לקבל אומץ לעזוב, עולם ההיי־טק הוא ממש מלכודת דבש", בועז מתאר ומפרט, "יש משרד יפה, מזגן איכותי, רכב, נסיעות בעולם ונותנים לך את כל הפינוקים, אבל לוקחים לך את החיים".
בועז ממשיך ומשתף: "מאוד קל להתפתות למה שמציעים לך, מה גם שאני מאוד אוהב ונמשך לתחום הטכנולוגי. מאוד נהניתי ואהבתי את מה שעשיתי, אבל כאמור זה היה על חשבון החיים שלי. רציתי לקבל את החיים שלי בחזרה, להיות אבא כמו שצריך, להיות בעל כמו שצריך, להיות עצמי כמו שצריך".
הדרך משדות ההיי־טק בחזרה לחיים לא היתה ישירות למכוורת. "כשעלתה בי המחשבה לעזוב, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. הוצאתי לאור ספר ילדים ששמו 'ככה זה וזהו', וחשבתי שאעסוק בתחום של כתיבה לילדים, פעילויות בגני ילדים", נזכר בועז. בארסנל שלו יש גם תעודת הוראה, והניסיון לשינוי היה אכן בכיוון זה. "לימדתי מחשבים, הגשתי לבגרויות, לימדתי ילדים בגילי היסודי ומבוגרים, אבל גיליתי שזו יכולה להיות רק תוספת, לא מקור פרנסה ראשי".
ההתלבטות היתה בעיצומה, עד שיום בהיר אחד בעקבות שיחה שיזמו הוריו, בועז החליט לקחת את המושכות לידיים ולהיכנס לעסק המשפחתי באופן מלא. "הילדים שלי מאוד שמחו על הצעד הזה, כי אבא חזר הביתה. הם מאוד אוהבים לעבוד איתי במכוורת. אם אני הולך לבד לדבורים ולא לוקח אותם איתי, אני פותח איתם חשבון. יש להם אפילו סרבלי עבודה בגודל שלהם. את הדבורים הם מאוד אוהבים, את הדבש קצת פחות".
אמנם בועז שלם ומרוצה מהתפנית שעשה בחייו המקצועיים, אך עדיין יש רגעים קצרים, שבהם הוא קצת מתגעגע לתפקידו המעונב. "בצהריים, כשמאוד חם, ואני עובד עם הסרבל של הדבורים בשדה, אני חייב להודות שאני מפנטז על המזגן שלי מימי ההיי־טק", הוא משתף, אך מודה שהגעגוע קצר ולא משמעותי: "ברגע שמפסיק להיות לי חם, אני נשבע שרק על גופתי אני חוזר לשם".
אבל לא הכל דבש ושושנים. בשנים האחרונות יש תופעה שפוגעת בכוורות שלמות והורגת דבורים. השנה זה מורגש גם בארץ, עם ירידה של שישה אחוזים בייצור דבש (מאות טונות). "יש פחד גדול מהתופעה הזו ממש ברמה הקיומית. אם לא ימצאו חיסון ותרופה להיעלמות של הדבורים, אני לא אוכל לצאת לפנסיה מהמקצוע הזה. המרחק בין המצב היום למצב שבו חצי מכמות הדבורים בכוורות שלי תיעלם קצר מאוד, וזה יכול לקרות כבר בתוך שנה", הוא מסכם בחשש את המעבר לתחום, שבו כמו בהרבה דברים בחיים, יש את הדבש ויש את העוקץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
