מלחמת יום הכיפורים השאירה אצלי זכרונות רבים.
התגייסתי לצה"ל בחודש נובמבר 1972. בחודש יוני 1973 עברנו אימון הקמה בגדוד תותחנים, משגרי רקטות "עברי". ערב ראש השנה הגדוד עלה לחרמון לתפוס עמדות לשיגור הרקטות לעבר בסיס חיל האוויר הסורי והמטכ"ל הסורי.
העמדות שלנו היו במרחק כ-500 מטר ממוצב צה"ל בחרמון. הסוללה הוצבה ברכבל העליון, מפקדת הגדוד ברכבל תחתון. תפקידי היה כוון משגר הרקטה. וכך, מערב ראש השנה היינו בכוננות ירי. ביום שמרנו עמדות נ.מ. ובלילה היינו שוכבים במארבים.
במארבים היינו שומעים את תזוזת הכוחות הסורים, מניעים טנקים וכו'. שמרנו על רמת כוננות גבוהה, המג"ד היה אוסף אותנו לתדרוך ומסביר את הסכנות ומזהיר אותנו מחדירת "שטינקרים" סוריים.
התנאים היו קשים, היינו ישנים שעות מעטות בלבד בתוך "שפניות", אכלנו ממנות קרב ולא חלצנו נעליים וגם לא התרחצנו - לא היה מים!
כך העברנו כתשעה ימים ברכבל העליון בחרמון.
ביום שישי, ערב יום כיפור, פינו אותנו למחנה סופה ברמת הגולן, תוך הסבר שצפויה לפרוץ מלחמה וקיים חשש שהכלים עלולים להיתפס כשלל בידי הקומנדו הסורי. בלילה הוצבתי לשמור על המשגרים. ראיתי את כל הרמה מוארת ותנועה כבדה של רכבים, הבנו שהולכת לפרוץ מלחמה, כפי שמסר לנו המג"ד.
ביום כיפור בשעה 13:50, בעודנו נחים בגלל הצום, צללו מטוסי קרב סורי מעל מחנה סופה והחלו לתקוף אותנו. הם ירו לעברנו פצצות ואנו רצנו למקלטים במחנה סופה. בשעה 15:00 שמענו בחדשות שגם כוחות מצריים תוקפים בתעלת סואץ. נשארנו במקלטים עד השעה 19:00, משם לקחו אותנו לבסיס תחמושת ברמת הגולן להעביר תחמושת לגדודי השריון שבקו.
כל הלילה עסקנו בלהעביר תחמושת וציוד. המחזה היה קשה מאוד, כל רמת הגולן הייתה מכוסה בעשן. קיבלנו ידיעות קשות על מצב טנקי השריון שספגו מכות קשות. לאחר מספר ימי לחימה גם אותנו שילבו בקרבות ושיגרנו מספר טילים לכיוון סוריה במספר גיחות לילה.
כך עברה המלחמה עד לסיומה.
אך במלחמה זו איבדתי את אחי אברהם בן משה ז"ל שנפל לאחר הפסקת האש באגם המר בתעלת סואץ.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
