נתחיל מהסוף: "צל עולם", ספרו של ניר ברעם, הוא הספר הטוב ביותר שכתב. כסופר ברעם מצויד בכמה תכונות מובהקות: יכולת־על לערוך תחקירים מקיפים וליישם את רשמיהם על פני מערכות מורכבות, יכולת לספר סיפור ולדובב את תודעתן של הדמויות עד לצדדים הנלעגים והנוגעים ללב שבהן ושאפתנות אין קץ. ביצירותיו הקודמות לעיתים נטו התכונות הללו לדרוך זו לזו על האצבעות, אך ביצירה הנוכחית נראה שהכל משתלב.
כשיצא ספרו הקודם של ברעם, "אנשים טובים", היו שעקצו אותו על יומרתו לכתוב רומן שמתרחש על רקע השתלשלות האירועים ההיסטוריים עד פריצת מלחמת העולם השנייה ופתיחת החזית מול בריה"מ. הפעם היומרה לא פחתה כהוא זה - "צל עולם" הוא רומן קוסמופוליטי, שטומן בחובו את הגירסה של ברעם לרומן הכל־ישראלי הגדול, כאשר הוא מבקש להתחקות בשני הרבדים גם יחד אחר תהליך כולל של קריסה כלכלית, חברתית וערכית.
עלילת הספר נעה בין שלושה מוקדים, שלא תהיה להם ברירה אלא להתנגש זה בזה: קבוצת צעירים לונדונים שאין להם מה להפסיד, שואפת לחולל מאורע שיותיר את העולם פעור פה וישנה את מהלכו מול חברת קמפיינרים אמריקנית שמתמרנת במיומנות בין משטרים, ממשלות וסכומים נכבדים, אך נתקלת במכשול שעלול למוטט את כל ההישגים שצברה. שני קווי העלילה מתנקזים לתוך סיפורו של גבריאל מנצור מירושלים, צעיר שמתגלגל כמעט במקרה לתוך עולמה הנכלולי של קבוצת אנשי עסקים, הרוכבים בפראות על גל הפריחה הכלכלית והחברתית שזימנו שנות ה־90. המחבר טווה את הקווים העלילתיים אלה לתוך אלה, בסבלנות ובעדינות.
החלק הישראלי סוחב על גבו את מרבית העומס העלילתי, הן מכיוון שהוא סיפורו של אדם אחד כפי שהוא סיפור צמיחתו של הקפיטליזם הדורסני וההתקלפות מערכים לקראת סוף המילניום, והן משום שבו יתרחשו האירועים שיתיכו את העלילות זו לתוך זו עד לנקודת האל־חזור - מה שהופך אותו לחוליה החזקה פחות ביצירה. אין הדבר אומר שהוא אינו מעניין או סוחף, אך לא מתרחשת בו האלכימיה שמתקיימת בשני החלקים האחרים.
העמדתו של סיפור הצעירים המסופר בגוף ראשון רבים עטוף באווירה חלומית עד מסויטת אל מול סיפור הקמפיינרים, הנמסר כתכתובת שנונה ומרובת פנים בין העובדים והשותפים בחברה, יוצרת מראה אכזרית בין הזעם, הייאוש ורוח הנעורים של המהפכנים ובין השובע, הניוון והסטייה של המצליחנים. אך בה בעת יש בסיפור הזה רמיזה לאירוניה שמקננת בשתי העמדות הללו גם יחד.
כמות המידע העצומה שמשמשת בסיס למהלכים העלילתיים של ברעם - מזימות בינלאומיות, נקודות ציון היסטוריות, אישים מציאותיים ומדומיינים - מתועלת בקלילות ובגמישות לצורך הנעת העלילה המפותלת, ופורסת אט אט את המאוויים, את החולשות ואת הסתירות של הדמויות, שניכר כי נכתבו בתשוקה, ורישומן ממשיך ומפעפע גם עם תום הקריאה.
לעומת ההישג הספרותי הזה, הקריאה בחלק שעוסק במנצור מעוררת לעיתים חשק להסיט לצדדים את שפע המידע שמומטר, ולהקשיב למה שיש לדמויות לספר. יותר מזה: נראה שכשברעם מרשה לעצמו להסתכן, להתפרע עם נקודות המבט, עם אמצעי המבע ועם נבכי הנפש האנושית - הוא חד יותר, אכזרי ואמפתי יותר, מאשר כשהוא הולך, כביכול, על בטוח.
ובכל זאת, שלוש העלילות חוברות זו לזו ויוצרות שלם הגדול מסך חלקיו, בעיקר כיוון שהרומן פורט על העצבים החשופים שנוגעים בכל אחד מאיתנו: גל המחאות העולמי, על הצלחותיו וכישלונותיו, הביא בצידו מודעות מתגברת על אודות אשליית הכוח של יחידים, הסבורים כי אם יקישו במקלדת בעוצמה יצליחו לשנות סדרי עולם. למעשה, כידוע, רוב המהלכים המהפכניים, על אחת כמה וכמה בישראל - נוכסו ושיחקו לידי גורמים אינטרסנטיים, ונוצלו לטיפוח המערכות הקיימות. מאידך, בעולם פוסט־מודרני, אפוקליפטי וחרדתי ממילא, החשש מעוצמת הזעם שעלול להתפרץ כלפי "השיטה" והשלכותיה ההרסניות מעורר חרדה עמוקה יותר מתחושת אי הנחת ביחס לסדר הקיים.
האמביוולנטיות הזו, שברעם מיטיב לשים עליה את אצבעו, קיימת לאורך הרומן כולו ומיתרגמת לפעלתנות קדחתנית, למאבקי כוח בלתי פוסקים אשר תחתם משתרעת תחושה של חידלון עמוק, של אובדן דרך ושל התפוררות איטית אך עיקשת. המעבר התזזיתי לאורך הרומן כולו בין דמויות, זמנים, מרחבים ונקודות מבט, בין שיכרון הכוח של היחיד ואוזלת ידו מול המערכות המורכבות והדורסניות, מייצר תחושה של משבר זהות גלובלי.
הנקודה שממנה שואב הרומן את כוחו היא הניסיון לשאול, דווקא בעולם של מסיכות בלי פנים, ומתוך אותה תחושה של נזילות וזרות, שאלות על אודות האמת הפנימית ועל ערכי היסוד המבנים את נפשו של אדם. לא לחינם צצים פה ושם ציטוטים של בלזק, שתהה על קנקנה של התודעה האנושית מבעד לבחינה של מבנים חברתיים סבוכים. ההתעקשות לעסוק בתמות מודרניסטיות בתוך מסגרת פוסט־מודרניסטית קיצונית, מייצרת מתח מתמשך, מעניקה לרומן את עומקו והופכת את חוויית הקריאה לתובענית ולמהנה גם יחד. כך שלפעמים היומרה משתלמת.
צל עולם / ניר ברעם עם עובד, 484 עמ'
