יום חמישי 4.10.73
יצאתי מהמוצב שבו שירתתי כחובש בדרום רמת הגולן, לבסיס תל השומר למטרת מבדקי קצונה.
יום שישי 5.10.73
בעודי מתכונן ליום הכיפורים בביתי, ובשעה שהפלוגה שלי עושה את דרכה כל אחד לביתו לקראת החג, קיבלתי טלפון מראש הציר שלי ובו נצטוויתי להגיע מיידית לבסיס הקבע שלנו במחנה בן עמי. הגעתי לפני תחילת הצום לבסיס, כשבשער הבסיס פגשתי את המ"מ נתי פלד עם המג"ד סא"ל יעקב שחר וקיטרתי: "מה אתם קוראים לי בערב הכיפורים?".
שבת 6.10.73
העברנו את הצום בתפילה ובלי לדעת מה מתרחש, עד שבשעה 14:00 בצהריים, עם שידור מהדורת חדשות מיוחדת שבישרה על כך שצבאות מצרים וסוריה תוקפים בתעלה וברמת הגולן, התברר לנו שאכן לא קראו לנו סתם. אף אחד לא ציפה לכך שתוך שעות ספורות נמצא את עצמנו במלחמה עקובה מדם.
עם גמר הצום, במוצאי שבת, עלינו על האוטובוסים שהמתינו לנו במחנה בן עמי בדרכנו למחנה "פילון", סמוך לראש פינה ,על מנת להצטייד ולקבל זחל"מים וציוד חדשים מהימ"ח. היינו בטוחים שציוד שיוצא מהימ"ח הוא תקין וללא דופי, אך במהלך הימים הקרובים ניווכח לדעת שהציוד פגום ולא פועל היטב.
ממחנה "פילון" נסענו עם הזחל"מים לתל אבו-נידא (אביטל) במרכז רמת הגולן, ושם כבר התחלנו להרגיש את מוראות המלחמה במלוא עוזה. איך שירדנו מהזחל"מים ונכנסנו לבונקר לעשות שם את הלילה, קיבל אחד הזחל"מים פגיעת פגז ישירה ולא שרד ממנו דבר אך בינתיים אין נפגעים.
את הלילה העברנו בתל אביטל עם הפגזות בלתי פוסקות. שמועות משמועות שונות, קרב שריון למרגלות התל ומטוסי חיל האוויר שלנו שהוזעקו לסייע נופלים מפגיעת הסורים. מהומה גדולה וכאוס בכל האזור. כולנו היינו חיילים בסדיר, לא ידענו עדיין מה היא מלחמה וששנו אלי קרב.
יום שני 8.10.73
נפל בחלקנו להשתתף חלקית בניסיון הראשון של כיבוש מוצב החרמון שנפל בידו הקומנדו הסורי ביום הראשון למלחמה. איך שעלינו עם הכלים לכוון מוצב החרמון, נתקלנו בנגמ"שים של סיירת גולני שירדו מן ההר והזהירו אותנו לבל נעיז לעלות למעלה. ניסיון הכיבוש הזה נכשל.
ירדנו למסעדה, שם עשינו את הלילה תחת הפגזות כבדות של ארטילריה והפצצות מסיביות ממטוסי חיל האוויר הסורי שירדו עלינו. בלילה נצמדנו אחד לשני ("כפיות") בשטח פתוח במסעדה, מתים מקור ומפחד.
יום שלישי 9.10.73
את הבוקר העברנו במרכז מסעדה. חיל האוויר הסורי ממשיך להפציץ, אנחנו רואים את הפצצות שיורדות מהמטוסים ותופסים מחסה בכל מיני חושות ומסתורים קטנים. גם כאן למזלנו לא היו לנו נפגעים. תוך כדי שהותנו במסעדה קיבלנו אספקה קטנה שכללה ממתקים וסיגריות. חברנו איתמר אורן לקח את קופסת הסיגריות ששם בכיסו ואמר לכולם שמי שרוצה סיגריה יכול לבוא ולקחת ממנו.
שעת צהריים
מתקבלת הודעה בקשר על קומנדו סורי שפושט לשטחינו בסמוך לכפר הדרוזי בוקעתא דרומית למסעדה. עלינו על הזחל"מים ושעטנו לכיוון בוקעתא. בדרך עקפנו את הזחל"ם של מפקד הפלוגה ברוך הכט ונכנסנו שבעה או שמונה זחל"מים עמוסים בחיילים לשדה עגבניות מזרחית לבוקעתא, שם החל קרב פנים אל פנים עם קומנדו סורי. רכבינו בפיקוד המג"ד סא"ל יעקב שחר מתקדמים בתוך השדה לעבר החי"ר הסורי שמתקרב לעברנו רגלית. שדה קרב אמיתי כמו בסרטים, בוקה ומבולקה, ירי נק"ל, ארטילריה, הפצצות, RPG, רעש אימים, צעקות, ריח מלחמה ודם.
אני ישבתי במקום האמצעי בחלק הקדמי של הרכב המיועד לחובש, ליד דובל'ה ורצברגר ממושב לימן שניסה בכל כוחו לירות במקל"פ (שאותו קיבלנו בימ"ח בפילון) אך לא ירה אפילו כדור אחד. תוך כדי הלחימה קיבל איתמר אורן שעמד מאחורי במרכז הזחל"ם וריסס במאג את כל מה שזז, צרור בבטן. זינקתי לעברו הצמדתי לבטנו תחבושת בטן אך כבר במבט ראשון ראיתי שהמצב אבוד ואין מה לעשות. איתמר מת (גם קופסת הסיגריות הייתה אדומה מדם).
חלל נוסף בזחל"ם שלי היה אלי כהן מרמלה שקיבל כדור בראש מתחת לקסדה, צעק צעקה אחת אייי, ונדם. רוב חיילי הזחל"ם נפצעו כולל המ"מ סגן אבי לוי שחטף כדור בידו. תוך כדי הלחימה והבלגן חטף הזחל"ם של המג"ד סא"ל יעקב שחר פצצת RPG ישירה והוא הועף החוצה. ירדתי מהזחל"ם, רצתי לכיוונו. המג"ד שכב חסר אונים ובהכרה מעורפלת על הקרקע. המג"ד נפצע קשות ברגלו ואיבד דם רב. ניגשתי אליו בריצה ואז התנהל בנינו דו שיח קצר שאותו לא אשכח עד יומי האחרון:
- אתה חובש?
- כן.
- תראה מה הם עשו לי, רק מורפיום, רק מורפיום.
שמתי לו חוסם עורקים ותוך כדי טיפול הוא חרחר ולחש: "תחנת האיסוף בקלעה, תחנת האיסוף בקלעה". אף אחד מלבדו לא ידע את מיקומה של תחנת האיסוף. המג"ד סא"ל יעקב שחר לא שרד (עד היום, 40 שנה לאחר המלחמה אני נפגש עם משפחתו של המג"ד כל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל על קברו בבית העלמין הצבאי בקריית שאול).
תוך כדי הקרב טיפלתי ברס"ן צעיר שלא היה שייך ליחידתנו (אינפוזיה תחת אש פעם ראשונה בחיים). לאחר הקרב שאלתי מי הוא אותו קצין ונעניתי שמדובר ברס"ן צבי פרקש (פולג) ששנים מאוחר יותר כיהן כראש עיריית נתניה.
דקות מתחילת הקרב הפכו זחל"מינו לרכבי פינוי וכל הפצועים וההרוגים שלנו פונו לאחור אל התאג"ד, שהיה ממוקם בכניסה לכפר בוקעתא. חובה עליי לציין את שמותיהם של שני חברים נוספים מהפלוגה שנפלו בקרב. סגן מנסור מנסור מהכפר מרר שהיה סמ"פ בפלוגה והגיע למלחמה בעיצומו של קורס מפקדי פלוגות וסמל מחלקה מנחם שכטר מחיפה.
לאחר תום הקרב, שנמשך כחצי שעה חיכינו - אלו ששרדו ללא פגע - לנגמ"שים של סיירת חטיבה 7 שיבואו לחלץ אותנו מן השטח. מעטים האנשים בינינו ששרדו ללא פגע. תוך כדי המתנה לחילוץ בשטח, שהיה מלא בגופות של חיילים סורים, עמדתי עם הגב ליד חייל סורי "הרוג". לא שמתי לב שהוא מתרומם בכבדות ובידו קלצ'ניקוב. למזלי הוא היה פצוע ולכן עד שהוא הספיק להתרומם ולייצב את עצמו, חייל שעמד לידי ירה בו צרור והרגו לפני שהספיק לפגוע בי.
לבסוף, הגיעו הנגמ"שים של חטיבה 7 וחולצנו לתאג"ד בבוקעתא. תוך כדי הפינוי נפגע ונהרג מפקד הנגמ"ש סרן אמיר אבנור. בתאג"ד פגשתי את חברי, חובש אף הוא - דניאל סבן - חברי משכבר הימים.
הוא ראה שהמכנסיים שלי אדומים ואמר לי להוריד את המכנסיים. עניתי לו שהדם שעל בגדיי הוא של פצועים אחרים שטיפלתי בהם, אני לא נפצעתי ומרגיש טוב. הוא התעקש ובאמת התברר שנפצעתי מרסיסים בשתי רגליי. אני לא הרגשתי שום דבר ולא כאב לי. רק לאחר כמה שעות, במהלך ההמתנה בתאג"ד בבוקעתא, לא יכולתי יותר לעמוד על רגליי ופוניתי מאוחר יותר לחדר המיון בבית החולים בצפת. באותו לילה הועברתי לבית החולים בנהריה. פציעתי הייתה קלה ולאחר אשפוז של כמה ימים נשלחתי להבראה קצרה בבית קיי בנהריה ולקראת סיומה של המלחמה הקשה הזאת, חזרתי לפלוגה ולתפקיד החובש המחלקתי להמשך השירות.
מבחינתי האישית, תקופת מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שלאחריה במובלעת הסורית היא האירוע הטראומתי ביותר בחיי. אין כמעט יום, גם 40 שנה אחרי המלחמה, שאינני חושב או משחזר את אירועי המלחמה האישית שלי, וכמובן שעולים בזיכרוני המראות האחרונים של חברי לפלוגה ולגדוד שנפלו חללים במלחמה.
* הטקסט נשלח על ידי הכותב/ת למערכת "ישראל היום" ומובא כלשונו, למעט תיקונים לשוניים קלים. הוא מבוסס על חוויות וזיכרונות אישיים, ואין המערכת אחראית לתוכנו או לפרטים ההיסטוריים הנזכרים בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
