"בית", אומר רֵע, הגיבור בעל יצר ההרס העצמי של "חובות אבודים", "זו חירות; קטנה אבל מהותית". ואכן החירות הזו, שהפכה כפי שהוא מגדיר "לתשוקה הגדולה של הציוויליזציה המערבית" - הגם שהיא שואבת ופולטת מתוכה בו בזמן נחמה ואי־שקט - היא החיזיון המעורפל שמלווה את קריאת הרומן החדש של איריס לעאל. יותר מנוכחותו של הבית דווקא היעדרו הוא שבולט: רֵע, בן זוגה המצליחן של הגיבורה המספרת, הוא אשף נדל"ן שיודע ללהטט בין נכסים ולזהות שכונות "נכונות" בלונדון, אבל בכמיהה ובחיפוש אחר בסיס־אם לנפשו שלו הוא נוחל כישלון מהדהד.
"חובות אבודים" הוא צו שעה תרבותי־חברתי, תגובה שכבר מזמן היתה צריכה להתנסח מהספרות הישראלית למציאות החדשה שאחרי המשבר הכלכלי של 2008. זו מציאות מרובדת; מאחורי איומים דיסטופיים, מדדים בקריסה ומיליארדים שנמחקים ברפרוש מחשב, נמצאת בורגנות שמתקרבת לגבול האסור. זרמים אוניברסליים של טרור וגלובליות, משובטים בכוחות כלכליים אדירים, מזדחלים בתחכום לתא המשפחתי החסין לכאורה, והחורבן שהם ממיטים בו מותיר רק פתח קלוש לגאולה, כזו שמגיעה דרך הביבים.
לעאל, שכבר שנים שומרת על התכתבות ביקורתית עם הזרם המרכזי של הספרות העברית, נוטלת את השליחות החברתית הזו ללא מורא או רגשי נחיתות. אם ב"אש בבית", הרומן הקודם שלה, היא הצליחה לתאר את התפוררות הסולידריות ואת הניכור בין בני המהגרים בישראל, ברומן הנוכחי היא מסירה את המסיכה הלוקלית השקרית שישראלים רבים נהנים לעטות על פניהם בצוק העיתים העולמי. המגדלים הנופלים, ההפגנות האלימות, הברוקרים הדומעים, מרכזי הקניות מוגפי התריסים - המחזות הללו, שריצדו בשנים האחרונות מכל מסך אפשרי, מזכירה לעאל, הם ניסוח מדויק של תודעה חרדתית נטולת גבולות גיאוגרפיים.
ב"חובות אבודים" עושה לעאל שימוש מיומן במרחב ובדמויות שכבר הופיעו אצלה בעבר, בנובלה "המשפחה" שראתה אור בשנת 2001. מרסי (מרסל) המספרת, ישראלית, שוקעת לחיים ריקניים ותלותיים למדי בלונדון של תחילת העשור הקודם עם בן זוגה, רע, יזם נדל"ן שרוכב בגאון על הבועה - מזהה וממנף, מהמר וגוזר.
כמו בדמויות נשיות (ומזרחיות) קודמות ברומנים של לעאל, גם מרסי היא מופת של כישלון פמיניסטי, תוצר של ילדות מעורערת וחוסר פרקטיות משווע; הביטחון הכלכלי שבן זוגה מספק לה הופך אותה לנרצעת, ולמרות חריפותה האינטלקטואלית כעורכת ספרים בעלת מבט אינטרוספקטיבי - מול בן זוגה היא כמעט שקופה. "הנכות המיוחדת שלי היא נכות של חיה שהתרגלה לחיים בכלוב", היא מעידה על עצמה, "תשוקת החירות שלה כה רצוצה שהיא אינה מבחינה אפילו שהדלת פתוחה".
הסביבה הקרובה למרסי ורע - אחיו של רע, גלעד, שנישואיו מתפרקים לאחר שהוא מתאהב ברדא, פליטה לבנונית שחיה בלונדון, ולבסוף חוזר לישראל ומשתקע ביישוב שאנטי בגליל; צ'אז, סופר יהודי־לונדוני שמעריץ את מרסי, העורכת שלו; ואליסון לויד, אלמנתו של סופר הילדים הנודע ארתור ס. לויד שמורישה למרסי את עיזבונו - אינה רק תפאורה לעיבוי העלילה. דרך הדמויות הללו מצליחה לעאל לייצר אורגניזם אנושי חברתי, שעומד בפני כליה כשהעולם משתנה.
"בשעות המוקדמות של הבוקר שבין 29 ל־30 בדצמבר 2008, שלושה חודשים לפני קריסת כלכלת העולם, הייתי שקועה בשינה", מספרת מרסי בפתח חלקו השני של הרומן. מאותו רגע, כמו מתוך הערות שנכפתה עליה בעל כורחה (ולמעשה על המערב כולו), נוצרת תנופה אדירה של עלילה במורד חייהם של הגיבורים: רע אינו עומד בהחזרי המשכנתאות שנטל על הדירות שבהן השקיע ומרוקן את חסכונותיו, ומרסי, ששבה לתל אביב בעקבות משרה טובה בבית ספר לכתיבה ולראשונה מפגינה עצמאות כלכלית ומחשבתית, נחרדת מאפשרות של שיבה לחסותו המגוננת של בן זוגה. הבתים שהם חרכו בלונדון נראים עתה כנוסטלגיה רחוקה, לפתע גם מנה במאה ושמונים שקלים במסעדה היא נושא לדיון.
המדרון הזוגי שאליו נקלעים רע ומרסי מתואר לעילא בפרק סוחף ולא ארוך במיוחד, שבו מפורק חטא הגאווה הקפיטליסטי לחתיכות; בולמוס הרכישה של רע נעצר, ההלוואות הופכות למפלצות בחשיכה, הבנק הידידותי לזר ומתנשא. כפתרון מיידי ונזיל נאלץ רע לבצע מהלך עם השלכות פליליות. במהרה הניכור, הנושים והעובדים מביסים אותו, הוא צונח על המיטה בתל אביב לצד מרסי, באמצע הלילה, אלא שהיא כבר מצאה נחמה בפלרטוט עם דורי - סטודנט עם ביטחון עצמי מופרז - ובהתכנסות נפשית מתבקשת נוכח אירועי השעה.
זהו רומן על שוק חופשי והיעדר החופש שבו, יצירה שתרה אחר הפשטה של חיים שקרסו תחת צריכה והישגיות, ועיקרה באהבה ובחמלה שתועות בחיים הללו ללא הרף. דווקא בבקתת שני החדרים שרע נודד אליה אחרי הסערה, כשעל גבו חובות לשנים ארוכות, הוא נשמע צלול ומפויס. דווקא אז, כשאין כלום, הנחמה נראית כמו משהו זול כל כך, ודאי זול יותר מהטיסות שמרסי מנסה ללכוד באתר ברשת, ברגע של געגוע לחיים ההם בלונדון.
לא בכדי לעאל ממקמת את עלילת הרומן על קו לונדון ותל אביב - בין בתים מלאי משמעות כבית המרהיב על הגבעה בהייגייט לבין הדירה המעופשת שצופה לשדרות ח"ן. גם על המפה הספרותית לעאל נמצאת בתווך הזה: היא מאמינה במבנה עלילתי ויקטוריאני, בהומור ביד רחבה ובאפיונים אנושיים וסביבתיים מדוקדקים, לפעמים מדוקדקים מדי. זו גם, כך נראה, נקודת התורפה של "חובות אבודים", שכן ברגעים הללו, שבהם השכלול צף ומתבלט, הספרות של לעאל, על קפדנותה הקיצונית, גונבת את ההצגה - ולא בצדק - לגיבורים הבלתי נשכחים שלה.
אבל אין בעכבה הטכנית הזו בכדי לפגום בחשיבות הרומן. לעאל מספקת לקוראיה מבט נוקב ומיידי לתמורות האנושיות שמחולל העידן הנוכחי. אלו תמורות שההיסטוריה עוד תדבר בהן רבות.
חובות אבודים / איריס לעאל. כתר, 347 עמ'
* * *
איפה קראתי את זה קודם?
יצירות ספרותיות רבות נכתבו רק בזכות השראה של יצירה אחרת • איפה עובר הגבול? תשאלו את ג'ויס, בולניו וקוטזי
שאלת ההשפעה באמנות היתה ועודנה שאלה טעונה במיוחד: היכן עובר הגבול בין שאיבת השראה לחיקוי? התשובה משתנה בין זמן ומקום, ומסתבכת עוד יותר עם השתרשות הפוסט־מודרניזם, שהעלה על נס את החיקוי, את הרפרור, את ההעתקה ואת המונטאז', העושה שימוש במקטעים יצירתיים לכדי שלם חדש ומחוכם.
המגזין "פאבלישרס וויקלי" ערך השבוע רשימה של עשר יצירות ספרותיות המבוססות בדרך זו או אחרת על יצירות אחרות. אחת הדוגמאות המדוברות היא "2666", הרומן האחרון שכתב רוברטו בולניו הגדול, שלפי השמועות מתורגם בימים אלו לעברית. מדובר באפוס מפותל ורחב יריעה הסובב סביב מאות רציחות מסתוריות בעיירה סנטה תרזה שבגבול ארה"ב. מחריד ככל שהדבר יישמע, הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שאירע, אך בולניו הופך את הנון־פיקשן לפיקשן, עד כדי כך שגם סרג'יו רודריגז, העיתונאי שחקר את הפרשה, הופך לאחת הדמויות בספר.
לעומת בולניו, פרננדו ואייחו הקולומביאני טרם זכה בישראל להכרה שלה הוא ראוי; ספרו
"The Assassins of the Lady" מתחזה לדוקו ומתאר סיפור אהבה בין אישה לרוצח שכיר בעיר הקולומביאנית מדלין; הקורא הקשוב יבחין בלא מעט רמזים הקושרים בין מדלין לאינפרנו של דנטה.
"יוליסס" מאת ג'ויס מעיד על השראתו באופן בולט יותר - רק מן הכותרת ברור לנו כי המסע התודעתי המתועד בספר שואב השראה מהמסע האפי שעובר אודיסיאוס ב"אודיסיאה" מאת הומרוס. נהוג גם לראות ב"מדאם בובארי" מאת פלובר כרומן השואב את עיקר השפעתו מ"דון קיחוטה", שכן כמוהו, גם מדאם בובארי מאבדת את שפיותה, כביכול, מקריאת ספרים.
אך יש גם דוגמאות משעשעות למדי, כמו ב"פו", נובלה יוצאת דופן שכתב ג'. מ. קוטזי (תורגם לעברית בעם עובד) - טיפוס קודר בדרך כלל. כאן צוחק קוטזי על השכתובים, על ההעתקות ועל השכפולים למיניהם, בספרו על אישה שמצאה את עצמה על אי קטן באוקיינוס האטלנטי, ובשובה ללונדון מנסה לשכנע את דניאל דפו (מחבר "רובינזון קרוזו"), לשכתב את הסיפור בהתאם למה שראתה. הנה, גם זה סוג של השראה.
נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו