לרקוד עם זאבים

אתם יודעים איך אני יודע ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט ממש טוב? כי אחרי שהוא הסתיים עמדתי במגרש החניה מחוץ לאולם ושקעתי בוויכוח ארוך על אודותיו עם החבר שהתלווה אלי להקרנה. אני מאוד נהניתי מהסרט, החבר קצת פחות - אבל בלי קשר לתחושות הסובייקטיביות שלנו, שנינו ניסינו לשחזר את האירועים המסעירים שהתרחשו על המסך ולהבין אם התסריטאים/במאים אהרון קשלס ונבות פפושדו באמת הקפידו לתפור את העלילה כמו שצריך. האם הם חשבו על הכל? האם הם דאגו לקשור את כל הזנבות? האם מה שקרה מסתדר מבחינה כרונולוגית? האם סופו המהמם של הסיפור מתיישב באופן הגיוני עם האירועים כפי שהם הוצגו בפנינו? אני מניח שהתשובה על כל השאלות האלה היא "כן", אבל מכיוון שחברי ואני לא הצלחנו להגיע להסכמה, הבנו שאנחנו צריכים לראות את הסרט שוב. וזה היה הרגע המדויק שבו ידעתי בוודאות ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט ממש טוב. כי הוא מזמין - ואף דורש - צפייה נוספת. ואני לא זוכר סרט ישראלי נוסף מהעת האחרונה, או מכל עת אחרת לצורך העניין, שאפשר להגיד את זה עליו.

אז כן, קשלס ופפושדו שיחקו אותה בענק. לא רק ש"מי מפחד מהזאב הרע" קופץ קפיצה ענקית קדימה לעומת סרט הביכורים הפושר והלא אחיד שלהם מ־2010, "כלבת", אלא שהסרט החדש גם לוקח את הקולנוע המקומי עמוק אל תוך מחוזות חדשים ומענגים שהיו "מחוץ לתחום" עד עתה עבור יוצרים ישראלים. במילים אחרות, עוד לא ראיתם סרט מהסוג הזה, ברמה הזאת, בעברית. 

זהו מותחן נקמה ערמומי, ממזרי ואלגנטי מאוד שמתהדר בתסריט מהודק, מיומן ושאפתני. זהו סרט אימה יעיל, מפתיע ומצחיק שנוצר בידי אנשים מוכשרים ויצירתיים שאוכלים סרטים כאלה לארוחת בוקר, צהריים וערב. אבל שלא תהיה לכם טעות: לא מדובר בחיקוי, בהעתק או בהומאז' למשהו שכבר קיים. שכן אף על פי ש"מי מפחד מהזאב הרע" ניזון ממסורת ארוכה ומפוארת של מותחני נקמה/אימה שהופקו בארה"ב, באירופה ובמזרח הרחוק, הסרט הזה היה יכול להיווצר רק על ידי קשלס (מבקר קולנוע בעברו) ופפושדו. והסרט הזה היה יכול להיווצר רק בישראל. 

מצד אחד, "מי מפחד מהזאב הרע" לגמרי עובד ברמת ה"סרט". רוצה לומר, אפשר פשוט לצפות בו, וליהנות ממנת האדרנלין הנדיבה שהוא מספק. מצד שני, בדומה ליצירותיהם של במאי האימה הגדולים באמת - ג'ון קרפנטר, דריו ארג'נטו, ג'ורג' רומרו ודיוויד קרוננברג, אם למנות כמה - סרטם של קשלס ופפושדו גם עובד מצוין בתור "טקסט". כלומר, אם מתעקשים אפשר לקרוא אותו, לנתח אותו, לפרק אותו, לשחק איתו ולהעניק לו פרשנויות מעכשיו ועד אמצע השבוע הבא. ותהיו בטוחים שיהיו מי שיעשו זאת. 

במרכז העלילה העניינית עומדים ארבעה גברים אשכנזים: שוטר אובססיבי עם בעיית סמכות (ליאור אשכנזי), מורה ממושקף ותמים למראה שנחשד בביצוע פשעים איומים ונוראים (רותם קינן), אב שכול עם רקע צבאי שמשוכנע שהמורה התמים למראה רצח את בתו והחביא את ראשה הכרות (צחי גראד), ואביו של האב (דובל'ה גליקמן). מפה לשם, הארבעה מוצאים את עצמם מבלים קצת זמן איכות יחד במרתף עינויים מאולתר. ואז הכיף האמיתי מתחיל. 

דם אמיתי

לא אשקר לכם: לא הכל מושלם בסרט. הפריע לי, למשל, שלמרות שרותם קינן חוטף מכות רצח לפּנים מכמה שוטרים באחת הסצנות הראשונות, הפרצוף שלו לגמרי לא מנופח בסצנות שמגיעות מייד לאחר מכן. כמו כן, היתה חסרה לי איזושהי התייחסות לסיבות שכה משכנעות את השוטר האובססיבי ואת האב השכול שהחשוד המיידי שלהם אכן אשם בכל הסעיפים. אני מבין (ומכבד) את הרצון להשאיר את הנושא עמום, אך עוד פיסה קטנה של אינפורמציה מפלילה (לכאורה) היתה מעניקה להחלטות ולמעשים הקיצוניים שלהם יתר תוקף ועושה את כל ההבדל עבורי. 

אבל אם נניח זוטות מסוג זה בצד ונתמקד בעיקר, נגלה שקשלס ופפושדו הצליחו לקחת את הסיטואציה המאוד בסיסית (והמאוד מוכרת) שעומדת בלב הסיפור שלהם, למצות את הפוטנציאל שלה במלואה (לרבות שוטטות ממושכת ומטרידה באזורים האפורים של המוסר האנושי) ולסחוט אותה עד טיפת הדם האחרונה. מניפולציות מתוחכמות, טוויסטים פתאומיים, הפוגות קומיות, רגעים מקפיצים, משפטים שכיף לצטט ("מניאקים לא מפחדים מאקדחים. מניאקים מפחדים ממניאקים"), וסתם סצנות שנחרתות בזיכרון (כמו זו שבה מתווכת נדל"ן בלונדינית מתבקשת לעמוד במרתף ולצרוח הכי חזק שהיא יכולה) - הכל כלול. 

בתוך כך, המוסיקה התזמורתית המעולה של המלחין פרנק חיים אילפמן עוטפת את הדימויים המסויטים באווירה גדולה מהחיים (איזה פסקול מפואר!), העשייה הקולחת והמוקפדת מסייעת לשמור על מומנטום ועל מתח מתמיד (הישג שהופך למרשים במיוחד כשמביאים בחשבון שהסרט נמשך קרוב לשעתיים), וארבעת השחקנים המרכזיים (בדגש על צחי גראד) מגישים הופעות נהדרות שמתיישבות באופן מושלם עם הטון המפחיד־מצחיק־מזעזע של היצירה. 

נכון להרגע, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא הסרט הישראלי המדובר ביותר בעולם לשנת 2013. הוא נישא על כתפיים בפסטיבלים גדולים ונחשבים, וזוכה לביקורות משתפכות ועתירות בסופרלטיבים ממומחים בינלאומיים שכבר ראו את כל מה שאפשר לראות. 

חשוב להבין שההצלחה המסחררת הנ"ל אינה מקרית. עם זאת, בצל כל ההמולה שנוצרה סביבם וסביב סרטם, כולי תקווה שקשלס ופפושדו לא יתפתו לעסקאות בשטח. כולי תקווה שלא נמצא אותם בעוד כמה חודשים טורחים על רימייק אמריקני לסרט הזה. שימשיכו לגדול, להתפתח ולהשתכלל. שימשיכו לחפור ולנבור במרתפים החשוכים של החברה הישראלית, ושימשיכו לחלץ משם חומרי גלם לסרטים נוספים. אבל יותר מכל אלה, אני מקווה בכל ליבי שהקהל הישראלי ינהר בהמוניו כדי לצפות בסרטם החדש, ויספק להם (ולנו, מכורי הקולנוע) את התחושה שיש בארצנו הקטנה, האלימה והשסועה צמא לסרטים עבריים שכאלה. כי הגיע הזמן שנתחיל להפיק משהו חיובי מכל הטראומות והפחדים שטבועים לנו עמוק־עמוק בדנ"א. וסרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע" נראים לי כמו הדרך המושלמת לעשות את זה. כן ירבו!  

"מי מפחד מהזאב הרע", כתבו וביימו: אהרון קשלס ונבות פפושדו. ישראל 2013   *   *   *   *

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו