לסעודה המפסקת ביום שישי, ערב יום הכיפורים של שנת 1973, הגיעה ראש הממשלה גולדה מאיר ברגע האחרון. ילדיה, נכדיה וקבוצת חברים המתינו לה, אך היא נותרה לשבת איתם רק לזמן קצר ביותר, ומיהרה לחזור אל דירתה. "היא היתה לא שקטה", מספר בנה, מנחם מאיר, שהיה אז בן 48. "כנראה ציפתה לטלפונים וטילפנה בעצמה כל הערב, כדי לקבל מושג מה קורה. כל הידיעות כבר זרמו אליה. באמ"ן הודיעו שמדובר רק בתרגילים שהמצרים עורכים, והיא עדיין היתה כל כך לא שקטה. אחד הדברים שעליו היא לא סלחה לעצמה הוא שלא סמכה על האינטואיציה שלה באותם ימים.
"אני זוכר שהיא סיפרה לי שיומיים או שלושה לפני פרוץ המלחמה היא דיברה עם חיים בר־לב (שהיה רמטכ"ל עד 1972 ושר המסחר והתעשייה בממשלת גולדה; נ"ל), ואמרה לו: 'חיים, אני לא ישנה בלילות. אני דואגת מאוד מה יהיה כאן'. והוא אמר לה: 'גולדה, אני יודע מהו מערך הכוחות בדרום ומהו מערך הכוחות בצפון, ואני ישן בשקט'. לא היתה לה אפשרות אלא לסמוך על אנשי הצבא, שהיא מאוד העריכה. הרי לא היתה בידיה דרך אחרת, עצמאית, לבדוק את הדברים בצורה מעשית.
"אחרי המלחמה היא לא התגברה על האבדות ועל הכאב שנגרם למשפחות השכולות ולפצועים. זה העיק עליה עד סוף ימיה. היא אמרה שלעולם לא תחזור להיות מי שהיתה. היא שילמה על זה בחייה. זה היה עצב עצום עבורה - ובגלל מלחמה מיותרת לגמרי. מלחמה ללא צורך".
גם היום, 40 שנים לאחר המלחמה ו־35 שנים אחרי פטירתה של גולדה מאיר, עדיין מפעמת בבנה התחושה החזקה שלא נעשה צדק עם אמו. שהיא חקוקה בזיכרון הקולקטיבי באופן מוּטה ולא הוגן. שהמחאה החריפה נגדה בתום המלחמה מיסכה את עשייתה בת עשרות השנים ואת ההערכה הגדולה שרחש לה הציבור. הוא בן 88, אבל זיכרונו לא בגד בו. הוא משחזר בקלות אירועים, תאריכים, שמות, ומצליח לנקוב בקלות במספרי עמודים מתוך ספרים העוסקים במלחמת יום הכיפורים ובאמו. והוא גם היה שם, לצידה, בלא מעט מהצמתים המשמעותיים. האזין לה, התבונן בה, וגם השיא עצה.
"אני לא יודע מה רוצים מאמי. אנחנו לא תקפנו, ואילו סאדאת, שתקף אותנו, נשאר גיבור, נקי, אחד מל"ו הצדיקים. אני זוכר שהוא הודיע שיילחם על כל גרגר מסיני, גם במחיר חייהם של מיליון חיילים. ועל מה הוא תקף אותנו? ומדוע מלכתחילה היינו בסיני? אנשים שוכחים את המצב שאילץ אותנו לפתוח במלחמת ששת הימים".
חלק גדול מהביקורת כלפי אמך נגע להחמצת ההזדמנויות לקידום שלום עם מצרים, שהיו מונעות את המלחמה.
"מי שמדבר על החמצת השלום אינו מבין שלא היה אפשר להגיע להידברות עם המצרים. כל מי שאומר אחרת לא מבין על מה הוא מדבר. המצרים לא הסכימו לשבת איתנו בחדר אחד. במארס 1973, חצי שנה לפני פרוץ המלחמה, אמי העבירה מסר לסאדאת, באמצעות קיסינג'ר ושליחו של סאדאת חאפז איסמעיל, שישראל מוכנה לסגת מסיני, תמורת הסדרי ביטחון נאותים. קיסינג'ר דיבר עם איסמעיל בוושינגטון בחודש מארס, ובמאי נפגש איתו בפאריס כדי לשמוע את תשובת סאדאת. לא היתה תשובה.
"אמי רצתה למצות את הערוץ המדיני באמצעות קיסינג'ר, עד כמה שהדבר ניתן היה. רבין כתב על זה בספרו 'פנקס שירות', קיסינג'ר כתב על זה, וכך גם מרדכי גזית, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שאותו היא מאוד העריכה. ניתן להיווכח בדברי הכנסת כמה פעמים היא פנתה בגלוי אל סאדאת. ובאסיפה שערכה העמותה לזכר אמי, אבא אבן מנה 15 יוזמות שלום של ממשלתה, שלא נענו מצד סאדאת. כשניקולאה צ'אושסקו, ראש ממשלת רומניה, התקשר לומר לאמי שיש אפשרות להגיע להידברות באמצעות דרג מצרי גבוה, היא טסה מייד לרומניה כדי להיפגש עם צ'אושסקו. גם יוזמות תיווך של וילי ברנדט, קנצלר מערב גרמניה, היא קיבלה ללא היסוס.
"כל המתלוננים על קשיחות מצד אמי צריכים לדעת, או שהם יודעים ומתעלמים מזה, שכל יוזמה שלנו לשלום עם מצרים הותנתה מראש בכך שנצא מירושלים המזרחית, מיהודה ושומרון ומהגולן, תנאים שהממשלה לא יכלה לקבל. וכך זה נמשך ונמשך, עד אחרי כהונתו הראשונה של רבין כראש הממשלה. גם רבין לא זכה להידברות ולהסכמי שלום עם סאדאת. רק הרבה אחרי המלחמה, כשסאדאת נוכח בכישלון הגדול שלו ובניצחון הגדול שלנו, הוא הסכים לדון איתנו. זה לא קרה בגלל העיניים היפות של בגין, אלא כיוון שסוף סוף נצרב בתודעתו של סאדאת שהוא לא ישיג את סיני באמצעות מלחמה, אלא רק באמצעות משא ומתן. הטרגדיה היא שבסופו של דבר הוא קיבל מבגין את מה שאמי הציעה לו חצי שנה לפני המלחמה.
"ג'יהאן, אשתו של סאדאת, אמרה בעבר בראיון עיתונאי שבעלה היה איש שלום, אבל לא היה מוכן לדבר עם ישראל מתוך רגש נחיתות, בגלל תוצאות מלחמת ששת הימים. הוא הרגיש שהוא זקוק לתת מכה לישראל כדי לשקם את רגש הנחיתות שלו ושל עמו, ורק אז יוכל להידבר עם ישראל. כל התחושה אחרי המלחמה שאנחנו אשמים כיוון שלא קיבלנו את יוזמת סאדאת היא בעייתית. למה שנקבל תכתיבים?
"לפני הבחירות האחרונות עומר בר־לב (בנו של חיים בר־לב; נ"ל) התראיין ואמר ש'בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ליום כיפור גולדה דחתה כל מחשבה וכל פנייה לדיאלוג'. הוא תקף את אמי בצורה שהוכיחה שאינו יודע דבר על מאמצי השלום בממשלה שאביו שירת בה. חבל מאוד שכבר אינו יכול לשאול את אביו. הרי הוא היה אחד האנשים הכי קרובים לאמי. כשהיתה מלחמת הגנרלים בדרום, בתחילת מלחמת יום כיפור, היא שלחה את בר־לב כדי להסדיר את העניינים. היא סמכה עליו, על יושרו ועל היכולות שלו".
מבקרים את אמך על שלא היינו מוכנים מספיק למלחמה, או שלא הנחתנו על המצרים מכה מקדימה.
"כשדדו בא וביקש זאת ממנה היה כבר די מאוחר, שעות לפני שהמלחמה נפתחה, והיא לא הסכימה כי ידעה שאם ניתן מכה מקדימה, יהיה לנו קשה לקבל את עזרת ארה"ב - ועל כך חוכמתה היתה רבה".
כשיש איום כזה, זה נכון לחשוב על ארה"ב?
"ראשית, הרגיעו אותה עוד קודם שהמצב בשליטה - למשל בר־לב. ובנוסף, לא היה ספק שבמידה שתפרוץ מלחמה, ובוודאי מלחמה ממושכת, נזדקק לעזרתה של ארה"ב. מצד שני, אם כן היינו פותחים במלחמה, רודפי השלום היו אומרים למה פתחנו במלחמה".
מאיר זוכר היטב שבשעות ובימים שלפני המלחמה גולדה היתה רחוקה משאננות. היא היתה דרוכה, טרודה, תחושת הבטן בישרה לה רעות. "ביום שישי בצהריים, ערב יום כיפור, הייתי בביקור אבלים אצל משפחת דיניץ, כי אביו של שמחה דיניץ, שגרירנו בוושינגטון, נפטר. פגשתי שם את אמא, שהגיעה מישיבות בקריה, וראיתי שהיא כל כך מתוחה. נורא. ישבנו שם כשעה קלה, והיא מייד חזרה לקריה.
"אחרי המלחמה בר־לב ודדו באו אלינו הביתה לערב שבת ואמרו לה, בנוכחותי, 'איך היית יכולה לנהוג אחרת? הרי לא היה לך מודיעין אחר מאמ"ן. ואם אמ"ן מודיע שמדובר בתרגיל, מה יכולת לעשות?' היא סמכה על דדו ועל דיין. בכלל, התפיסה שלה היתה שצריך להעריך את עמדתם של מי שהקדישו את חייהם לביטחון ישראל".
ומה היא חשבה על מגעי השלום עם מצרים ועל ההסכם שהחל להתגבש לפני מותה?
"היא שמחה מאוד על המגעים, שמחה שסאדאת הגיע לביקור בישראל וגם פגשה אותו. אבל את אלה ליוותה אי הידיעה מה יקרה כשסאדאת ילך ויבוא אחר במקומו. מצרים אינה דמוקרטיה, שאפשר לסמוך על שמירת המדיניות בה. למזלנו מובארק התייחס אלינו בידידות, אבל ראי מה קורה בימים אלה. בכל אופן, היא מעולם לא סלחה לסאדאת שלא נענה להצעת ישראל לסגת מסיני כחצי שנה לפני המלחמה. זה נורא".
מאיר מבקש להדגיש עוד דבר שחל בלבול לגביו, לתחושתו. "התפטרותה של אמי מראשות הממשלה לא נבעה מהמחאה לאחר המלחמה. המחאה היתה לא נעימה לה, ובוודאי לא הועילה לבריאותה, אבל היא דבקה באמונה שבדמוקרטיה מחליפים ממשלה בהצבעת אי אמון בכנסת או בבחירות. ויש לזכור שוועדת אגרנט שיבחה את התנהלותה ערב המלחמה.
"היא החליטה להתפטר בגלל חיכוכים פנימיים בתוך מפלגתה, שהכאיבו לה והעיבו עליה. הלוא מראש לאחר המלחמה היא לא רצתה להתמודד שוב על תפקיד ראש הממשלה, ומצבה הפיזי לא היה טוב".
"דאגתי לאמא"
מנחם הוא בנה הבכור של גולדה. אחותו, שרה רחבי, שהיתה צעירה ממנו בשנה וחצי, נפטרה בשנת 2010, לאחר ששנים ארוכות סבלה ממחלת ריאות קשה. כשלושים שנים התגוררו בצמוד זה לזה, חולקים קיר משותף בשכונת רמת אביב. שרה ובעלה זכריה התגוררו בביתה של גולדה, שאליו עברו מקיבוץ רביבים לאחר מותה. שרה עסקה בהוראת אנגלית ועברית.
מנחם הוא צ'לן, בעברו היה תלמידו של הצ'לן והמנצח הדגול פאבלו קזאלס הספרדי. במשך עשור ניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה בתל אביב. עד לאחרונה, ובמשך שנים רבות, העביר כיתות אמן במדינות רבות באירופה. לאחר מלחמת העולם השנייה למד ב"מנהטן סקול אוף מיוזיק בניו יורק", ובהמשך למד לתואר שני במוסיקה באוניברסיטת קונטיקט, בזמן שאשתו, איה, שממנה התאלמן לפני כחמש שנים, שימשה עמיתת מחקר באוניברסיטת ייל כפסיכיאטרית ילדים. למנחם ארבעה ילדים: בת, מאירה (58), מנישואיו הראשונים לחנה, ושלושה בנים מנישואיו לאיה - אמנון (55), פרופסור למתמטיקה המתגורר באלבמה; דניאל (53), ספרן באוניברסיטת תל אביב; וגדעון (51), נגן ומורה לצ'מבלו ועוגב.
במלחמת יום הכיפורים הוא לא השתתף כחייל ("שוחררתי ממילואים במפתיע בגיל 35, בגלל בעיות לב"), ופגש הרבה את אמא שלו. "בעיקר דאגתי לה. היא בקושי אכלה, עישנה הרבה ודאגה הרבה. בלילות המלחמה היא בקושי ישנה. היא היתה מתקשרת אל שמחה דיניץ בוושינגטון ודורשת ממנו להתקשר עם קיסינג'ר, שישכנע את ניקסון לשלוח לנו אמל"ח שהיה נחוץ בדחיפות. דיניץ אמר לה, 'זה אמצע הלילה, הוא ישן', אז היא אמרה - 'תעיר אותו!' וזה לא היה פשוט, היו ארצות שלא נתנו לאווירונים עם משלוחי נשק לנחות בתחומן בדרכם לישראל.
"היא ידעה לטפח את הקשרים עם ארה"ב. בשנות החמישים היו לה חילוקי דעות עם פרס בנוגע ליחסינו עם צרפת. פרס שם את כל יהבו על הצרפתים, והיתה הזנחה גדולה של ארה"ב. אשכול החל לחמם את הקשרים עם ג'ונסון, ואמי המשיכה עם ניקסון. בלי זה לא היינו זוכים לקבל את כל האמל"ח והרכבת האווירית שהגיעה במהלך מלחמת יום כיפור. זה היה משמעותי ביותר לניהול המלחמה.
"מישהו שאל אותי פעם מה היא תרמה למאמץ המלחמתי. אבל זה הרי ברור, היו החלטות כל כך חשובות לקבל במהלך המלחמה, והיה צורך לשמור על מורל גבוה בקרב הממשלה, הצבא והציבור בכלל".
לגולדה היתה אימרה ידועה ש"מי שרוצה להיות ראש ממשלה, מגיע לו", ואכן, אל התפקיד נלוו גם התמודדויות לא פשוטות. מאיר מכיר היטב את הביקורות שהוטחו באמו, גם אלה שאינן קשורות למלחמת יום הכיפורים.
"אני חושב שמכפישים אותה בעיקר כיוון שהיא אישה. כלומר, אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית, והעובדה שהיא אישה מקילה על הגברים להאשים אותה. זהו המאצ'ואיזם הישראלי הידוע. וכנראה חיפשו שעיר לעזאזל לכל הקורבנות של המלחמה.
"אם היית שואלת את חברי ממשלתה, אני חושב שהיית מגלה יחס מאוד רציני כלפיה, אוהד, יותר ממפרגן. צריך להתייחס גם אל העבודה שעשתה לפני תפקידה כראש הממשלה, כשרת העבודה ו'שרת המעברות'. שוכחים שכדי לשכן את העלייה הגדולה בראשית שנות החמישים היה צורך בגיוס כספים אדיר. ומי גייס את הכספים כדי ליצור את השיכון העממי? ומי אחראי לחוק הביטוח הלאומי? ולעוד שורה ארוכה של חוקי עבודה, כמו חופשת לידה, מענקי לידה, קורסים להכשרה מקצועית? מי אחראי לעבודתה של מע"צ בראשית ימי המדינה, שעסקה בסלילת הכבישים ובבניית הגשרים? אנשים מתעלמים מהעבודה שנעשתה באותן שנים, ומהקושי. בתקציבים מוגבלים התרחשה קליטה של מאות אלפי עולים חדשים. יש ביקורת מדוע הושיבו את העולים בדרום. איפה היה אפשר להושיב את כולם? בתל אביב? וכעבור שנים, תושבי הדרום, למשל בשדרות ובנתיבות, כל כך אוהבים את מקומות מגוריהם. הם לא יעזבו את העיירות שלהם, למרות הקשיים הביטחוניים הבלתי נסבלים.
"כמובן, היא לא עשתה את כל זה לבד. היא מעולם לא אמרה על עצמה 'המפלגה בראשותי', כמו ששלי יחימוביץ' אומרת. זה היה כל כך מצחיק את אמי אם היתה שומעת את זה. היא היתה אומרת 'בראשותנו'. היא גם לא היתה אומרת 'אני אנווט', אלא 'אנחנו ננווט'. מדובר ביחס שונה ובערכים שונים מאוד כלפי קולגות ואנשים שנושאים בעול המשותף. היא תמיד ראתה את עצמה עובדת בשיתוף עם אנשים והיתה פתוחה לשמוע דעות שונות, אבל גם ידעה שהאחריות מוטלת בסופו של דבר עליה.
"אמי אף פעם לא 'עשתה לביתה'. היא היתה מתחלחלת מדמויות פוליטיות שהיו משתמשות במעמדן לשעבר כדי, למשל, לשאת הרצאות בתשלום, או להופיע בבר־מצוות".
טענו עליה שהיא גזענית, לכאורה. האמירה "הם לא נחמדים", שאמרה על הפנתרים השחורים, נותרה מזוהה איתה.
"זה כל כך לא נכון ולא ישר. ב־1971 נערכה הפגנה אלימה ביותר של הפנתרים השחורים בירושלים, שבה נזרקו על השוטרים בקבוקי מולוטוב. והם בכלל התפרצו לדלת פתוחה, אמי פגשה אותם עוד קודם בניסיון לסייע להם ולעשות למענם. למחרת ההפגנה התקיימה אסיפה לציון סיום חגיגות המימונה, ויו"ר ברית יוצאי מרוקו, שאול בן שמחון, פנה אליה ואמר שהפנתרים הם דווקא נחמדים. אמי אמרה שהיא מגנה את מי שבוחר להפגין בפראות ובאלימות, ושאלה שזורקים בקבוקי מולוטוב על שוטרים - הם לא נחמדים. כך אמרה, ללא כחל וסרק, אבל זה הכל. היא לא אמרה אמירה כוללת על העדה הספרדית או על יוצאי צפון אפריקה. בתוך משפחתי יש ערבוב של עדות. אחותי שרה התחתנה עם גבר יוצא תימן. בכלל לא היה עניין גזעני אצלנו בבית".
ומה לגבי אמירתה שאין דבר כזה עם פלשתיני, אמירה שעדיין מצוטטת לעיתים קרובות?
"בתקופתה לא היתה נציגות לפלשתינים בגדה. היו כל מיני התארגנויות, אבל לא היתה ישות אחת שאפשר היה לבוא איתה בדברים, ולכן היא לא הגיעה להידברות איתם. כך שהיא חשבה שהם אינם עם, כי לא היו עם מגובש. היא אמרה גם שבלאו הכי, לא אנחנו נקבע אם הם עם או לא, הם אלה שיקבעו. אפילו עזמי בשארה אמר בעבר שהוא לא יודע מה זה עם פלשתיני, הפלשתינים משויכים לאומה הערבית.
"ערפאת היה בעיניה הפושע הכי נתעב שישנו. בתקופתה הוא היה אחראי לפיגוע האיום במעלות. מול מי הוא נלחם? מול ילדים? אחר כך כל אנשי השלום באו להתנשק איתו, עם הצדיק הגדול, ואת זה היא לא היתה סובלת. גם רבין לא בטח בערפאת, לגמרי לא, אבל הוא רצה להאמין שייצא מזה משהו. ראינו שזה לא הצליח לו. זה היה רגעי ביותר. אני מקווה שהשיחות שמתרחשות עכשיו יצליחו. יהיה קשה לגשר על הפערים, וגם אנחנו נצטרך לוותר".
טענו עליה שהיא לא היתה פמיניסטית.
"זה כל כך אידיוטי", הוא צוחק. "מדוע, כי היא לא שרפה חזיות? הרי היא זו שדאגה שבחוקי העבודה ייקבע שעד כמה שאפשר, נשים לא יעבדו במשמרות לילה, ודאגה לזכויותיהן של נשים לאחר לידה. בסוף 1949 התרחש רצח נורא בגן מאיר בתל אביב, זה היה יוצא דופן אז. בישיבת הממשלה שר הדתות, הרב פישמן, הציע שיוטל עוצר על נשים לצאת מהבית בשעות הערב. אז אמי קמה ואמרה: בדיוק להפך, את העוצר צריך להטיל על הגברים. היא היתה פמיניסטית, אבל לא בצורה מטופשת, היא הכירה בהבדלים הביולוגיים שבין גבר לאישה".
הרושם הוא שתוך כדי ייסורי מצפון רבים היא בכל זאת הקריבה מהאמהות שלה לטובת הקריירה.
"היא מאוד אהבה את הבית. היו תקופות שלקראת שבת היתה אופה חלה, וגם בישלה נחמד. לא היה לה זמן להתמסר לזה, אבל מה שעשתה בבית היא עשתה בצורה מצוינת, אפשר לומר מושלמת. זה היה מוטו שלה - אם כבר עושים משהו, צריך לעשות אותו עד הסוף, הכי טוב. כשהיינו ילדים והיו לנו משימות היא דרשה מאיתנו אותו דבר. כשהיתה חוזרת הביתה מאוחר מישיבות והיתה רואה שלא רחצנו את הכלים, היתה נכנסת למטבח כמעט בלי להגיד מילה, ומייד הכל היה רחוץ ובמקום, ואנחנו היינו מרגישים כמה אנחנו לא בסדר".
חשתם כלפיה מורא?
"לא, אמא זאת אמא. היא היתה אמא חכמה, נבונה, ומאוד רגישה, שאפשר לבטוח בה".
היו תקופות ארוכות שהיא השאירה אתכם בארץ ונסעה לשליחויות בחו"ל. היה לכם קשה עם זה כילדים?
"בלי אבי, מוריס, היא לא היתה מסוגלת לנסוע ולהשאיר אותנו (השניים היו פרודים מרבית השנים, אך שמרו על קשרים טובים; נ"ל). הוא היה משוחרר לגמרי מכל סטיגמה של גבר מאצ'ואיסטי. היה במטבח, בקניות, ועשה כל מה שנדרש לעשות. בתקופות שהיא נעדרה היה קשה, כמובן, אבל היא היתה מצלצלת כשאפשר היה, או כותבת גלויות ומביאה לנו מתנות. אני זוכר שהיא הביאה לי קופסת צבעי שמן שידעה שאני מאוד רוצה, ובאחת מנסיעותיה לברלין בשנות השלושים, שנמשכה כמה חודשים, היא שלחה תקליט קטן שעליו הקליטה את עצמה מדברת אלינו, כדי שנשמע את קולה".
מאיר מספר כי במטבחון המפורסם בביתה של גולדה לא התקבלו החלטות גורליות, כמו שנטען לא אחת. היא גם לא היתה עמלה על הכנת גפילטע פיש, מרק עוף ומיני מאכלים עבור שריה ומקורביה טרם בואם. לא היה לה פנאי לזה.
"היה מדובר בפגישות רעיוניות בלבד, התייעצויות מחוץ לפרוטוקול, שנערכו בדרך כלל במוצאי שבת. היא היתה דואגת לתה ולעוגיות, והקרובים אליה, פנחס ספיר וישראל גלילי למשל, היו מרגישים בנוח לפתוח את המקרר ולקחת להם אוכל כרצונם, אם היו רעבים".
היה לך קשה להיות בן של אישיות כל כך מפורסמת?
"היה קשה, בעיקר כי תמיד תהיתי אם מתייחסים אלי כך או אחרת בגללי או בגללה. אני העדפתי שלא יידעו שהיא אמי, כדי לקבל יחס אותנטי. ובכל אופן, זה דורש אחריות. הרגשתי שנדרש ממני הרבה יותר ממה שנדרש מילדים רגילים".
נדמה לי שהמחיר הקשה היה בפלישה לחיים הפרטיים, ואפילו האינטימיים, של אמך.
"בפלישה לחיים שלה ובקשרים האישיים שלה כמעט שלא הרגשתי. התעסקו בחייה האישיים בעיקר אחרי מותה, וזאת היתה פלישה שנראתה לי כל כך לא נעימה ולא נכונה".
מה אתה הכי זוכר ממנה?
"חום אמהי, אופטימיות. לקונצרטים שלי כתלמיד היה ברור שהיא תמיד תגיע, גם אם זה ברגע האחרון. ואם החלטנו שאנחנו הולכים כולנו לסרט, אז אמנם היינו לפעמים מחכים לה, אבל בסוף היא תמיד הגיעה והצטרפה אלינו. לקונצרט החשוב ביותר בתחילת הקריירה שלי, שנערך באולם הרסיטלים של הקארנגי הול בניו יורק, היא הגיעה. לא היה לה ספק שהיא לא תחמיץ אותו".
במה אתה דומה לה?
"היא לא סבלה אי שוויון, וגם אני לא. זה מציק לי נורא. מאוד קשה בישראל מהבחינה הזאת. הנה גזלו קצבאות ילדים. ניסינו להקים חברה שוויונית, ראינו את סקנדינביה כדוגמה לחברה דמוקרטית ושוויונית, והכל הולך ונהרס. מה שאנחנו עושים לערבים בגדה, ההתנחלויות, הדת ששולטת - בשם מה ומי ובאיזו זכות? קשה לחיות כאן. ההפרטה הפכה משולחת רסן, וטעם החיים הוא לא מה שקיווינו שיהיה. אני לא מבין איך אנשים מצליחים להיות שבעים, כשיש כל כך הרבה אחרים שנותרים רעבים".
קיבלה את דין התנועה
מה היה באמך שהצליחה להיות האישה היחידה בישראל שכיהנה כראש ממשלה, ועוד בשנות השבעים, כשבדרך גברה על שורה ארוכה של גנרלים?
"ועוד במדינה דתית, מסורתית. צריך להקדים ולומר שלא בן־גוריון, לא שרת, לא אשכול ולא אמא שלי התמודדו על התפקיד. זה היה ברור למרכז המפלגה ולאנשיה מי ראוי לעמוד בראש המפלגה. הם לא היו צריכים להתמודד ולהצביע על המעלות שלהם, לגייס כספים ולעשות מקח וממכר וקמפיין.
"עוד יותר מעניין הוא שאחרי מלחמת יום כיפור התקיימו בחירות, שהיו אמורות להתקיים עוד קודם. רשימות המועמדים היו מוכנות ומסודרות, אבל אחרי המלחמה אמי לא רצתה להמשיך להיות ראש הממשלה. גם מבחינה בריאותית היה לה קשה. באו אליה ספיר, גלילי ויגאל אלון ושידלו אותה שהיא חייבת להתמודד. שזה דין התנועה. אני הייתי נוכח. הם לא רצו לפתוח שוב את הרשימות אחרי המלחמה, אבל היא דרשה שיערכו הצבעה במפלגה על העמדתה בראש הרשימה. כך היה, והיא שוב זכתה ברוב קולות. אז היא קיבלה את דין התנועה. היו באותם ימים אחריות, חברות, וגם את דין התנועה. כך זה היה בעבר, והיום איננו. כששמעון פרס הפסיד בבחירות לעמיר פרץ, במקום להישאר במפלגת העבודה ולקבל את דין התנועה, הוא פרש למפלגה אחרת.
"רבים הכירו ביכולותיה. אצלה לבן היה לבן, שחור היה שחור. לא היה אפור. היא ידעה לקבל החלטות, היו בה רגישות וחוכמה רבה, והיו שומעים לה.
"כשאשכול היה ראש הממשלה הוא היה מרבה להתייעץ איתה. היא היתה באותה עת בבית, לאחר שהתפטרה ממשרד החוץ. לפני מלחמת ששת הימים אמי היתה בתקופה לא טובה, ולא הרגישה טוב במשך זמן, ואשכול היה בא אליה לדבר, היתה חברות אמיתית. אחרי שהוא נפטר, לא עלה בדעתה שהיא תיבחר לראשות הממשלה. אני הייתי בארה"ב, והיא התקשרה אלי לשאול מה דעתי, אם לקבל את ההצעה למלא את מקומו או לא. הנה, אחרי הרבה שנים של עבודה ציבורית הכירו ביכולותיה יוצאות הדופן".
בשיחות בינינו משתמע מדבריו חשש מסוים מהאופן שבו תיזכר אמו, ומהמקום שיוקדש לה בדברי ההיסטוריה. שרה אחותו איננה, מנחם אינו צעיר, הגם שכוחו במותניו והוא פעיל וצלול, ורבים מהאנשים שצעדו בעקבותיה של גולדה מתוך הערכה גדולה הלכו לעולמם ואינם כאן כדי להעיד על עשייתה ומעלותיה.
אתה מרגיש שאמך מונצחת כראוי?
"לא. במפלגת העבודה, למשל, לא מזכירים אותה בכלל. גם את בן־גוריון בקושי מזכירים. ואיפה ברל כצנלסון, אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של מפלגת העבודה? איפה שרת ואשכול? רק התמונה של רבין שם. זו מפלגה שאין לה עבר. איפה האידיאולוגיה?
"אני מיואש. החליטו לקרוא על שם אמי את מתחם התרבות בתל אביב, שכולל את האופרה, תיאטרון הקאמרי, ספריית בית אריאלה ומוזיאון תל אביב. לעת עתה הנוכחות שלה מורגשת בעיקר בחניון שם, שבו מוטבעים שרטוטים של הפנים שלה על העמודים. אבל בפרסומים של המוסדות האלה לא מציינים בכלל שמדובר במרכז גולדה.
"העמותה לזכרה כבר לא פועלת, כי אין משאבים. אבל על רבין ובגין שופכים כספים. כתבתי על כך לבייגה שוחט כשהיה שר האוצר. הובטחה תמיכה, שלא התקבלה. כתבתי בשם העמותה, ואפילו לא קיבלתי תשובה. גם שרת ואשכול בערך באותו מצב. ככה זה, אנחנו חיים בעולם אחר. דואגים להשכיח את כולם, בכל דבר.
"לעומת זאת, היא למדה בצעירותה בסמינר למורים במילווקי, שהפך ברבות הימים לשלוחה של אוניברסיטת וויסקונסין, ואת הספרייה החדשה והיוצאת מן הכלל שלהם, קראו על שם אמי. הייתי שם, וגם ניגנתי בקונצרט לאיסוף תרומות עבור הספרייה".
מה היא היתה חושבת על ישראל של היום?
"אי השוויון והפערים הגדולים שהתפתחו למימדים מדאיגים הם הפוכים לחלוטין מהאידיאלים שבהם האמינה. היא האמינה בסוציאליזם דמוקרטי מתקדם, כזה שמשאיר מקום גם ליוזמה פרטית, אך קודם כל במדינת רווחה. זהו חזון שנסוג כלא היה. רדיפה אחר עושר ומותרות היתה כל כך רחוקה ממנה. מצד שני, היא לא היתה אובייקטיבית לגבי ישראל. היא כל כך אהבה את המדינה ואת אנשיה".
naamal@israelhayom.co.il