אנחנו לא ערבים - אנחנו ארמים

פאדי יעקב בן השש, תושב גוש חלב (ג'יש), מחזיק ביד לחמנייה עם שוקולד. כשהוא מדקלם בעל פה קטע בארמית זה נשמע מוזר: לא רק כי קשה למצוא היום בני שש הבקיאים בשפה הארמית, אלא גם כי לפי ההגדרה הישראלית המקובלת, פאדי הוא ערבי. "אבון את בשמיא נתקדש שמך, תיתיי מלכותך, נהווי צביונך", מדקלם פאדי, ממולל את הלחמנייה ביד נבוכה. מתברר שמה שנשמע כמו חלקים מהקדיש היהודי או ממזמור השבת המפורסם "יה ריבון עולם ועלמיא", הוא בכלל תפילה נוצרית.

פאדי משתתף ב"קייטנת הארמית 2013", שמתקיימת זו השנה החמישית בין עתיקות גן לאומי ברעם שבגליל, תחת הר הלבנון הירוק. על גב חולצת הקייטנה שלובשים חמישים החניכים משורטטות אותיות בארמית על כל גלגוליה - מהכתב העברי העתיק ועד "הכתב הקדוש", הארמית שבה נכתבו ספרי הקודש של הנצרות במזרח התיכון. אנחנו לא בשנת 40 לספירה, ובכל זאת מסתובבים סביבי ילדים חמודים שאומרים זה לזה בארמית צחה "תא ניזל אל חנותא" (בוא נקפוץ לכנסייה), או "הב לי גלידה" (תן לי גלידה; "גלידה", מתברר, היא בכלל מילה בארמית).

כל תלמיד ישיבה שירים את ראשו מדפי הגמרא ויגיע לכאן יוכל לנהל שיחה ארמית ערה עם ריאד, מרון ופאדי. כל אותם ביטויים שמוכרים לנו מפסקי דין, ממכתבים רשמיים או מהפולחן הדתי קמים כאן לתחייה בין השוקו־לחמנייה למשחקי הכדור, בתוך משפטים המתנגנים בטבעיות. צירופים כמו ריש גליי, מאידך גיסא, עורבא פרח, רחמנא ליצלן, סגי נהור, בעידנא דריתחא, דזבין אבא בתריי זוזיי חד־גדיא. גם מי שאינו בן בית בין דפי הגמרא מכיר מילים וביטויים ארמיים שחדרו אל העברית עד שהפכו לחלק ממנה: גושפנקה, פרהסיה, אדרבה, בזעיר אנפין, טבין ותקילין, בדחילו ורחימו, מרעין בישין, תרתי משמע, נכסי דלא ניידי ועוד רבים.

קייטנת הארמית היא סעיף קטן בתוך התעוררות חדשה של אלה המבקשים את זכות ההגדרה העצמית כבני הלאום הארמי. הם רואים עצמם נצר לארמים הקדומים, שחיו באזור הסהר הפורה לפני כ־3,000 שנה, ובשנים האחרונות הם מעצימים את שימור התרבות והשפה הארמית, שהיו נחלת כוהני הכנסייה בלבד.

אשורי זה דווקא לאום בארץ

על פי ההגדרה הרשמית, המרונים הם בני הלאום הארמי שמשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מרונית. מדובר באחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות בלבנון. בישראל מתחלקים דוברי הארמית לשלוש עדות נוצריות: כעשרת אלפים ארמים מרונים (2,000 מתוכם אנשי צד"ל לשעבר), כ־1,500 ארמים אורתודוקסים (הרשומים היום במשרד הפנים כבני הלאום האשורי), וכ־500 איש המשתייכים לכנסייה הקתולית. הארמים מתגוררים בעיקר בגוש חלב, אך יש קהילות קטנות גם בחיפה, בנצרת, בעכו ובירושלים.

טבלת הלאומים של משרד הפנים הישראלי כוללת כ־135 ערכים. יש שם, בין השאר, דרוזי, שומרוני, ארמני, צ'רקסי, אפילו אשורי. אין ארמי. בתחילת השנה הגישו כמאתיים ראשי משפחות, נוצרים מרונים תושבי ג'יש, בקשה למשרדי מרשם האוכלוסין בצפת להירשם כארמים. הם סורבו, כצפוי; הלאום הארמי אינו חלק מטבלת הלאומים הקיימת, ורק שר הפנים יכול להורות על הוספתו.

בסוף חודש מאי פנו אנשי הקבוצה לשר הפנים, גדעון סער, וביקשו ממנו לבצע את השינוי, בין השאר מתוקף חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "אנו חרדים לשמירת הצביון הייחודי לנו", כתבו. "אנו מוגדרים כארמים בספרי ההיסטוריה והקודש שלנו ושל עמים אחרים, כולל במסמכים מהארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ובעיני עצמנו, כמובן, במשך מאות ואלפי שנים. אולם למדינת ישראל, משום מה ובאופן בלתי מוסבר, קשה להכיר בנו כבני לאום נפרד. עניין זה הוא בנפשנו, ואין הוא שוני סמנטי. הגדרת השייכות הלאומית היא עניין עקרוני, והתכחשות לזהות זו היא פגיעה בכבודנו. תנו לנו את מה שאתם מאפשרים לדרוזים ולצ'רקסים". סער לא הגיב לפנייה. 

בתחילת השבוע, במסגרת "הפורום לגיוס העדה הנוצרית", נפגשו נציגי הארמים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והעלו בפניו את דרישתם לשינוי מרשם הלאום. אם לא תהיה התקדמות בקרוב, הם מתכוונים גם לעתור לבג"ץ.

"אבותייך ואבותיי ארמים, יש לנו שורשים משותפים", אומר לי שאדי חלול־רישא (38), יו"ר האגודה הארמית בישראל, ממובילי המהפכה ומיוזמי הדרישה לשינוי מרשם הלאום. הוא אב לשניים, איש הייטק, שירת כקצין בצנחנים, ערבי על פי משרד הפנים. "רחל ולאה, אמהות העם היהודי, הן בנותיו של לבן הארמי. הוא אמנם היה נוכל ורמאי, אבל לא כל הארמים היו כמוהו. יש ארמים שנהיו יהודים טובים. אברהם הגיע משבט ארמי בארם נהריים. הוא היגר משם כי הם היו פגאנים, והוא קרא לאמונה באל אחד. מאוחר יותר, אותו שבט בדיוק קיבל על עצמו את הנצרות מידי תלמידי ישוע. איך תלמידי ישוע מנצרת דיברו עם אנשי ארם נהריים? היתה להם שפה משותפת: ארמית. ישו דיבר ארמית. כשמוסלמים מחצי האי ערב השתלטו על האזור, הם הפכו את הערבית לשפה רשמית, ובתוך שני דורות הארמית נמחקה. מי ששימר אותה היו כוהני הדת בכנסיות".

שאדי הוא אליעזר בן יהודה של הארמים: עם בנו ארם בן השלוש וחצי הוא מתעקש לדבר בארמית בלבד. וכשארם מבקש "אבא, זבן לי לחמא" (קנה לי לחם), זה נשמע טבעי וברור. "אם הוא במקרה עובר לערבית, אני אומר לו 'אני לא מבין אותך', ואז הוא חוזר לארמית". שאדי חולם על היום שבו כל ילדי הכפר ידברו בארמית באופן טבעי בזמן משחק, שיחה, אפילו במריבות.

קפיצה אחורה בזמן: 1500 לפני הספירה. הארמים, עם שמי, שהתפרש באזורים שהיום הם טורקיה, איראן, עיראק, סוריה, לבנון וישראל, מכוננים תרבות שמשפיעה על המזרח הקרוב. המסורת המקראית מספרת על קרבת דם בין אבות האומה הישראלית לבין הארמים: אברהם אבינו, רבקה - אחותו של לבן הארמי - ובנותיו רחל ולאה. שמות הערים באזור שהשתמרו עד היום מהדהדים את הנסיכויות הארמיות הקדומות: "ארם צובא", "ארם דמשק", "פדן ארם", "ארם נהריים". המרכז הארמי היה בבבל, איראן של ימינו.

אף שלא שלטו באימפריה או במסגרת מדינית אחת לכלל הארמים, השפיעו הארמים על עמים אחרים: על האשורים, על הבבלים ועל עם ישראל. האלפבית העברי שאנו מכירים היום הוא התפתחות של הכתב הארמי. גם לאחר כיבושי אלכסנדר מוקדון וייבוא היוונית, שמרה הארמית על מעמדה כשפה השכיחה ביותר בלבנט. במזרח התיכון ובמרכז אסיה היא נחשבה ל"לינגואה פרנקה", שפה המשמשת גשר בין דוברי שפות שונות, בעיקר לצורכי מסחר ודיפלומטיה. גולי בבל ששבו לארץ ישראל בתקופת בית שני החדירו את הארמית כשפה פופולרית ביהדות, ובה נכתבו ספר דניאל וחלקים מספר עזרא, וכן התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. הכנסיות היוונית־אורתודוקסית, היוונית־קתולית והמרונית שימרו את הארמית בתפילות ובספרי הקודש עד ימינו.

עם הכיבוש הערבי במאה השביעית החלה האוכלוסייה במזרח התיכון להתאסלם ולעבור בהדרגה לדבר ערבית. הארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. קהילות המדברות ארמית כשפת אם השתמרו עד ימינו בעיראק, באיראן, בטורקיה, בסוריה, בגאורגיה ובארמניה - כחצי מיליון דוברי ארמית בעולם, רובם בדיאלקט מזרחי. זהו הניב שבו נכתב התלמוד הבבלי, והוא נחשב לשפה הספרותית. רבים מהיהודים יוצאי כורדיסטן (קהילת נאש דידן) שומרים על השפה הארמית גם בימינו. אנשי גוש חלב דוברים את הארמית הסורית - ניב כמעט זהה לארמית הגלילית של התלמוד הירושלמי, אבל המבטא שונה.

"התרבות שלך היא ארמית", אומר שאדי. "התת־מודע של כל יהודי כולל תשתית ארמית: קדיש, כתובה, גמרא". הוא מחזיק מולי שקל ישראלי חדש ושואל: "מה כתוב כאן?" אני לא יודעת לקרוא את אותיות הכתב העברי העתיק, והוא מתגעש: "את יהודייה ואת לא יכולה לקרוא את זה?" שאדי קורא לאחד הילדים המשתתפים בקייטנה וזה קורא בקול את הכתוב על השקל: "יהד".

שמות האותיות בארמית המזרחית דומים מאוד לאותיות העבריות: אולף, בית, גומל, דולת. 22 אותיות, הנכתבות מימין לשמאל. "אם אני לומד אנגלית, למה שלא אלמד את השפה שבה צמחו השורשים שלי?" שואל ריאד בן ה־18.

על פי ההערכות, יש בעולם כעשרה מיליון מרונים. הם רואים עצמם ארמים, אף שרק מיעוטם, כחצי מיליון איש, משתמשים בארמית כשפה המדוברת. רובם חיים בברזיל ובדרום אמריקה. בקמשלי שבסוריה, לא רחוק מהגבול עם טורקיה, מתקיים בכל שנה פסטיבל לספרות ארמית. בשבדיה, שבה ריכוז לא מבוטל של נוצרים מרונים מהגרים, נרשמו עשרות אלפים כארמים במרשם המדינה. בשבדיה יש אפילו שני ערוצי טלוויזיה בלוויין שמשדרים חדשות, בידור וספורט בשפה הארמית. ערוץ טלוויזיה ארמי נוסף משדר מהאזור הכורדי בעיראק. גם האו"ם מכיר בלאום הארמי.

עזרו להבריח מעפילים

קשה להימנע מההקשר הפוליטי: הרצון להיבדל מההקצנה של ערביי ישראל ומהמגמה הפרו־פלשתינית עולה שוב ושוב בשיחות עם המרונים מגוש חלב, אם כי חלקם חוששים מהזדהות פומבית עם המדינה. האיומים על חייו של הכומר גבריאל נדאף, שקורא לנוצרים להתגייס לצה"ל, הגיעו גם לכאן; זאת הסיבה שכמה מהמרואיינים לכתבה ביקשו לא להזדהות בשמם.

למשל מ'. הוא עומד להתגייס בקרוב ליחידה מובחרת בצה"ל. בשנה החולפת למד במכינה הקדם־צבאית בני ציון בתל אביב, מכינה משותפת לדתיים וחילונים, ושקד על דפי הגמרא עם חבריו הדתיים. "הבנתי הכל, אני מכיר את זה מהבית. היה איתי בחדר חבר דתי שבכל בוקר בירך אותי ב'צפרא טבא', ואני עניתי לו באותן מילים אבל במבטא שלנו, 'צפרו טובו'. חברים שלי, שרצו להתקבל למודיעין, תירגלו איתי את הערבית שלהם. בלשכת הגיוס שאלו אותי לאן אני רוצה להתגייס. אבא שלי שירת בסיירת, וגם הבן שלי ישרת". 

לא כל תושבי גוש חלב רואים את מגמת הגיוס בעין יפה. 40 אחוזים מהתושבים הם מוסלמים, והמרונים מספרים שזריקת רימונים לעבר בתיהם של מתגייסים הפכה לתופעה שכיחה. ראש המועצה המקומית, אליאס אליאס, הוא אמנם נוצרי, אך מזוהה דווקא עם הזרם הפן־ערבי. לטענת המרונים הוא מצר את צעדיהם. "אני מתנגד להכרה בלאום הארמי ומתנגד להקמת מרכז למורשת הארמית", אומר אליאס בתגובה, "אנחנו שייכים לעם הערבי, וכך זה צריך להישאר".

הברית בין המרונים לתנועה הציונית נכרתה עוד בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. המרונים סייעו להבריח לארץ, דרך לבנון, מעפילים, ניצולי שואה וניצולים מהפרעות בסוריה. ב־1939, בזמן המאורעות, העבירו אנשי ברעם המרונים ליהודי צפת אספקת מזון על גבי חמורים. ערב קום המדינה נחתם הסכם בין דוד בן־גוריון לפטריארך הארמי מרוני ערידה: המרונים גויסו לצה"ל במסגרת גב"ס (גיוס בלתי סדירים), והיתה אפילו יחידה מרונית שקיבלה נשק ונעליים צבאיות, אך חייליה לא נחשבו רשמית לחיילי צה"ל, אף שצה"ל אימן אותם ופיקד עליהם. במלחמת העצמאות הם פעלו בעצמם מעבר לקווי הגבול כדי לסייע לצה"ל. צבא דרום לבנון סייע לצה"ל ברצועת הביטחון ממלחמת לבנון הראשונה ועד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. רוב מפקדיו ולוחמיו היו נוצרים מרונים.

מאז קום המדינה מנסים רבים מהנוצרים המרונים להירשם כבני הלאום הארמי. "אבא שלי, סבא שלי, ואבא של סבא שלי ניסו ולא הצליחו", מספר שארל יעקב (56). "בטופסי הרישום הם מילאו בסעיף הלאום 'ארמי', אבל הפקידה שמה על זה איקס וכתבה 'ערבי'. פקידת מרשם האוכלוסין בצפת היא עצמה יהודייה ששורשיה בלוב, דוברת ערבית שוטפת. אם מבחינתה אני ערבי רק בגלל השפה הערבית, אז גם היא ערבייה".

"גם אנחנו היינו מיעוט נרדף, וסייענו לכם, סיכנו את חיינו בשבילכם", אומר אחד מחברי הקבוצה המרונית בגוש חלב, שביקש להישאר בעילום שם. "אנחנו בעלי ברית שלכם. אז איפה הכרת הטוב? ההכרה בלאום הארמי היא חוב מוסרי של היהודים ושל מדינת היהודים כלפינו. אם אתם רוצים לכונן כאן עם 'גאון ונדיב ואכזר', כדברי ז'בוטינסקי, אנחנו אלה שאתם צריכים להיות אליהם נדיבים, לא אכזרים".

שארל, בעליה של סוכנות ביטוח בצפת, הוא פסיפס של זהויות ושסעים. "האזרחות שלי ישראלית, הדת שלי נוצרית, העדה שלי מרונית, והלאום שלי ארמי", הוא אומר במבטא ישראלי. לפני חמש שנים ניערו הוא וחבריו את ספרי הקודש הנוצריים ויצאו להחזיר את הארמית לרחוב. "בתור ילדים השתמשנו בארמית בתפילות בכנסייה, אבל לא הבנו את המילים. יכולנו לזמר את השירים בעל פה, בלי לדעת מה אנחנו אומרים. לפני עשרים שנה הכנסייה החליטה לקרב את הטקסטים לצעירים ותירגמה את השירים לערבית, כדי להנגיש אותם. התחילו לשיר את המזמורים באותו לחן, אבל בשפה הערבית. זאת היתה טעות. בכייה לדורות. במקום לחזור למקור וללמוד ארמית, נכנעו לערבית ולא העצימו את המורשת שלנו.

"אנחנו מנערים את האבק מההיסטוריה. צוחקים עלינו, הנוצרים, שאנחנו האשכנזים של הערבים, אבל למדנו את ההיסטוריה של כל העמים האחרים, חוץ מההיסטוריה שלנו. היום הילדים לומדים על מקורות הארמים, מנהיגים בעבר, מתרגלים לדבר בארמית. הקשישים שלנו מתמלאים גאווה".

"מגיעה לי זכות ההגדרה העצמית", אומר שרביאל יעקב (47). הוא בעל תואר שני במדעי השפה הגרמנית ובמדעי המחשב ועובד בבית ההארחה "פילגרים האוס" שליד הכנרת, שמפעילה עמותת נזירים גרמנים. לפני שלוש שנים התחיל ללכת עם אשתו לקורס ערב בארמית, ומאז נדבק בחיידק. "אני דובר גרמנית אבל אני לא גרמני, נכון? אז למה המדינה כופה עלי להירשם כערבי? לנו ולערבים יש תרבות שונה, זיכרון היסטורי שונה, מוסיקה שונה. איך החליטו הפקידים שאנחנו אותו עם? רק בגלל השפה הערבית? זה רק אלמנט אחד מבין רבים להגדרת זהות".

"כשלאדם יש תחושה חזקה שהוא שייך ללאום אחר, אי אפשר לעמוד מולו עם אדמיניסטרציות ולהגיד לו 'אתה ערבי'", אומרת עו"ד יעל כץ מסטבאום, שאמורה להגיש את העתירה בשם אנשי גוש חלב. "למה מדינה צריכה לכפות על מישהו שייכות? ממה הם פוחדים?" כץ מסטבאום, אגב, היא שהגישה ב־2011 את עתירתו של יורם קניוק ז"ל, שביקש להירשם כחסר דת במרשם האוכלוסין - וניצחה.

"אנחנו מזדהים עם המדינה"

ב־2008 הקימו שאדי חלול־רישא ואחיו אמיר את העמותה הארמית־נוצרית בישראל. שאדי מפעיל את מרכז המבקרים הקטן ועורך סיורים מודרכים על המורשת הארמית. ב־2008 זכו גם להכרה ממשרד החינוך, וקיבלו אישור ללימודי ארמית בבית הספר היסודי בג'יש - שיעורי העשרה הזוכים להשתתפות נלהבת של תלמידים מכל הכיתות. גם המדרשה הצמודה לכנסייה מלאה מפה לפה במבוגרים, מרונים מגוש חלב שנרשמו לקורסי ערב ללימודי ארמית.

ב־2009 הצליחו שאדי וחבריו לקבל את חתימותיהם של כמעט כל חברי הכנסת במפלגות הציוניות על הצעת חוק של ישראל חסון (קדימה) ויריב לוין (ליכוד) להכיר במיעוט הארמי בישראל כלאום ולהקים מרכז למורשת הארמית בישראל. ההצעה הובאה להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה אולם נבלמה בידי שרת התרבות לימור לבנת. לוין גם פנה לשר הפנים דאז, אלי ישי, בבקשה להוסיף לטבלת הלאומים את הלאום הארמי. ישי השיב שיבחן את העניין, אך לא שינה דבר.

בספרייה הביתית של שאדי, ליד מפות היסטוריות של המזרח הקדום, נחים זה לצד זה ספר סיום מסלול של הצנחנים, ספרים בעברית על תולדות עם ישראל, ספרי קריאה בערבית וספרי לימוד לשפה הארמית. האחרונים מודפסים בקהילה הארמית בשבדיה ונשלחים לארץ. רוב הספרים ללימודי ארמית מודפסים דווקא בלבנון, אך משם אי אפשר לייבאם לישראל.

בהתלהבות גדולה הוא פורש בפניי עוד ועוד מסמכים, עדויות ומחקרים היסטוריים, מראה לי את החותמת של הארכיון הציוני על המסמכים. ב־1942 כתב ד"ר אדמונד מאיר כי היהודים והנוצרים הארמים משתייכים לגזע משותף. ב־1937 נכנסו מעפילים יהודים לישראל דרך לבנון, בסיוע המרונים. ב־1954 כתב דוד בן־גוריון למשה שרת כי יש "לעשות הכל בזריזות ובמלוא הקיטור" כדי לפעול להקמת מדינה מרוניסטית ידידותית בהר הלבנון: "הכסף מוכרח להימצא, אם לא מהאוצר אזי מהסוכנות. לשם מטרה כזו מותר לתלות על קרן הצבי מאה אלף דולר, חצי מיליון, מיליון - ובלבד שיקום הדבר". 

הוא מכניס אותי אל משרדי הכנסייה של גוש חלב, כנסיית ענק שבה אלף מקומות, שמתקיימים בה פסטיבלי מוסיקה וקונצרטים מרשימים. בארון צדדי פשוט אני נתקלת באחד המחזות המדהימים שראיתי: עשרה ספרי קודש בני יותר מ־500 שנה, אוצר תרבות, מונחים על מדף מאובק. סידור תפילה בארמית, תנ"ך בארמית, הברית החדשה. מה שהיה אמור להיות משומר על ידי המדינה בהיכל הספר בירושלים נאכל על ידי שיני הזמן בחדר הקטן בגוש חלב. הכריכות הרוסות ושחוקות. הדפים מתפוררים במגע אצבע, כמו כנפי פרפרים. שימור ספרים באופן מקצועי עולה כ־25 אלף שקלים לספר. עשרת הספרים מחכים למימון, ובינתיים כמעט מתפוררים לאפר. 

שאדי פותח את הספרים, ואותיות שנכתבו בדיו ונכרכו בחוט לפני 500 שנים, נפגעות מאור השמש. הדפים ממוספרים בשיטה העברית - מא' עד י', ואח"כ י"א עד כ', וכן הלאה. סימני הניקוד דומים לעברית. על הכריכה הפנימית של אחד הספרים כתוב: "שייך לכהן הדת הלבנוני, משרת כנסיית ברעם". טקסט מראשית הנצרות, המופיע באחד העמודים הראשונים, מזכיר את הצליל התלמודי: "שמעא גבריא בני ישראל, שמעא מיליא דיהושע". 

קייטנת הארמית מתקיימת בכל קיץ בעיבורו של אחד הסמלים המרכזיים של הכאב המרוני: בגן הלאומי ברעם, בין שרידי בית הכנסת העתיק והכנסייה העתיקה - וסמוך לחורבות הכפר הנוצרי ברעם. צלקת שוקקת חיים, שבחוצותיה משחקים עשרות ילדים בכדור מחניים. על קיר אחד המבנים העתיקים תלו שלט בערבית ובארמית: "כפר ברעם, ג'יש, כולנו ארמים". המדריכים בקייטנה הם סטודנטים ובני נוער שעברו השתלמות מיוחדת. שניים מהם מתנדבים בשירות לאומי, ויש כאן גם מג"בניק בחופשה. כולם חיים בתוך זהות מרובת פנים, מרובת זיכרונות. כבר שלושה דורות הם נושאים את מפתחות הבית בברעם כאילו עזבו אותו אתמול.

אבל, הם מבקשים להדגיש, הסיפור שלהם אינו חלק מדרישת השיבה הפלשתינית או מהדיון בסוגיית הפליטים. ברעם, שעל אדמותיו יושבים היום קיבוץ ברעם ומושב דוב"ב, היה כפר ארמי נוצרי שהתקיים במקום במשך כ־370 שנה, ותושביו הגיעו מהר לבנון לאחר התנכלויות השלטון הממלוכי. שמו של המעיין הסמוך לכפר, "עין צפרא" (עין הבוקר), מרמז על הקשר הארמי למקום. במלחמת העצמאות פינה צה"ל את 700 תושבי הכפר למחנה זמני בגוש חלב. 500 אנשי הכפר הסמוך איקרית (נוצרים יוונים־

אורתודוקסים) פונו לכפר ראמה. נציגי הממשלה הבטיחו למפונים כי יוכלו לשוב לכפריהם כעבור שבועיים, וכי הוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ומדאגה לשלומם. תשעה חודשים מאוחר יותר, בתגובה לתביעתם למימוש ההבטחה, כתב להם שר המיעוטים בכור־שלום שטרית: "אנא התאזרו בסבלנות". עד היום הם מתאזרים בסבלנות.

"הפלשתינים מנצלים את הסיפור שלנו באופן ציני", אומר שאדי בזעם, "הם קושרים את החזרה שלנו לברעם עם זכות השיבה של מיליון פליטים. אבל אנחנו לא לחמנו נגד צה"ל ב־48' אלא סייענו ליהודים. הם אחים שלנו ולא אויבים. שלא יחברו אותנו למאבק הפלשתיני. אנחנו ידידים לישראל לא פחות מהדרוזים. הפנייה לשר הפנים מחברת את הצעירים לעצמם, ללאום שלהם, במקום שיתחברו לנרטיב שמדבר על השמדת יהודים שהם נדחקו אליו. אנחנו לא נגד היהודים ולא נגד הערבים. תנועה כזו יכולה לגרוף את כל הרחוב הנוצרי, שרובו רוצה לחיות בדו־קיום עם העם היהודי".

"המדינה עשתה טעות טיפשית: כשמכריחים אותנו להיות חלק מבני הלאום הערבי, דוחקים אותנו לצד השני", אומר שארל יעקב. "הרי לא הגענו מחצי האי ערב. אבות־אבותיי באו מפה. המוסלמים והערבים הם הכובש. 1,400 שנים של כיבוש ערבי לא הצליחו להפוך אותנו לערבים - ומדינת ישראל הצליחה. אנחנו מבקשים מגדעון סער להראות לכל העולם שישראל יודעת להכיר בזכויות המיעוטים שחיים בה. עשו לנו עוול, ומה שאנחנו מבקשים לא מתנגש עם הערכים של מדינת ישראל אלא תואם אותם".

"אני מתקומם נגד הרישום שלי כערבי, כי אני לא ערבי", מוסיף אחד מחברי הקבוצה. "אנחנו מזדהים עם המדינה ורובנו מתגייסים לצה"ל או לשירות לאומי מרצוננו. הגיוס קשור להיותנו אזרחים נאמנים, שאוהבים את ישראל ורוצים להיות חלק ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת שמגינה עלינו ושנוכל לחיות בה בכבוד ובחירות. בתנועה האיסלאמית ובתעמולה הערבית לא אוהבים את המגמה שלנו, אבל אנחנו נדאג לשקם את היחסים שנהרסו בין העמים האחים, הארמים והעברים".

"אם קשה להם להוסיף לאום לטבלת הלאומים, אני מעדיף שיכתבו לי 'חסר לאום' מאשר 'ערבי'", מוסיף שאדי. "הלאום הערבי לא שייך לי. זה כמו שתגידי שאין הבדל בין רוסי לאוקראיני. יש להם שפה משותפת, אבל מדובר בלאומים שונים לגמרי".

שאדי עומד איתי על גג אחד המבנים באתר העתיקות בברעם. כאן הוא חולם להקים מרכז תיירותי על בסיס הסיפור הארמי. "זה ימשוך צליינים בהיקף אדיר. הגליל יזכה במתנה, אטרקציה לתיירות הדתית. ארמית היא השפה שבה דיבר ישו. במקום לדבר על 'ג'יזוס לנד' אפשר לדבר על 'ג'יזוס לנגוויש'. אפשר לשווק לנוצרים סדנאות בארמית, מחנה לימודים לשפתו של ישו".

מה יקרה כשתקבלו תשובה חיובית ממשרד הפנים?

"באותו יום נוציא שיירה של אוטובוסים למשרד הפנים, שיעשו לנו את השינוי בתעודות הזהות".

ואם לא?

"אנחנו הולכים עד הסוף. לא נוותר. נוציא תעודות זהות משלנו ונסתובב איתן". 

emilya@israelhayom.co.il

*   *   *

תגובת המדינה

רשות האוכלוסין: "אי אפשר להסתמך על הגדרה עצמית"

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה לכתבה כי "רשימת הלאומים המוכרים כיום בישראל דומה לרשימה הקיימת בשאר מדינות העולם, למעט חריגים בודדים, דוגמת הלאום היהודי או הלאום הערבי. קיימים מקרים בודדים שבהם נרשמו בשנותיה הראשונות של המדינה לאומים שאינם מוכרים כיום, והרישום הראשוני של הלאום במרשם האוכלוסין נעשה על סמך הצהרות המתפקדים בלבד.

"שינוי ברשימת הלאומים או הוספת לאומים חדשים נעשים בהתאם להכרה הבינלאומית ולשינוי רשימת המדינות, כפי שנעשה, למשל, עם פיצולה של בריה"מ לשעבר. הכרה בלאום לא יכולה להסתמך על הגדרה עצמית או על תחושה סובייקטיבית. להכרה בלאום נוסף, שלא בעקבות הכרה בינלאומית, יכולות להיות השלכות רחבות במישורים שונים, מעבר לשאלת הרישום במרשם האוכלוסין".

ממשרד הפנים נמסר: "השר סער טרם נדרש לסוגיה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו