ענת צאיג מתאוששת

ענת צאיג לעולם לא תשכח את היום שבו, לדבריה, המורה בחטיבת הביניים הציעה לחבריה לכיתה לעשות עליה חרם. "בתור ילדה הייתי מאוד אהובה ומקובלת, עד שהגעתי לחטיבת ביניים של ילדים מופרעים. זה היה מקום טראומטי", היא נזכרת במהלכים שהובילו לחרם. "התחלתי לקלל, להתפרע ולעשות שטויות. היו מעיפים אותי מבית הספר בכל שני וחמישי, ובשלב מסוים המורה אמרה לתלמידים בכיתה לעשות עלי חרם". 

יותר מעשרים שנה אחרי, צאיג עדיין נסערת כשהיא נזכרת. "זה לא היה חרם שלא מדברים איתך. זה היה חרם של יריקות בפנים, קללות והשמצות. חרם בסגנון היחס לנשים שפוגעות בכבוד המשפחה במדינות ערב. זו היתה אחת הטראומות הכי גדולות של החיים שלי". 

הסיטואציה בבית האח הגדול החזירה אותה למקום הזה. "אפילו לא הייתי מסוגלת לדבר על זה שם מרוב שהייתי מרוסקת. אני זוכרת שיום לפני הצעקות דורין אמרה לי, 'איזה חמוד גילי', ולא יכולתי לזייף את התשובה, אמרתי לה שקשה לי להתמודד איתו, שאני מזהה בו שתלטנות. היא החליטה ללכת ולהגיד לו את זה והפכה את כל הבית עלי. זה פגע בי נורא. לבוא ולהאשים אותי ברכלנות? הרי מה אנשים עושים שם כל היום? הרגשתי שיש פה הרבה צביעות והתחסדות. אין דייר אחד בבית שלא דיבר איתי על מישהו אחר שם. אני הייתי הכותל של כל הבית. דבר אחד שהקפדתי עליו זה לא לספר אף פעם דברים שאחרים אמרו לי, זה מבחינתי היה קו אדום. עוד יותר כאב לי שכולם אמרו לי באופן פרטני שאני צודקת, אבל כקבוצה זה היה אחרת. אחת לכמה זמן יש שעיר לעזאזל בבית, ובמקרה הזה, זו הייתי אני". 

צאיג (39) נולדה בדרום תל אביב. בת זקונים אחרי אחות שגדולה ממנה בשנתיים ואח בכור שגדול ממנה בעשור. "כשנולדתי, אמא שלי היתה עם שלושה ילדים ועם חוב של כמה מיליוני שקלים. אני זוכרת המון שנים שאמא ישבה על מכונת התפירה, עבדה והחזירה חובות. לא היה כסף, היינו בפשיטת רגל".

איך זה השפיע עלייך כילדה?

"היו פחות צעצועים, ואת הבגדים שנקרעו היא היתה תופרת לנו. אוכל תמיד היה, ובישולים ודברים טובים, אבל ידעתי שאנחנו לא נוסעים לחו"ל. רק כשגדלתי התחלנו לנסוע למלונות. הכל היה על הגב של אמא. אבא לא היה טוב בכל מה שקשור בעסקים ובצד הפיננסי. באופן כללי הוא היה יותר בסיסי ממנה, זה לא אותו עולם רגשי. לא קרוב אפילו".

את כועסת עליו?

"היו כעסים מולו, אבל הם נפתרו. החיים של אמא היו יכולים להיות שונים אם היא היתה עושה בחירות אחרות".  

צאיג למדה במגמת ספרות בתיכון עירוני ה' ושירתה בצבא במוזיאון ההגנה בתפקיד פקידת ארכיון ומדריכה ("שירות די משעמם"). בתום השירות הצבאי עזבה את בית הוריה ולמדה לתואר ראשון במשפטים, אבל בחרה לא לגשת למבחני הלשכה הנוקשים אלא להתמקד בלימודי תסריטאות.

המשבר הגדול הראשון שלה פקד אותה לפני שש שנים, כשאמה חלתה בסרטן הלבלב ונפטרה כעבור שלושה חודשים בלבד, והיא בת 66. דמעות עולות בעיניה בכל פעם שהיא מדברת עליה.

"היה לנו הקשר הכי טוב שאפשר לבקש. אמא היתה מסתכלת עלינו כמו רנטגן, היא היתה אמא מתעניינת ומעורבת. תמיד היתה מסדרת את הכל איכשהו, והיו לי שיחות איתה שאני לא מצליחה לשחזר עם אף אחד. אני זוכרת את היום הזה שגילינו שהיא הולכת למות. הפרופסור בבית החולים דיבר איתנו ישר ולעניין. הוא אמר לנו: יש לאמא שלכם כמה חודשים לחיות. אתם תלכו אולי לרבנים, לפרופסורים ולפותחות בקלפים, אבל אי אפשר לעצור את הזמן. הוא הפיל את זה עלינו ביום בהיר אחד. מאותו רגע, אני ואחותי עברנו לגור בבית החולים. היינו שם 24 שעות ביממה, עד הרגע האחרון.

"שמתי על עצמי קיר. עד אותו יום אני הייתי המפונקת, הבכיינית, היללנית. כשקיבלנו את הבשורה, כולם היו בטוחים שמשהו רע הולך לקרות לי. מה שקרה בפועל הוא שהפכתי להיות הפנתרה בבית. ניהלתי את חדר המבצעים של המיטה של אמא כמו מלחמה. כאילו היא היתה הילדה שלי. עשיתי הכל כדי להקל עליה כמה שיותר, שלא תהיה לה טיפה של סבל, שהכל יסתיים בהמון אהבה. העובדה שידענו זמן קצר לפני היתה כמו מתנה בשבילנו, איפשרה לנו להחזיר לה קצת ממה שנתנה לנו".

מה הרגשת כשהיא נפטרה?

"הרגשתי כאילו בעטו אותי ממי השפיר שלה החוצה. לא היתה יותר רמפה שאפשר ליפול עליה, לא היתה רשת ותמיכה. מאותו רגע עברתי את תהליך ההתבגרות שלי, שבלעדיו, בחיים לא הייתי נכנסת לתוכנית כמו 'האח הגדול', לא הייתי מעזה. חוש ההישרדות שלי התחדד, והפרספקטיבה השתנה".

אצל צאיג הכל קשור לאמא שלה. כשאני שואל על אבא שלה היא משיבה על אמא שלה, כשהיא מגלה שלא הספיקה לקנות מים מינרליים מאז שחזרה הביתה היא מקשרת את זה לאמא שלה, וגם כשהחתול שלה מתקרב לכיווני, זה איכשהו קשור לאמא שלה. המעמסה הרגשית של הימים הראשונים מחוץ לבית "האח הגדול" לא מקלה עליה. 

"יש הבדל עצום בין חיים עם אמא ובלי אמא. עם אמא זה להיות שייך למישהו באמת, מישהו שמגן עליך ולא משנה מה, בלי אינטרס ובלי סיבה. זה משהו שהיה ונגמר ולא יהיה יותר".

מה טיב הקשר שלך עם אבא שלך? 

"אבא איש טוב, אבל הוא מאוד סגור, ובשלב הזה כבר לא תפקודי בכלל. יש לו מחלת פרקינסון. הוא אפילו לא יודע שהייתי ב'האח הגדול'. פעם בשבוע אני מבקרת אותו, אבל אני מרגישה שאני צריכה ללכת יותר. יש משהו בזיקנה שקשה לי להכיל. כל הזמן עוברת לי בראש המחשבה שאני אולי אפספס אותו, אבל אני חושבת שהמכסה שלי להתמודדות עם המוות נגמרה בלראות את אמא שלי".

"אני רוצה לחזור לכתוב" 

צאיג מתגוררת בדירת שני חדרים שקטה בחלק הצפוני של רחוב הירקון בתל אביב. אני פוגש אותה שלושה ימים אחרי היציאה מבית האח, ונראה שטרם התאקלמה. המקרר עדיין ריק, ובבית מטיילים החתול פולקה ("כשלקחנו אותו הוא היה ממש רזה, כמו רבע עוף"), החתולה הביישנית אגי ש"מפחדת מאנשים זרים", והכלב הקווקזי טוטו, שאיתו היא מטיילת מדי יום בגינת הכלבים הסמוכה למלון הילטון ("הוא נולד בדיוק ביום שאמא שלי נפטרה").

צאיג בכלל מורה לעברית במקצועה, בעיקר עוזרת לעולים חדשים, למרות שלא למדה את התחום. אל "האח הגדול" היא הגיעה ממש במקרה, כשחברה שלה הלכה לראיון מקדים וביקשה שמישהו ילווה אותה. "היא לחצה עלי והלכתי איתה. כשהיינו שם היא בכלל דמיינה שהיא באה לחתום חוזה, כי המלהקות פנו אליה. בסופו של דבר נכנסנו כל אחת בנפרד - והמשיכו את התהליך דווקא איתי".

איך היא הגיבה? 

"היא נורא פירגנה לי, אמרה שיש לה הרגשה שכל התהליך שהיא עברה היה רק כדי שבסופו של דבר אני אכנס".

למה הלכת לתוכנית? 

"בעיקר כי הרגשתי שנורא חשוב לי לחזור לכתוב, והבנתי שזה יכול למנף לי את הקריירה בכתיבה. ידעתי שלחזור להיות מורה לעברית אני לא רוצה. חשבתי גם שהבית הזה יהיה הבמה שלי לדבר על אמא שלי".

לא חששת?

"זה הלחיץ אותי רצח, אבל כשישבתי מול המצלמה נפתחתי בקלות. זו הרפתקה חד־פעמית. ידעתי שזה הולך להיות טלטול נפשי עצום, אבל אני חושבת שאקח מהחוויה הזאת הרבה דברים טובים שאני עוד לא רואה".

מה פחות אהבת שם? 

"שלא היו אנשים איכותיים. בעונות הקודמות היו אנשים שהיה כיף לשמוע אותם. לפני העונה הזאת הייתי מכורה לתוכנית הזאת, אבל הפעם הרגשתי שהמנעד הרגשי של הדיירים בבית נמוך מבעבר. לא היה לי שום אתגר, שום פינג פונג אינטלקטואלי, לא למריבות ולא לבדיחות. דני היה יכול להיות קונטרה, אבל הוא הודח בהתחלה. גם דנה שהודחה מעניינת הרבה יותר מכמה דיירים שנשארו שם. באופן כללי, הרגשתי שלא היתה לי קונטרה".

בימים האחרונים בבית היו לך קצת שיחות עם מוטי. 

"נכון, אבל בשלב מסוים קלטתי שגם איתו אין לי על מה לדבר, וכל השיחות הן על מסמכים וביטוח לאומי. הוא מעל פני השטח. צריך להבין, הרדוד משתלט על הבית, ולהיות שם בלי פרטנר - זאת היתה ההישרדות האמיתית שלי. אם הייתי יכולה לחשוף משהו מול מישהו, הכל היה נראה אחרת. נורא רעבתי שם לאינטימיות עם אנשים. שיח שהוא טיפה אחר מ'מה מבשלים היום?' או 'בוא נעשה קונץ לאסי וארז כשהם פונים אלינו', ושיחות על בגדים. זה היה מוות מוחי".

עד כדי כך? 

"זה היה התסכול הכי גדול שלי. תדמיין שזורקים אותך בין אנשים, שכל מה שהם אומרים זה 'בוא יא זבל', 'בוא יא מניאק'. כשיצאתי ושמעתי בחוץ שהייתי דומיננטית, זה הפתיע אותי ברמות. חשבתי שאני שקופה בבית. הרגשתי שאנשים אוהבים לספר לי דברים אבל נואשתי מנושאי השיחה שם. הרגשתי שאין לי מה לתרום. באיזשהו שלב, המוח נכנס לניוון או ויתור".

זו הסיבה שלא השתייכת לאף מחנה?

"בכל עונה יש את הקונספט של מחנה, כי ככה זה עם ישראל. אני הרגשתי שהיתה לי טהוניה, אבל כשלבנה וביז'ו היו סביבה, פחות התקרבתי אליהם. מצד שני היו גילי ורוני מיילי, שלא הייתי מעוניינת בקירבה אליהם. לאון ודורין יותר עניינו אותי. במידה מסוימת זה נתפס כזגזוג, אבל זו היתה המציאות מההתחלה". 

צפית כבר בפרקים? 

"עוד לא הספקתי לצפות בכלום. הם מחכים לי, אבל אני עדיין לא מעזה. זה כמו לפתוח פצע מהתחלה, וזה מגדיל את תחושת ההחמצה ומעמיק אותה. כשאתה יוצא משם אתה בהלם קרב. אני גם מרגישה שיש בי ניתוק רגשי מהאנשים סביבי". 

עם מי דיברת מאז שיצאת מהבית?

"עם דנה ושלי הספקתי להיפגש, ועם פאולינה קישקשתי בטלפון. אני חושבת שאולי אשמור על קשר עם לאון ועם דור. מבין הדיירים החדשים, ירדן ואיתי הם אנשים שהייתי שמחה לשמור איתם על קשר. כשיצאתי הרגשתי שיש בהם פוטנציאל, שאפשר לארגן איתם דינמיקה בבית. תיסכל אותי שהם נכנסו מאוד מאוחר. כל הכניסה השנייה הזאת היתה עליית רמה לעומת השוק שהיה שם". 

רבים חשבו שתמצאי שפה משותפת עם לבנה.

"כל הסיפור עם לבנה מאוד ביאס אותי. הרבה פעמים אמרו לי, שתיכן לסביות, איך לא התחברתן? ומבחינתי זה כמו לשאול שני עיראקים למה הם לא התחברו. זה ששתינו לסביות לא מבטיח כלום. לבנה היא חד־משמעית לא מישהי שהייתי מתחברת אליה בחוץ. היא לא הטעם שלי, אני אוהבת נשיות עגולה, לא חדה. לא פינות נוקשות, אלא פינות מכילות ורכות ועמוקות רגשית".

את חושבת שמאחורי הקלעים ציפו לרומן ביניכן? 

"ממש לא. שאלו אותי בתחקיר מה הטעם שלי בנשים, וידעו שזו לא לבנה. אני חושבת שהיה להפקה ניסיון לקחת שתי לסביות מהסקאלה של הגבריות כביכול, ולהראות כמה שוני יש ביניהן. אני טום בוי פלוס. אני עוד מעט בת 40, אבל אני נערית". 

החיבור לדורין היה מעט מפתיע.

"דורין זה ההסבר הכי פשוט בעולם. למרות הסטריאוטיפ של השטחיות, דווקא היא היחידה בבית ששאלה איך אני מרגישה ומה עובר עלי. עם כל המקום הזה שבורח תמיד לשמחה, היא כן מנסה לשאול את עצמה שאלות. עזוב את התשובות שהיא מגיעה אליהן; זה משהו שלא קיבלתי מאף אחד אחר בבית. הרגשתי שהיא נורא אוהבת אותי, ולכן ההתהפכות שלה עלי באה לי בהפתעה מטורפת והיתה בומבה מאוד גדולה". 

ביז'ו, לעומת זאת, פחות התעניין במצבך.

"מה יש להגיד עליו? חוסר אמינות מוחלט. יש בו משהו שמזכיר לי אמרגן חלקלק, משהו הכי נמוך. אני לא קונה אף גילוי חיבה שלו לאף אחד מבני הבית. הוא לא יודע מה זה להרגיש. הוא עטוף במנטרות שלו, והוא בעצמו לא יודע מי הוא. הרגשתי ממנו הרבה זיוף וחוסר אותנטיות, שאתה מרגיש בבטן. הכל יושב על חארטות. במקום כזה, אנשים כאלה זה דכדוך קשה. אתה כמה לקירבה ולדיאלוג, והוא מסוג האנשים שאין מצב - רק אסטרטגיה לאורך כל הדרך". 

"גם סטרייטיות פונות אלי"

אי אפשר לא לדבר עם צאיג על צמד המיילים, שהפכו את החוויה שלה לאינטנסיבית, ואף הוצאו מהבית על ידי ההפקה. "מה נשאר להגיד עליהם שלא נאמר? אני חושבת שהם עשו טעות מאוד גדולה שנכנסו לבית, כי התפתחות מקצועית אני לא רואה פה. מה שאני כן יכולה לראות פה זה כתם גדול, שיהיה להם נורא קשה למחוק. לאנשים יהיה קשה מאוד לסלוח להם. הם אמרו דברים קשים נגד האתיופים ונגד הגייז, והפה הזה שמשמיץ ומרסק בלי הנחות לא עשה להם שירות טוב".

נפגעת מהם אישית?

"לא. אצלי הדברים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. הם השפילו אותי, וזה לא היה נעים להיות חשופה בצורה כזאת מול הדיירים ומול הצופים בבית. בוא נגיד שכאשר אגיע לפרק הזה, אני לא אצפה בו". 

מישהו מהם התקשר להתנצל אחרי שיצאת?

"לא, וזה נראה לי מאוד מאולץ לעשות את זה. נראה לי שזה יהיה מאוד מביך, ואין לי את הצורך הזה. ההדחה שלהם היתה מאוד מוצדקת".

מה לגבי טהוניה?

"טהוניה היא ילדה אינטליגנטית, אני לא אקח את זה ממנה. אני חושבת שיש לה הרבה שכל בקודקוד. היא אחת מהיותר אינטליגנטיות בבית. מצד שני, היא בחורה עם הרבה בעיות, והיא יכולה להקשות על מי שחי לידה, כי זה משפריץ לצדדים של חשדנות, אובססיביות וחוסר אמון. הזיכרון שלה הוא של דג זהב, שלוש שניות. כל כולה מונעת מהישרדות, ומהר מאוד היא שוכחת. זה התסכול איתה. מצד שני, אהבתי בה את הנכונות לומר את מה שהיא חושבת". 

יש מי שיגיד שהיא רכבה על זה.

"אני מסכימה שהמוצא שלה והמצוקות שלה מוׁכרים בפורמט מהסוג הזה, ועיקר המצביעים הם אנשים שמתחברים למצוקות. בהתחלה, כשהיא דיברה על זה, ליבי יצא אליה, אבל בשלב מסוים אתה מבין שזה לחם וחמאה אצלה, פלוס חוסר נכונות לדבר על מצוקות שהן לא שלה".

יש בך תחושת החמצה?

"בסוף הייתי על סף אפיסת כוחות. הייתי מתעוררת מאוחר והיה לי קשה להעביר את היום. אבל אחרי ששרדתי 73 יום, אז אמרתי - עוד קצת. זה נטו ברמת ההישגיות. אבל בפועל, זה היה קשה מנשוא".

היית עושה את זה שוב?

"לא".

פתחת את ערוץ 20 מאז שיצאת מהבית?

"כן, אני חוזרת הביתה ומציצה, רוצה לראות מה קורה. אני רואה את הכרבוליות ואת הצלחות שאני מכירה ואת האנרגיה של הבישול, וזה יוצר את הכאב שהחיים ממשיכים שם בלעדיי. אבל מהר מאוד הדינמיקה בין האנשים עושה לי הרגשה לא טובה בבטן, ואני שמחה שאני לא צריכה להתמודד עם זה יותר". 

יש משהו שאת מצטערת עליו?

"אני חושבת שבדיעבד, הייתי פחות מתקרבת לטהוניה, כי נבלעתי בצילה. הייתי שבויה במצוקה שלה. גם לא הייתי מאפשרת ללבנה לגרור אותי לריב. בפעם השנייה שרבנו הייתי מנסה לא להיגרר לקללות, אבל גם שם נפלתי". 

אחד הרגעים הזכורים של צאיג בתוכנית היה הסיפור המרגש על יציאתה מהארון במסגרת תוכנית הרדיו הפיקטיבית, מול המתמודד בני גולדשטיין. "יצאתי מהארון בגיל 21 מול אמא שלי, אבל ידעתי שאני נמשכת לנשים כבר בגיל מאוד צעיר", היא מספרת. "אני חושבת שבסביבות טרום חובה היו לי פנטזיות על הגננת שלי, פנטזיות של אינטימיות. ידעתי שאני רוצה ממנה משהו שבנות אחרות לא רוצות ממנה. בשנים הראשונות בבית הספר נמשכתי לבנות בכיתה, והיה לי קראש קבוע על כל מחנכת שהגיעה. לי זה היה די ברור, ולא עשיתי מזה ביג דיל. ידעתי שזה לא משהו שגור בחברה, אבל לא היתה לי שום התחבטות".

זה קשור לחינוך שקיבלת?

"אמא שלי כל הזמן לימדה אותנו שנהיה גאים במה שאנחנו. היא היתה מאוד שונה מהסביבה שלה. בתור ילדה ידעתי שאני לא מספרת בחוץ, כי לא הייתי בטוחה איך אמא תקבל את זה. אבל חשבתי לעצמי שאמא שלי תאהב אותי בכל מקרה, שאין מצב בעולם שזה ישנה". 

הרגשת במידה מסוימת נציגה של הקהילה?

"אני בשולי הקהילה. אני בן אדם מאוד לא קהילתי. אני בעד שיהיה מצעד הגאווה, אבל אני עצמי השתתפתי בו רק פעם־פעמיים. לא הרגשתי שאני נכנסת לבית בתור נציגה, אבל קיוויתי שאנשים בקהילה גאים בי. אני חושבת שהשירות היעיל ביותר הוא לא לעשות מזה עניין גדול".

עכשיו את בזוגיות?

"אני לא בזוגיות כבר שלוש שנים. לאורך השנים היו לי בערך חמש מערכות יחסים רציניות. אני לגמרי בן אדם של מערכות יחסים. מצד אחד, יש משהו כיפי בלהיות לבד, לא להזדקק לאהבה של אף אחד. שלוש השנים האחרונות הן חוויה של פעם בחיים. מצד שני, יש געגוע לחום פיזי, אני מתגעגעת לזה בטירוף".

בחורות התחילו איתך מאז התוכנית? 

"אני מקבלת ים של פניות בפייסבוק, והן מגיעות למספר הטלפון שלי דרך 144 ודרך דף המעריצים. גם סטרייטיות פונות אלי, אולי בילבלתי אותן. שגשוג כזה לא היה לי הרבה זמן. זה כיפי וזה הצד הנעים, אני מודה. אתה רואה? הנה כבר דבר טוב שיצא מזה. בא לי מאוד זוגיות. בא לי שתיכנס אישה לחיי".

מה את הולכת לעשות עכשיו?

"לכתוב. אני מאוד מקווה לכתוב משהו שקשור לטלוויזיה ולקולנוע. זו השאיפה שלי מכל הימים האלה ששרצתי שם. אם אצליח לקדם את זה, עשיתי את שלי. החלום שלי זה לקום בבוקר ולכתוב, זאת תרפיה בשבילי". 

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו